מגילה דף כ"ו ע"א: "…דתניא מה היה בחלקו של יהודה, הר הבית, הלשכות והעזרות. ומה היה בחלקו של בנימין, אולם והיכל ובית קודשי הקודשים. ורצועה הייתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת בחלקו של בנימין ובה מזבח בנוי. והיה בנימין הצדיק מצטער עליה בכל יום לבולעה שנאמר: "חופף עליו כל היום". לפיכך זכה בנימין ונעשה אושפיזכן לשכינה".
רש"י ד"ה הר הבית: "בכניסתו מצד המזרח, כל מה שיש שם פנוי קרוי הר הבית, שאין לה שם אחר."
ד"ה והלשכות: "שבתוך החיל."
ד"ה והעזרות: "שלושתן, עזרת נשים ועזרת ישראל, הן אחת עשרה אמה שישראל רשאין להכנס לפנים מן השער, ואחריהם לצד מערב לעזרת כוהנים י"א אמה שבין דריסת רגלי ישראל למזבח החיצון".
ד"ה ומה היה בחלקו של בנימין אולם והיכל ובית קודשי הקודשים: "שהוא לצד מערב. עכשו נשאר בנתים מקום המזבח ל"ב אמה, ובין האולם והמזבח כ"ב אמה שלא פירש של מי הוא, חזר ופירש, רצועה וכו', לימדך כאן, רצועה זו לבדה ליהודה, אבל צפונו של מזבח ודרומו ומערבו, של בנימין. ובמסכת זבחים אמרינן שאין ליהודה באותה הרצועה אלא המזרחית, מקום היסוד, ולכך לא היה יסוד למזרחו של מזבח".
ד"ה והיה בנימין הצדיק: "צופה ברוח הקודש שכך עתיד להיות ומצתער עליה".
ד"ה אושפיזכן: "שהיה ארון בחלקו".
תרשים חלוקת המקדש בין בנימין ויהודה:
את באור החלוקה בין בנימין ויהודה במזבח עצמו, אנו מוצאים בזבחים נ"ג ע"ב: "…אמרת עולה טעונה יסוד, וקרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד, מ"ט, אמר רבי אלעזר, לפי שלא הייתה בחלקו של טורף. דאמר רב שמואל בר רב יצחק: מזבח אוכל בחלקו של יהודה אמה. אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי חמא ברבי חנינא: רצועה הייתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסה בחלקו של בנימין…"
רש"י ד"ה עולה טעונה יסוד: "תחילת מתנותיה צריכה נגד היסוד, שיהא יסוד המזבח תחת מקום מתנה. ומקל וחומר אייתנה לעייל בפרקין (דף נ"א ע"א)".
ד"ה מאי טעם: "לא היה לה יסוד".
ד"ה טורף: "בנימין דכתיב ביה זאב יטרוף, שנתנבא יעקב עליו, בבקר יאכל עד, באחסנתיה תיתבני מדבחא. ואותה קרן לא הייתה בחלקו כדמפרש ואזיל".
ד"ה אוכל בחלקו של יהודה אמה: "אמה במזרחו, אמה בדרומו על כל האורך בעובי אמה, אלא שלא הייתה אמה שבמזרח על פני כל המזרח, שכשמגיע לקרן דרומית, כלה בסמוך לקרן אמה כדתנן לקמן (דף נ"ד ע"א) היסוד מהלך על כל הצפון ועל פני כל המערב, אוכל במזרח אמה אחת, ובדרום אמה אחת. נמצא יסוד לג' קרנות כזה:
ד"ה רצועה הייתה יוצאת מחלקו של יהודה: "לדרומו של מזבח, שחלקו של יהודה הייתה במזרח, כדתניא (יומא י"ב ע"א): מה היה בחלקו של יהודה: הר הבית והלשכות… נמצא חלקו של יהודה במזרח המזבח ובצידו לדרום, והמזבח אוכל בחלקו אמה במזרח מלבד אמה של קרן מזרחית צפונית, הייתה כולה חלקו של יהודה, שהייתה אותה אמה בריחוק מן הקרן אמה, והרצועה הייתה יוצאה בדרום למזבח ונכנסת בחלקו של בנימין, שממקום הדריסה ולמעלה, היה חלקו של בנימין, אלא שרצועה זו הייתה ליהודה באה בתוך חלקו של בנימין בדרומו של מזבח, ומזבח אוכל בה אמה, והיא אמה שהיא כניסת היסוד ראוי להיות בה, כדאמר מר: עלה אמה וכנס אמה, זהו היסוד (מדות פרק ג' מ"א). כל אורך כותל מזרחי בעובי אמה היה אוכל חלקו של יהודה, וכן כותל דרומי לבד אמה תמוך לקרן דרומית מערבית".
