פתיחה
בחינה מחדש
של מיקום, משקל ותכליתה של המנהיגות הרבנית בעם ישראל בתקופה הנוכחית הייתה חשובה
ביותר גם ללא המלחמה האחרונה. ידוע הוא לכולם שמהלכים דומים לגירוש וחורבן גוש
קטיף מתוכננים גם ביהודה ושומרון. אולם המלחמה האחרונה, דרך התנהלותה והקורבנות
שגבתה הן בקרב האזרחים והן בקרב החיילים, מעלים את הדחיפות שבדיון שכזה לרמה
הקריטית ביותר.
אם בדרך
ההתנהלות עד עתה חווינו את הכשל השלטוני במדינת ישראל דרך הרס היישובים בימית, חבל
עזה וצפון השומרון, הרי במלחמה האחרונה נפגשנו עם מגמה שלטונית מפסידנית גם בשדה
הקרב.
מעתה נותרנו
חשופים לא רק להרס חבלי ארץ שלמים בארץ ישראל, לא רק לחורבן ישובים פורחים וחילול
קברים, אלא אף להרג של מיטב בננו במלחמות שהינן תולדה בלעדית של חידלון וחוסר
חזון.
התהליכים
העקביים שיצרו מדינאי מדינת ישראל למעשה באופן נסתר ממלחמת ששת הימים ובגלוי לאחר
מלחמת יום הכיפורים, שהביאו בסופם לגירוש מגוש קטיף במסווה ה"התנתקות",
גובים כיום לא רק מחיר של אדמת מולדת, אלא אף מחיר דם חיילים ואזרחים.
אט אט, מתברר
המחיר הכבד של תפיסת העולם המסתפקת בניסיון מימוש חזון ה"מקלט הבטוח"
לעם ישראל במדינת ישראל.
הוויתורים
שנעשים למען מימוש אידיאל ה"מקלט הבטוח", לא רק שאינם מצליחים להביא
לתוצר המיוחל, אלא הם היוצרים באופן מלאכותי בעיות קיומיות חדשות מעשה ידינו
כדוגמת ה"רשות הפלסטינאית" וה"חיזבלה" בלבנון. אף "האיום
האיראני" אותו מנסים בחירי השלטון למכור לנו כ"איום קיומי" וכהמשך
ישיר לסכנת הקיום התמידית המרחפת על מדינת ישראל משנת 48, הוא חלק מניסיונות החייאה
של חזון "המקלט הבטוח" שכבר מיצה את עצמו עד תום.
כיום ברור, זהו
החזון היחיד אותו מסוגלים לממש המנהיגים הנמצאים בראש המערכת השלטונית. ממילא גם
ברור שבכל מצב לא ישונה קו ה"התכנסות" הננקט על ידם, מהעדר חזון אחר
בלעדיו.
מול הקו
ה"פרגמאטי" כביכול ששלט מאז ומעולם במדינת ישראל, מנסה הציבור הדתי
לאומי במשך שנים ארוכות לשזור את חזון הנביאים בתרבותה של מדינת ישראל. עד השנים
האחרונות נעשה הדבר בדרך של שותפות תוך דחיקה עדינה של מנהיגות מדינת ישראל לפעול
על בסיס אותו החזון בעיקר במערכת ההתיישבות והחינוך. בשנים האחרונות יחסי הגומלין שבין שתי תפיסות
העולם מקבל גוון של עימות.
הקדמה זו
חשובה ביותר כשאנו מנסים להתוות דרך התנהלות המשכית לקראת המאבק העתידי.
"מאבק
על מנהיגות המדינה"
כיוון שברור
הוא שהעימות הזה אינו עימות פוליטי אלא עימות בין תרבויות, כל ניסיון לגמד את
הבעיה, להציגה באופן מקומי, ולפותרה על בסיס המערכת השלטונית הנוכחית, או לחילופין
התכנסות שלנו בתוך עצמנו, רק יובילו לתוצאות חמורות עוד יותר.
כיוון שאנו –
הציבור הדתי לאומי, נתפסים כאלטרנטיבה האפשרית היחידה המסוגלת להוביל מגמת שלטון
והתנהלות אחרים מאלו הנהוגים כיום, ניסיון לפרוט על הנימים הרגשיים או המוסריים של
אזרחי המדינה על מנת להציל את שבנינו עד עתה, על בסיס המערכת השלטונית הנוכחית, או
לחילופין התנהלות סקטוריאלית שתנסה "להתנתק" מן המדינה, רק תברר לציבור
הרחב שלדרך ההתנהלות ה"אחרת" אין כל סיכוי והם יהיו נאלצים לפנות לכיוון
היחיד שעומד לפניהם.
על כן אסור
לנו בתכלית האיסור לארגן את המאבק הבא כ"מאבק על יהודה ושומרון". פעולות
שכנוע בדרך של "פנים אל פנים" שאינן מגובות בהצגת אלטרנטיבה של הובלה
לאומית חד משמעית, יידחו בנימוס. פעילות פרלמנטארית במסגרת הקיימת לא תצלח מול
קומבינות וקואליציות שיקומו רק בכדי לממש את הגירוש הבא.
