הקדמה:
באופן מוזר, מתייחס השו"ע בדיניו לשלשת
השבועות לסכנת שֵד בשם "קטב מררי" ומזהיר מפניו מן השעה הרביעית של היום
עד לשעה התשיעית בו
"צריך ליזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב
שלא לילך יחידי מד' שעות עד ט' שעות משום שבהם קטב מרירי שולט…".
(שו"ע תקנ"א ס' יח)
המדרש על מגילת איכה אף קושר קשר ישיר בין
תהליך החורבן לבין שלטונו של שד זה הגורם לימים הללו להיות ימים של צרה:
"… כל רודפיה השיגוה בין המצרים
ביומין דעקא (ימים של צרה) משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שבהם קטב מרירי מצוי
כמ"א (תהילים צא) "מדבר באופל יהלוך מקטב ישוד צהרים". (מדרש
איכה א', כט)
לא קשה לנחש שאנו שאיננו מורגלים בחברתם של
שדים (ואולי גם לא מאמינים שהם אכן קיימים), זוקפים גבה לנוכח אזהרה מאין זו של
השו"ע הנראית דמיונית לחלוטין לנוכח הרגלי התרבות שלנו. תמיהה זו כשהיא
מתחברת לזמן שלושת השבועות של חורבן הבית לכאורה רק מרחיקה אותנו ממשמעות חורבן
הבית ובניינו, שהרי אטמוספרה שכזו של "שדים" אינה רלוונטית במערכת החיים
השולטת כיום בחיינו. אולם, למרבה המבוכה, מציאותו של ה"קטב מררי"
אינו מוזכר רב ביחס לסיפור החורבן. הוא חוזר ועולה הן בכתובים (בתהילים) והן בתורה
עצמה (בספר דברים).
בתהילים:
"לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה מֵחֵץ
יָעוּף יוֹמָם:(ו) מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד (ישודד) צָהֳרָיִם".
(תהלים צא, ה')
ובפרשת האזינו:
"מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב
מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר". (דברים
לב, כד)
רש"י במקום מבאר לנו, שקטב מרירי הינו:
"כריתות שד ששמו מרירי. קטב (מלשון)
כריתה, כמו (הושע יג, יד) אֱהִי קָטָבְךָ שְׁאוֹל".
הבלטת סכנה זו של הקטב מררי הן בתורה, הן
בכתובים, הן במדרשים ועד להלכה, מחייבת אותנו לבחינה מחדש של הסכנה הזו המייחדת את
תקופת שלשת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, שאליה התחבר שלא במקרה חורבן
הבית. במאמר זה ננסה להראות שה"קטב מררי" לא רק שאינו סתם דמיון מיסטי,
אלא ששייכותו לתקופה הנוכחית אף מתעצמת עתה בדימדומי ההנהגה החילונית של מדינת
ישראל.
השדים – פוטנציאל כוח שלא מומש
מה הם השדים ובמה היזקם?
תשובה לשאלה זו ניתן לקבל מהבטחת ה' לדוד על כינון המלכות לזרעו לעולם:
"אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא
יִהְיֶה לִּי לְבֵן אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים
וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם".(שמואל ב', ז' יד)
רש"י עומד על כך ש"נגעי בני
אדם" מקביל ל"שבט אנשים" ועל כן הוא מיותר בפסוק. לכן הוא
מיחס את "נגעי בני אדם" לאדם הראשון.
" ונגעי בני אדם זה אשמדאי שדחהו
ממלכותו. והשדים בני אדם הראשון הם שכל מאה ושלשים שנה שפירש אדם מאשתו במות הבל
היו הרוחות מתייחמות ויולדות הימנו".
מלידתם של השדים בזמן שבו פרש אדם מאשתו אנו
יכולים ללמוד שהשדים הם מימוש מעוות לפוטנציאל הכוחות האדיר של האדם הראשון שלא
יצא אל הפועל כל השנים שפרש מאשתו. מכאן אנו למדים שאי מימוש של כוח ותכלית אינו
רק מעכב את הופעתם, אלא מביא ליציאתם לפועל באופן "מזיק".