שותפות זו המובאת במקורות אלו, צריכה להתבאר בשני מישורים:
א) במשור הנקודתי – עניין השותפות במקום המזבח: סיבת "כניסת" יהודה לטריטורית בנימין, משמעות צערו המתמיד של בנימין על כך ומשמעות שכרו – היות הארון בחלקו.
ב) במישור הכולל – סיבת חלוקתו הכוללת של המקדש לשני השבטים: מצד תכני אותם מקומות המתיחסים כלפי כל אחד מהם (כגון קודש הקודשים לבנימין, מול לשכת הסנהדרין ליהודה), ומצד כיוון הרוח המתיחס לכל אחד (מערבי לבנמין ומזרחי ליהודה).
שותפות בנימין ויהודה במקום המזבח:
כפי שראינו מתרגום אונקלוס על ברכת יעקב לבנימין, ישנה התאמה בין אופי בנימין ומשמעות המזבח, מצד קורבנות התמיד הקרבים עליו. ממילא טבעי הוא שמיקומו יהיה בתחום נחלת בנימין. אם כן, הנקודה הטעונה ברור היא, באיזה "זכות" נכנס בכל אופן חלק קטן מן המזבח בחלקו של יהודה, ומה משמעות הדגשת הגמרא שבחלק זה שלו, לא היה יסוד.
כמו כן לא מובן מדוע זכות צערו של בינימין היא זו שנותנת לו את מיקום הארון בנחלו, הרי כפי שבארנו בתרגום אונקלוס, גם מקום השראת השכינה מתאים לכתחילה להיות בחלקו, התאמה שהתגלתה בדרך התנהגותו של בנימין בים סוף?
נראה שכפי שהבננו עד עתה את מיקום הנחלות כמותאם באופן מלא לאופיו של כל שבט, ואת המעשים המתגלים בהמלך ההיסטוריה של השבטים, כמגלים את אופיים היחודי (כפי שראינו לדוגמא בעניין קריעת ים סוף), כך יש להבין, ש"כניסת" נחלתו של יהודה בתחום הדרום מזרחי של המזבח, נובע מצד מסוים באופיו, המקשר אותו לבחינת המזבח – בחינתו של בנימין.
מצד שני יש להבין, שגם צערו של בנימין על שותפותו של יהודה במזבח, מבטאת אף היא צד באופיו המקרב אותו לבחינתו זו של יהודה, כשצד זה הוא ה"מכשיר" אותו להיות הנוחל של מקום הארון, מקום שעל פי הבנתינו עתה כנראה שיש בו בחינה המתקרבת לבחינת אופיו של יהודה (אם כי כמובן בתוך משמעותו הכוללת של בחינת בנימין).
נראה שאת בחינת בנימין המופיעה במזבח (בהקרבת התמיד), ניתן לראות מבחינה מסוימת גם ביהודה, בברכתו של יעקב אליו: "כרע רבץ כאריה" המגיעה לו מתוך חזרתו מהריגת יוסף ומהודעתו על מעשה תמר.
כפי שבארנו, מעשים אלו הם הגורמים לכך שבחינתו השמימית "תזכה" להתישם במציאות הארצית, ישום שנמשל לכריעת האריה בארץ. ישומיות ארצית זו, היא המקשרת אותו למעשה לאותה בחינה ארצית עליונה שמבטא המזבח, אם כי כמובן חיבורו הוא לאותו צד במזבח שכוח המציאות הארצית בו הוא פחות יחסית, והשפעת הבחינה האלוקית השמימית בו היא חזקה יותר, ביחס לשאר הצדדים האחרים (עניין זה יתבאר בהמשך).
מצד שני, כבר ראינו בבנימין (בניגוד ליוסף), שכוח טבעיותו הארצית העליונה, מתיחסת במהותה כלפי הבחינה האלוקית השמימית (מכוח התרפים שבו).