המצב היחיד ש"עמך
ישראל" יחשוב על האפשרות לתמוך בדרכנו, הוא אם הוא יבין שאנו מתכוננים לקחת
אחריות מלאה על מכלול ההשלכות הנובעות מן ההישארות ביש"ע, הפוליטיות,
החברתיות ובעיקר התרבותיות. רק אם הוא
יהיה בטוח שאנו מעוניינים להוביל את הספינה עד להגעתה לחוף מבטחים, הוא יוכל
להצביע אמון בדרכנו.
לרמה שכזו של
מאבק, אנו זקוקים למנהיגים שקרוצים מחומר אחר מאלה שהיו לנו עד היום
מי יכול
להוביל חזון?
ניסיון העבר
לימד אותנו שכניסת אישים מן הציבור שלנו למערך החיים הפוליטי "שאב" אותם
לדרך התפקוד הפרגמאטית. אנשי צבא בכירים אף היו שותפים פעילים במעשה הגירוש
ובאלימות הקשה כלפי הנוער שלנו בעמונה. אנשי ציבור נכנעו בסופו של דבר
ל"תכתיבי" ו"אילוצי" המציאות ועסקו בעיקר במיזעור נזקים
ובניסיונות שיקום ההריסות.
הסיבה לכך
היא, שדרך ההתנהלות כיום ובעיקר זו הפוליטית מושתתת במהותה על תפיסת העולם ה"פרגמאטית",
שהיא היסוד הבסיסי של תפיסת מדינת ישראל כ"מקלט בטוח". נתוני המציאות,
אילוציה והתכתיבים שהיא מציבה הן מבית והן מבחוץ היו עד היום גורמים חזקים מידי
מכדי שאנשי הציבור ואנשי הצבא יוכלו להעמיד מולם גורם מניע בעל ערך ומשקל כבדים
יותר. כוחם של אנשי הציבור שלנו כיום הוא ביכולתם לפעול בתוך המערכת הנתונה הזו ולהשפיע
בתוכה באופן מסוים ולא ביצירת מהפך תרבותי שלם.
על מנת להגיע
ליכולת "להרים את הכפפה" ולהציג אלטרנטיבה שלטונית ותרבותית לזו הקיימת
כיום, נצרכים מנהיגים שמצד אחד הם בעלי חזון ערכי עמוק שאינו נכפף גם לאורך זמן,
ומצד שני שביכולתם לממשו בעולם העשייה הנוקשה המובל כיום על ידי המערכת הפוליטית.
המקום היחיד
שבו משתלמים בדרך התנהלות בה הערכים הם הגורם המוביל את המציאות עד כדי ירידה
לפרטי פרטים, הוא בית המדרש. על כן, תיאורטית מן המוסד הזה אמורה הייתה לצאת המנהיגות
שביכולתה היה לא רק לעמוד מול אילוצי ואיומי המציאות אלא גם להוביל דרך שהמִתווה
הערכי בה יהיה העיקרי.
כל זאת לא
קרה עד עתה. סיבת הדבר היא שאופן הבעת התכנים בבית המדרש לא הצליח לתרגם עצמו לשפת
המעשה הקיומי. על כן, המישור הפוליטי נחשב למנהיגות הרבנית סם המוות מתוך
אי יכולתה לפעול בו תוך שמירה על רמת הערכיות המופיעה בלימודם בבית המדרש.
נכות זו היא
שהביאה לכשל המנהיגות הרבנית במעשה הגירוש האחרון. חלקו של הממסד הרבני עסוק היה בשמירת
הסטאטוס קוו הקים בין המערכת השלטונית הנוכחית לבין הממסד התורני והציבורי הקשור
אליו ובעצירת פרץ המרידה שהובילו בעיקר הנוער הצעיר, מתוך חוסר האונים שלו למלא את
החלל שמרידה שכזו אמורה ליצור. גם חלקו האחר של הממסד הרבני שהבין שאין הוא יכול
להתיר מעשים הנוגדים את דעת התורה והודיע על התנגדותו לממסד השלטוני, לא יכול היה
להציג אלטרנטיבה כלשהי למציאות אותה הוא דוחה.
אולם נראה
שבסופו של דבר את דרישת הובלת השלב הבא הערכי של מדינת ישראל, נוכל להטיל רק על המנהיגות
הרבנית. כיוון שאין המדובר פה בהתמודדות וביצירת פתרונות לבעיות מקומיות, אלא
בהצבת והובלת אלטרנטיבה שהמִתְוֵוה הערכי התורני הוא מרכזו. לא יתכן שהמובילים את
המגמה הזו יהיו אלו שלא התמקצעו במגמה זו בחייהם, כשאלו שהקדישו לכך את כל חייהם
לא ייקחו את עיקר האחריות.
מחינוך
לשלטון
אין ספק שרמת
רבנות שכזו המצליחה להביע בשפת המעשה את רמת הערכים שרגילים היינו לפוגשם רק בבית
המדרש, היא גבוהה ביותר ומבטאת פריצת דרך עצומה שעוד לא התממשה.
