"צריך ליזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב שלא לילך יחידי מד' שעות עד ט' שעות משום שבהם קטב מרירי שולט …"
(שו"ע תקנא ס' יח)
על הִמָצְאוּת שד ה"קטב מרירי" בימי בין המצרים עומד מדרש איכה.
"…כל רודפיה השיגוה בין המצרים ביומין דעקא[1] משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שבהם קטב מרירי מצוי כמ"א[2] "מדבר באופל יהלוך מקטב ישוד צהרים""[3].
ואם חשבנו שעניינים של שדים שייכים רק למדרשים, בא השו"ע ומקָבֵע את מציאות השד אף בהלכה:
"צריך ליזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב שלא לילך יחידי מד' שעות עד ט' שעות משום שבהם קטב מרירי שולט … "[4].
נראה לכאורה שקטב מרירי הוא מציאות מיסטית שאין לה כל משמעות בימינו. במאמר זה ננסה להראות שלא רק ששד זה אינו הפחדה מיסטית, אלא ששייכותו לתקופתנו אולי אף מתעצמת.
השדים
מה הם השדים ובמה היזקם? תשובה לשאלה זו נוכל לקבל מהבטחת ה' לדוד על כינון המלכות לזרעו לעולם:
"אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן אשר בהעותו והכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם".
על כך מבאר רש"י:
" ונגעי בני אדם – זה אשמדאי שדחהו ממלכותו. והשדים -בני אדם הראשון הם שכל מאה ושלשים שנה שפירש אדם מאשתו במות הבל היו הרוחות מתייחמות ויולדות הימנו"[5].
מלידתם של השדים בזמן שבו פרש אדם מאשתו, אנו יכולים ללמוד שהשדים הם ביטוי לפוטנציאל כוחות אדיר שלא מומש. אי מימושו מביא ליציאתו החוצה כ"מזיק".
עיון במקורות מראה ש"קטב מרירי" הוא שד ששלטון הזיקי מיוחד לצהרים.
"יגאלהו חשך וצלמות תשכן עליו עננה יבעתהו כמרירי יום".
ומבאר רש"י:
"כמרירי יום – שדים המושלים בצהרים כמו קטב מרירי והוא מושל בצהרים שנאמר[6]ומקטב ישוד צהרים"[7].
על משמעות ה"צהרים" בכתובים, אנו למדים דווקא מתרגומה של מילה זו כ"טיהרא":
"כי אתי יאכלו האנשים בצהרים"
ומבאר רש"י:
"כל תרגום של צהרים – טיהרא"[8].
רש"י בתהילים מקביל בין זריחת הצהרים ובין רמת חזיון זקני ישראל במעמד הר סיני:
"השבת מטהרו- זריחתו כמו צהרים דמתרגמינן טיהרא, וכמו[9] וכעצם השמים לטוהר"[10].
את ראייתם הברורה של נדב ואביהו והזקנים מתאר הכתוב:
"ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר".
על כך מבאר רש"י:
"לטהר – לשון ברור וצלול"[11].
שליטת ה"קטב מרירי" דווקא בצהרים, מלמדת על התייחסותו לרמת הפוטנציאל הגדול ביותר במציאות. אי מימוש פוטנציאל זה, תוצאתו היא "שד", כמו אותם השדים שנולדו מאי מימוש האדם הראשון את כוח הפריון שבו.
בין י"ז בתמוז לתשעה באב – החזיון הברור.
הזמן שבין י"ז בתמוז ותשעה באב, מהווה אם כן, זמן של פוטנציאל לחזיון הברור ביותר, לחיבור החזק ביותר והמימוש השלם ביותר של הופעת ה' עלינו. הפוטנציאל שגוּלָם בנו במעמד הר סיני (זמן ה"צהרים"), מתוך שלא מומש, הוא מופיע כאפקט כוחי שלילי – כוח של היזק.
התייחסות לזמן בין המצרים כזמן של מימוש והולדה של חיים, אנו מוצאים בהשוואת זמן זה לזמן יצירת פרי השקד בנבואת ירמיהו:
"ויהי דבר ה' אלי לאמר מה אתה ראה ירמיהו ואמר מקל שקד אני ראה. ויאמר ה' אלי היטבת לראות כי שקד אני על דברי לעשתו".
על השקד מבאר רש"י:
"היטבת לראות – השקד הזה הוא ממהר להוציא פרח קודם לכל האילנות אף אני ממהר לעשות דברי, ומדרש אגדה השקד הזה הוא משעת חניטתו עד גמר בישולו עשרים ואחד יום כמנין ימים שבין שבעה עשר בתמוז שבו הובקעה העיר לתשעה באב שבו נשרף הבית[12].
יחוס "שלשת השבועות" דווקא לזמן יצירת פרי השקד, למרות שבכל המקורות הוא מופנה לכיוון שלילי של חורבן, מבטא בבסיסו של זמן זה, דווקא את דימוי ההצמחה והמימוש המופיעים במשל הנבואי. תכונתם של כוחות הצמחה ומימוש אלו להופיע בתהליך מואץ של יצירה כמהירות יצירת פרי השקד, וייחוס שקידה זו לקב"ה, מלמדים על שייכותו של זמן זה של "שלושת השבועות", לממדי יצירה ומימוש עליונים שכוח ה' הוא המובלים.
"השקידה לעשות"
התבוננות בכוח הלוחות הראשונים אף לאחר שבירתם, מראה שה"שקידה לעשות" המופיעה בנבואת ירמיהו, היא תכונתם העיקרית:
"ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה".