בחינה זו מופיעה למעשה בבנימין רמת טבעיות ארצית, שבחינת האלוקות השמימית הקשורה אליה היא חזקה ביותר.
שייכות זו, היא המולידה בו את צערו ורצונו "לבלוע" גם את פינת המזבח של יהודה, צער המלמד על קישור בחינתו לבחינת יהודה.
שיוכו זה של כוח הטבעיות הבנימינית להופעה ההשגחתית השמימית, היא גם המקשרת אותו למקום קודש הקודשים – שיא הופעת בחינת הטבעיות הארצית העליונה, בה מופיעה האלוקות ברמתה העליונה והשמימית ביותר החלה בארציות.
נקיטת הגמרא בלשון "לפיכך זכה בנימין ונעשה אושפיזכן לשכינה", מציינת אם כן, שאותה בחינה הקושרת אותו לצד המזבח של יהודה, היא המשייכת אותו למקום קודש הקודשים, שבו בולט ביותר שייכות בחינת הארציות העליונה שבמקדש, לבחינה האלוקית השמימית המופיעה דרכה במקום זה.
יוצא אם כן, שאע"פ שמבחינת מרכזיות הופעתו, מקום המזבח כמקום המופיע באופן השלם ביותר את בחינת הטבעיות הארצית המהווה הופעה אלוקית עליונה בעצם טבעיותה (כפי שראינו מהקרבת התמידים ומאכילת הכוהנים את חלקם בקורבנות), הוא הביטוי העיקרי של בחינת השגחת בנימין, – לעומת קודש הקודשים בו בחינת הטבעיות הארצית היא מינימאלית (כפי שניתן גם לראות מהיתר כניסת הכוהן הגדול אליו רק ביום הכיפורים, יום בו אנו מחויבים בחמשת העינויים, מתוך התדמותינו למלאכים), שייכות בנימין למישור הטבעיות הארצית גם באופן הופעתו הדק ביותר, (המתבטא בצערו ורצונו לבלוע את חלק יהודה במזבח), משייך אליו בסופו של דבר גם את מקום קודש הקודשים, והוא הנהיה אושפזיכן לשכינה.
הערה: ברור שכניסה זו של נחלת יהודה בתחום המזבח ש"בשליטת" בנימין, היא בלתי נמנעת, בהיותה החוט המקשר שבין כוחות בנימין ויהודה, יהודה כמופיע את כוח האלוקות השמימית, ובנימין כמהוה את כוח המציאות הטבעית הארצית המתאימה הבלעדית לחלות אותה אלוקות שמימית בה (כפי שכבר בארנו בעניין פיזור עצמות יהודה בארון). על כן, במקום בו מסתימת "נחלת" יהודה, מופיעה גם נחלת בנימין. מבחינה ערכית מתבטא הדבר בכך שאותה ישומיות בה זוכה יהודה, היא קצה משמעות כוחו הטבעי של בנימין. מצד שני, מתקיים הקישור שבין שני שבטים אלו גם באופן הפוך, כשאותה ערכיות שמימית המופיעה ביהודה, מתקימת מבחינה מסוימת גם בבנימין, נקודה המתבטאת מבחינה פיזית בשיוך מקום קודש הקודשים לבנימין.
עניין "יסוד המזבח":
שיתוף זה בין בנימין ויהודה, הקיים במישור הערכי המחשבתי, והמיושם גם באופן הפיזי בשיתוף שני השבטים במקום המזבח, הוא הגורם להבדלים במבנה המזבח עצמו שבחלקו של כל אחד, הנובעים מתוך ההבדלים הערכיים שביניהם.
כך ראינו בזבחים נ"ג ע"א, שבחלק המזבח שב"שליטת" בנימין היה יסוד, ובשטח ש"בשליטת" יהודה לא היה יסוד.
(**איור המזבח מופיע במסכת מידות בהוצאת קהתי**)
ע"מ להבין שוני זה שבין חלקי המזבח יש קודם כל לבאר, מה משמעות אותו יסוד, והכרחו בבנין המזבח.
זבחים נ"ג ע"ב (שם מובא באופן מפורש הקשר שבין בנימין ליסוד): "…וקרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד, מ"ט, א"ר אליעזר, לפי שלא היה בחלקו של טורף".