המנהיגות
הרבנית תצטרך להתמודד עם הבעייתיות שבמימוש חזון של מדינה שהתורה היא בסיסה. תמונת
המציאות הכללית התרבותית והחברתית שבנויה על דפוסי וחוקי התורה אינה ברורה. המערכת
התורנית מציבה עד עתה חלקי פאזל של חיים שעוד לא תורגמו לתפיסה מערכתית כוללת
תרבותית וחברתית, שהיא דינאמית הרבה יותר ממכלול התכנים התורניים כפי שקיימים
בידינו כיום. מצב ביניים קשה זה יחייב אותנו שדרך התורה היא חייהם להוביל את
המציאות גם כשקטעי תמונה רבים בלתי ברורים וידועים לנו. ברור הוא שחלקי התמונה
הנוספים יופיעו רק תוך כדי תנועה, כיוון שמעבר שפת התורה משפת הדיבור לשפת הגוף
והמימוש היא תהליכית ותלויה בקפיצה למים של ראשי תלמידי החכמים לעולם החדש אותו
אנו חולמים לממש.
אין ספק
שבעולם חדש זה אותו אנו רוצים להנהיג רב הסתום על הגלוי. מול עולם השו"ע
והפוסקים שהגיעו עד לדיוטא התחתונה המפורטת ביותר במסגרת ד' האמות של ההלכה, אנו
נכנסים לעולם שבו רק החל תרגום הדיבור התורני לשפה של תרבות ממשית.
היכולת לתרגם
את מערך השקלא וטריא התלמודי והיקף הפסיקה ההלכתית כתרבות של מדינה שלמה, נמצאת עוד
בחיתוליה. למרות זאת במצב הנוכחי, אנו מוכרחים כבר עתה להציג עצמנו להובלת עם
ישראל, ואסור לנו לחכות עד להשלמת המהלך.
שעון הזמן
אוזל
קל היה יותר
להאמין שחזון התורה למדינת ישראל, הוא קומה ל"מטיבי לכת" על גב דרך
ההתנהלות ה"רציונאלית" האנושית של מדינת "המקלט הבטוח". את
מימוש החזון הזה נוח היה לראות כ"התפתחות רוחנית" על גבי תיפקודה הקיומי
הרגיל. ממילא האמצעי המרכזי למימושו היה מסתכם בדרך של חינוך והסברה, לימוד תורה,
חזרה בתשובה ושידול לקיום מצוות. כך נוח היה יותר למנהיגות הרבנית לפעול, במחוזות
הבטוחים שבהם פעלה עד כה בלא להכניס עצמה למישורי עיסוק ואחריות שבהם לא הייתה מעודה.
אולם בפועל, התפקוד הקיומי הבסיסי של מדינת ישראל קשור בטבורו לערכיות התורה. על
כן אי מימוש ערכיות זו בעצם המבנה הקיומי של המדינה, מסכן את עצם הווייתה. ממילא,
כניסת ההנהגה הרבנית לשדה המערכה הקיומי בו עוסקת כיום המערכת הפוליטית אינה תלויה
בבחירה. ככל שנאחר, נאבד את נקודות המוצא העכשוויות שיהיו לנו לעזר רב בכינון
החזון. המערכת הלאומית אם כל יסודותיה הנוכחיים תלך ותתפורר ואנו נצטרך לבנות מחדש
מה שניתן כיום להיסב לכיוון הנכון.
הבנת התפתחות
המציאות הנוכחית במדינת ישראל כפי שהבאנו, מובילה אם כן למסקנה אחת ברורה.
דם בננו
ועתיד ארצנו אינם בידי אולמרט וחבריו או בידי אליטות המשפט והכלכלה. הם כולם
פונקציה שלטונית שאבד עליה הכלח. מחיקתם מדפי ההיסטוריה היא אך ורק עניין של זמן.
הגורם המעכב
את המשך התהליך, הם דווקא אותם אלו המסוגלים להוביל את המציאות באופן שערכי התורה
הם הגורם המכריע בפעולותיהם. בתוך הציבור הכללי הציבור המסומן כבעל יכולת זו הוא
הציבור הדתי לאומי. בתוך הציבור הזה קהל היעד בעל היכולת הפוטנציאלית הזו ושלמענו
הותר לו להיבטל מכל עבודה אחרת הם תלמידי החכמים שנועדו להוביל את המציאות המעשית,
הפוליטית והחברתית באופן שערכי התורה ממומשים בתוכם, לאחר שהשתלמו בכך עשרות שנים
בבית המדרש.
דם בננו
ועתיד ארצנו מונח אם כן דווקא בחיקנו אנו אנשי התורה, שחייבים להעביר את מרכז
הכובד של התורה ממקום הדיבור, המילים והכתוב – בית המדרש, לעולם של גוף, מוחשיות ומעשים.
מי שירצה,
יוכל לכנות מעבר זה מ"רבנות" ל"מלכות"