הצהרים – יכולת החיזיון הגמור
את כוח ההיזק הזה, תוצר אי מימוש פוטנציאל
הכוחות, ייחס השו"ע דווקא לשעות הצהרים בין השעה הרביעית לשעה התשיעית – זאת
על בסיס דברי הכתוב בתהלים:
"…מִקֶּטֶב
יָשׁוּד (ישודד) צָהֳרָיִם". (תהלים צא, ו')
רש"י אכן מבאר לנו שייחודו של ה"קטב
מררי" הוא ששלטונו הוא בצהרים:
"יְבַעֲתֻהוּ כִּמְרִירֵי יוֹם – שדים
המושלים בצהרים כמו קטב מרירי והוא מושל בצהרים שנאמר ומקטב ישוד צהרים"
(איוב ג', ה').
התבוננות במהות הצהרים, מראה שהוא מגדיר זמן של
שיא:
בבראשית (מג, טז) מבאר רש"י ש"כל
תרגום של צהרים – טיהרא".
בתהילים מקביל רש"י בין זריחת הצהרים
(טיהרא) ובין חזיון זקני ישראל במעמד הר סיני (כעצם השמים לטוהר):
"…צהרים דמתרגמינן טיהרא, וכמו (שמות
כד) וכעצם השמים לטוהר". (רש"י תהלים פט, מה)
את ראייתם הברורה של נדב ואביהו והזקנים מתאר
הכתוב:
"וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל
וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם
לָטֹהַר". (שמות כד, י)
על כך מבאר רש"י במקום
ש"לָטֹהַר" הוא "לשון ברור וצלול".
על בסיס תרגום ה"צהרים"
כ"טיהרא" יוצא שהצהרים הוא זמן של ברירות וצלילות.
שליטת ה"קטב מרירי" דווקא בצהרים
מלמדת אם כן, שה"מזיק" הממלא את הרִיק שנוצר מאי מימוש פוטנציאל הכוחות
והיכולות, הוא דווקא באותו זמן בו קיימת יכולת השיא למימושם.
יחוס שלטונו של הקטב מררי במקביל לזמן בין המצרים, מלמד שאף זמן זה כמו זמן הצהרים
טומן בחובו את הפוטנציאל להופעת החיזיון האלוהי הברור ביותר, החיבור לאלוהי החזק
ביותר והמימוש השלם ביותר של הופעת ה' עלינו. פוטנציאל זה שגוּלָם בנו במעמד הר
סיני (מעמד של "צהרים"), מתוך שלא מומש, הוא מופיע כאפקט כוח שלילי
– כוח של היזק.
בין י"ז בתמוז לתשעה באב – זמן
מימוש התכלית
את ההגדרה הזו של זמן בין המצרים כפוטנציאל
המימוש השלם של התכלית האלוהית, אנו מוצאים בייחוס זמן זה לשקידת ה' לממש את דברו,
בנבואת מקל השקד שבירמיהו.
נבואת ה' לירמיהו מקבילה בין מקל השקד לשקידת
ה' לממש את דברו:
"וַיְהִי דְבַר יְקֹוָק אֵלַי לֵאמֹר
מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה. וַיֹּאמֶר
יְקֹוָק אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי
לַעֲשֹׂתוֹ". (ירמיהו א יא – יב)
רש"י במקום וכן הירושלמי (מסכת תענית)
מייחסים מגמה זו לזמן שלושת השבועות.
"השקד הזה הוא ממהר להוציא פרח קודם
לכל האילנות אף אני ממהר לעשות דברי, ומדרש אגדה השקד הזה הוא משעת חניטתו עד גמר
בישולו עשרים ואחד יום כמנין ימים שבין שבעה עשר בתמוז שבו הובקעה העיר לתשעה באב
שבו נשרף הבית". (רש"י שם ד"ה היטבת לראות וכן בירושלמי תענית פרק
רביעי הלכה ה')
הקבלת "שלשת השבועות" דווקא, לזמן
יצירת פרי השקד, למרות שהוא מופנה לכיוון השלילי של חורבן, הוא מבוטא בדימוי
הנבואי דווקא כתהליך מואץ של הצמחה והוצאת פירות. מכאן אנו חייבים להסיק אף ביחס
לשלשת השבועות, למרות שבפועל השקידה לעשות מופיעה בימים אלו בצורה שלילית של
חורבן, המהות הטמונה בימים אלו היא מהות של מימוש חיובי.