על חיוב היות היסוד במקום זריקת הדם אנו לומדים מדף נ"א ע"א: "אמר ר' ישמעאל, קל וחומר, מה שריים שאין מכפרים טעונים יסוד, תחילת עולה שמכפרת אין דין שטעונה יסוד?"
על סמך דברי הגמרא האלו, מסביר גם רש"י בדף נ"ג ע"ב ד"ה עולה טעונה יסוד: "שתחילת מתנותיה של העולה צריכה נגד היסוד, שיהא יסוד המזבח תחת מקום המתנה".
לבסוף, על משמעות השם "יסוד" אנו לומדים מרש"י דף נ"ד ע"א ד"ה אימר כך וכו': "…שאין יסוד אלא המיוסד בארץ".
נראה שהקשר בין זריקת הדם בקורבן ובין היסוד הנצרך להיות תחת מקום המתנה הוא בכך, שזריקת הדם המביאה לכפרה (כפי שנאמר בויקרא י"ז י"א: "כי נפש הבשר בדם היא, ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם, כי הדם הוא בנפש יכפר" ומבאר רש"י במקום: "כי נפש הבשר של כל בריה בדם היא תלויה, ולפיכך נתתיו על המזבח לכפר על נפש האדם. תבא נפש ותכפר על הנפש"),היא למעשה הנותנת את האפשרות של חלות האלוקות במציאות הארצית, שהרי בהיותנו חומריים, מציאות החטא (שהיא הסטיה מן האוביקטיביות האין סופית), היא חלק בלתי נפרד ממציאותנו. הכפרה היא האפשרות היחידה לחזור למקורנו ה"נקי", ובכך לאפשר לנו לגלות מחדש את האלוקי דרכנו.
על כן, מתאים שפעולת הזהת הדם תהיה במקום שמבטא באופן החזק ביותר את כוח המציאות הטבעית הארצית, המגלה את האלוקות העליונה בעצם טבעיותו.
מקום המזבח בעבודת התמיד עליו, ואכילת הקורבנות ע"י הכוהנים, הם המבטאים אפיון זה.
על פי אותו כיוון, ניתן להמשייך ולבאר שעניין "יסוד המזבח" המיוסד בקרקע, בה לבטא גם באופן הפיזי את היות כל עבודת המזבח עבודה מקורקעת וארצית, שבארציותה היא מופיעה את האלוקות העליונה.
ברור אם כן, שבאותה קרן בה אין יסוד, משמעות הארציות בה תהיה פחותה, ועל כן גם לא תהיה בה את זריקת הדם, שהיא הפעולה המרכזית המביאה לחלות השכינה בארץ. הבנת הזיקה שבין היסוד וזריקת הדם, מבארת לנו למעשה גם מדוע דווקא בשטח המזבח שב"שליטת" בנימין היה יסוד (וממילא גם הזהת דמים), כשבצד המזבח שבחלק יהודה לא היה יסוד (וממילא גם לא הזהת דמים), כיון שדווקא בנימין המבטא את הופעת ההשגחה האלוקית העליונה במציאות הטבעית הארצית עצמה, בשטחו יכולה להתקיים ה"עבודה" המאפשרת את חלות ההשגחה הזאת, ובשטחו מתאים שיובלט יותר צד הארציות שבהופעת ה', הבלטה המופיעה גם באופן בניתו הפיזי של המזבח בהיות לו יסוד סביב.
ברור זה בעניין שותפות בנימין ויהודה במזבח, לימד אותנו עד עתה על יחסי הכוחות שבין שני השבטים, כשהמזבח מתגלה גם הנקודה הערכית המפגישה אותם יחד. אולם מאותם מקורות אנו גם רואים שחלוקת המזבח אינה מקרית, יהודה מתקשר אליו ע"י רצועה היוצאת משטחו דווקא לקרן הדרומית מזרחית, כששאר הקרנות נשארות בחזקת בנימין.
כדי לבאר מדוע מחולק המזבח דווקא כך, נתבונן על שותפות יהודה ובנימין במרחב הגדול יותר של בית המקדש כולו, כשצידו המערבי כולל קודש הקודשים נמצא בחלקו של בנימין, ואילו צידו המזרחי כולל הר הבית והעזרות הם בחזקתו של יהודה.
נראה שבהתבוננות על תוכן המקומות הנמצאים בשליטת כל אחד מהם נוכל לראות את התאמתם של אותם מקומות לקווי אופים.