ומבאר רש"י:
"דרך שלשת ימים – מהלך שלשת ימים הלכו ביום אחד, שהיה הקב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד".
"וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים – זה הארון היוצא עמהם למלחמה ובושברי לוחות מונחים ומקדים לפניהם דרך שלשת ימים לתקן להם מקום חנייה"[13].
מהפסוק עולה שאם בכדי להיכנס מיידית לארץ, צריכים היו ישראל לעבור מהלך שלשת ימים, וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה, אם כן, מקום ה"מנוחה" בו שהה כבר ארון ברית ה' הוא ארץ ישראל[14]. מכיוון שכל מעמד הר סיני מטרתו הסופית הייתה הכניסה לארץ ישראל[15], משמעות הימצאות ארון ה' כבר בארץ ישראל היא שבלוחות ראשונים השבורים ישנו כוח מימוש אדיר ומידי של עוצמת מעמד הר סיני – בארץ ישראל. כוח מימוש אדיר זה הוא תכונת ה"שוקד לעשותו" המייחדת את הזמן שמשבירת הלוחות ועד תשעה באב.
התבוננות על תשעה באב שהוא זמן "גמילת השקדים", הנפסק להלכה כ"מועד"[16], מראה שהוא הפסגה של זמן שלשת השבועות – זמן השלמת האיחוד שבין ישראל לה':
מגילת איכה מרמזת על כך:
"חטא חטאה ירושלים על כן לנידה היתה, כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה, גם היא נאנחה ותשוב אחור"[17].
והגמרא מבארת:
"אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום, שנאמר: "כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה"[18].
ומבאר רש"י מקום:
"כאיש המעורה בלוייה שלו – הנדבק וחבוק באשתו בין זרועותיו[19].
מצב זה של הכרובים הוא שהופיע לישראל ברגלים בזמן חיבת ישראל לפני המקום:
"אמר רב קטניא בשעה שהיו ישראל עולים לרגל מגלגלין להם את הפרוכת ומראים להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להם ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה"[20].
בין ה"מיצרים" – מימוש כוחה של ארץ ישראל
הימים שבין י"ז בתמוז עד תשעה באב, ברובד החזותי אכן מהווים זמן אבלות על חורבן ירושלים ולאחריו חורבן המקדש, אולם הם פוטנציאל הכוח ליכולת המימוש החזקה והמושלמת ביותר של עם ישראל בארצו. הפיכת זמן זה מזמן של מימוש ויצירה לזמן של העדר ומזיקים, נובעת אך ורק מאי מימוש פוטנציאל הכוחות האדיר הזה במציאות.
"קטב מרירי" אינו שד שמגיע לנו מן האגדות המיסטיות. "קטב מרירי" הוא אותו פספוס וחוסר מימוש של הכוח האדיר שעמד לנו מיד לאחר מעמד הר סיני, וצריך היה להגיע למימושו ה"שקדני" כבר בתשעה באב.
מהו אותו כוח אדיר? את התשובה לשאלה זו אנו לומדים מתוך הבנת מושג "בין המצרים".
המֵצָרִים מבאר רש"י באחד מהסבריו הוא – "גבולים של שדה וכרם"[21]. בין המצרים הוא אם כן "בין הגבולים", כלומר בתוך מקום ה"שדה והכרם" עצמו.
מקובלנו מדתן ואבירם ש"שדה וכרם" הוא ביטוי לנחלת ארץ ישראל.
"אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם…"[22].
אם כן:
"בין המצרים" הוא ה"זמן" המופיע את השייכות שלנו בתוך נחלת ארץ ישראל, על כל השלכותיה. הפקרת זמן "בין המצרים" לשלטון שד ה"קטב מרירי", היא התוצאה הישירה מחוסר המימוש שלנו את העוצמות והכוחות הנובעים מנחלת ארץ ישראל.
[1] ימים של צרה
[2] תהילים צא
[3] מדרש איכה א כט
[4] שו"ע תקנא ס' יח
[5] שמואל ב, ז, יד
[6] תהלים צא
[7] איוב ג, ה
[8] בראשית מג, טז
[9] שמות כד
[10] רש"י תהלים פט, מה
[11] שמות כד, י
[12] ירמיהו א יא – יב. וכן בירושלמי: "…כ"א יום, מיום שהובקעה העיר ועד שחרב בית המקדש. א"ר אבונה, סימנא מקל שקד אני רואה, מה לוז הזה משהוא מוציא את ניצו ועד שהוא גומר פרותיו כ"א יום, כך מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב הבית כ"א יום" (תענית פרק רביעי הלכה ה).
[13] במדבר י ,לג
[14] על השימוש במושג המנוחה לארץ ישראל אנו מוצאים ברש"י בראשית מט, טו: "וירא מנוחה כי טוב – ראה לחלקו ארץ מבורכת וטובה להוציא פירות".
[15] כפי שמביא הכתוב: " ה' אלהינו דבר אלינו בחרב לאמר רב לכם שבת בהר הזה.פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדל נהר פרת (דברים א ו-ז).
[16] איכה א, טו: "סלה כל אבירי ה' בקרבי קרא עלי מועד לשבור בחורי". שו"ע תקנט, ד: "אין אומרים תחנון בתשעה באב ואין נופלים על פניהם משום דמקרי מועד".
[17] איכה א, ח
[18] איכה א, ח
[19] יומא נד ע"ב
[20] יומא נד ע"א
[21] איכה א, ג
[22] במדבר טז, יד