התבוננות על תשעה באב שהוא זמן "גמילת
השקדים", מראה שהוא הפסגה של זמן שלשת השבועות זמן השלמת האיחוד שבין ישראל
לה':
מגילת איכה מתייחסת לגילוי ערוותה של ירושלים:
"חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם עַל כֵּן
לְנִידָה הָיָתָה כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ גַּם הִיא
נֶאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחוֹר". (איכה א, ח)
אך הגמרא מבארת ש"ערווה" זו בזמן
חורבן הבית היא היא הייתה מעלתה של ירושלים בתקופת גדולתה:
אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו
כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה,
יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום, שנאמר (איכה א, ח): "כל מכבדיה הזילוה כי ראו
ערותה". (יומא נד ע"ב)
רש"י במקום מבאר את משמעות עירוי הכרובים
– "כאיש המעורה בלוייה שלו הנדבק וחבוק באשתו בין זרועותיו". (רש"י
שם)
מצב זה של הכרובים הוא שהופיע לישראל ברגלים
בזמן חיבת ישראל לפני המקום:
"אמר רב קטניא בשעה שהיו ישראל עולים
לרגל מגלגלין להם את הפרוכת ומראים להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להם
ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה". (יומא נד ע"א)
יוצא אם כן שאף שתשעה באב מופיע אצלנו כזמן של
חורבן, הרי מהותו מתייחסת לשלב המימוש המושלם ביותר של תהליך איחוד ישראל עם
הקב"ה. עד כדי כך מגיע הדבר שיום תשעה באב מוגדר כמועד:
במגילת איכה:
"סִלָּה כָל אַבִּירַי אֲדֹנָי
בְּקִרְבִּי קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי…". (איכה א, טו)
ובעקבות זה בהלכה:
"אין אומרים תחנון בתשעה באב ואין
נופלים על פניהם משום דמקרי מועד" (שו"ע תקנט, ד').
לגבור על השדים
על פי האמור לעיל יוצא שתקופת שלושת השבועות
היא קשה ביותר לנו, דווקא מפאת פוטנציאל המימוש העצום הטמון בתקופה זו. הכישלון
במימוש הפוטנציאל הוא המוליד את ההיזק היותר קשה לנו – "קטב מררי".
"קטב מרירי" אם כן, אינו שד שמגיע
לנו מן האגדות המיסטיות בקבלה.
"קטב מרירי" הוא אותו פספוס וחוסר
מימוש של הכוח האדיר הנמצא בידינו ומיועד למימוש תכליתנו.
ברגע שאנו לא מודעים ליכולתנו, מתרשלים או
מזידים במימוש כוחנו, אנו בונים במו ידינו ומעצמנו את כְּרִיתוּת חיינו.
ברור שהפחד מפני מימוש התכלית האלוהית של
חיינו, התעלמות ממנה או דחייתה, לא רק שלא תרפה מהלחץ שעלינו, אלא אף תחיש עלינו
את הכורת.
דווקא הימצאותו של ה"קטב מררי"
בקרבנו, היא התזכורת מפני שכחת תכליתנו האלוהית ושקיעה במערכת האילוצים והצרכים
האנושיים. ה"קטב מררי" הוא הביטחון האלוהי, שלעולם ללא השלמת מעגל החיים
האלוהי שבנו, אף מעגל החיים האנושי לא יוכל להגיע אל המנוחה.
בכך מהווה ה"קטב מררי" ובתוך כך
תקופת ימי בין המצרים תעודת הביטוח שלנו שבסופו של דבר אנו עצמנו נאלץ לחולל
מכוחנו את תהליך הגאולה.
לו יהי, שלא נצטרך ל"קטב מררי" על
מנת להאמין ביכולתנו לממש את תכלית חיינו.