מברכת יעקב למדנו עד עתה, על חשיבות הופעת כוח בנימין בתחילת זריחתן של ישראל אצל שאול, ובשקיעת שמשן במרדכי ואסתר.


מבט שונה אם כי בהכרח קשור, נותן לנו אונקלוס בתרגמו את דבריו של יעקב על עניין הקרבת הקורבנות במקדש:


"בנימין בארעה תשרי שכנתא, ובאחסנתא יתבנא מקדשא. בצפרא ובפניא יהון מקריבין כהניא קרבנא, ובעדן רמשא יהון מפלגין מותר חולקהון משאר קדשיא".


רש"י ד"ה יחלק שלל, מזכיר אף הוא את כיוונו של אונקלוס: "ואונקלוס תרגם על שלל הכוהנים בקודשי המקדש".


בהתבוננות על דברי אונקלוס אנו רואים שהוא מזכיר ארבעה ענינים:


א) שרית השכינה בחלקו של בנימין.


ב) בנית המקדש בנחלתו.


ג) הקרבת התמיד בבקר ובערב. הבנת עניין הקורבנות המוזכר באונקלוס, דווקא לגבי קורבן התמיד, נובעת מהדגשת אונקלוס את זמן הבוקר והערב המיוחד דווקא לקורבן זה. כמו כן, בתרגום יהונתן ובתרגום הירושלמי, מוזכר בפרוש לשון: "אימר תדירא" ו"אימר תמידא" המתיחס כלפי קורבן התמיד.


ד)אכילת הכוהנים את חלקם מן הקורבנות.


יש אם כן להבין, מהו המכנה המשותף לכל ארבעת הענינים האלו, ושיכותם לקווי אופיו של בנימין, כפי שבארנו עד כה.


נקודה הראשונהאותה מזכיר אונקלוס, מלמדת באופן ישיר על איפיונו של בנימין, שהרי חלות השכינה בארצו, היא הביטוי הישיר ביותר המלמד על היות ארציותו אלוקית עליונה.


הנקודה השניהלכאורה חוזרת על קודמתה. הפעם מזכיר התרגום, לא את השכינה, אלא את בית המקדש, כשמקום החלות לא מובא בלשון "ארץ" אלא בלשון "נחלה".


נראה באמת שגם נקודה זו באה לבטא את אותו רעיון שהביא התרגום בנקודה הקודמת, אלא שהפעם ברמת מציאות נגלת יותר בהופעתה. על כן, כשהוא רוצה לדבר על צד האלוקות החלה, הוא אינו מדבר על ה"שכינה", שהוא ביטו ערטילאי יותר שעוד לא הגיע למימוש, אלא הוא מדבר כבר על "בית המקדש", שהוא הביטוי המעשי של מציאות השכינה. מצד שני, גם כשהוא מדבר על צד המציאות הארצית שבה נבנה בית המקדש, הוא מדבר על מציאות מוגדרת יותר, לא על המשמעות הבסיסית של ה"ארץ"אלא על משמעות ה"נחלה".


בנקודה השלישיתמזכיר התרגום דווקא את עניין התמיד המוקרב במקדש.


כשאנו מתיחסים לעניין הקורבנות, יש מקום להתבונן עליהם מכמה צדדים. ישנה אפשרות להתבונן עליהם מצד ישראל, כשהבאת הקורבן מהווה ניסיון התאחדות מצידנו עם האלוקות, כפעולת התעלות מלמטה למעלה.


אפשרות נוספת להתבונן על עניין הקורבנות, הוא מצד ירידת ה' למציאות, המתבטאת היטב בירידת האש על הקורבן הנאכל (בחינה זו קימת בכל הקורבנות). פה מתבטא יותר בחינת הופעת השפע מן הצד ה"נותן".


אפשרות שלישית היא, להתבונן על כך מצד ההתמדה שבהופעת האלוקות. התמדה זו מבטאת לא רק את הופעת השפע מלמעלה למטה, אלא את מציאות וקביעות האלוקות באופן תמידי בארציות. צד זה המודגש כבחינת בנימין בקורבנות, מהוה למעשה את אותה נקודה ערכית שהזכיר התרגום בשתי הנקודות הקודמות.


הנקודה הרביעיתאותה מזכיר התרגום, הוא עניין חלקי הקורבן הניתנים לאכילה לכוהנים. גם כאן יש לתמוה, מדוע דווקא נושא זה בהקרבת הקורבנות, הוא המוזכר ביחס לבנימין, ולא למשל עניין הקטרת האימורים שהוא לכאורה המעשה היותר חשוב בהקרבה?


אלא יש להבין שגם בנקודה זו מצין התרגום את אותו צד שבקורבנות המקביל לאופיו של בנימין.


במשמעותה היחודית של אכילת הכוהנים מן הקורבן נפגשנו בבני עלי, שאמנם הקצינו עד כדי לקחת את חלקם בחוזקה, לפני הקטרת האימורים, מתוך הבנתם ש"אין ה' בשמים", אולם ממעשיהם למדנו שחלק הכוהנים בקורבנות הוא הביטוי לה' הנמצא בארץ. יש להבין אם כן שזכות זאת של הכוהנים מלמדת אף היא על קיום האלוקי העליון בארציות, כשהכוהנים מהווים את שליחי האלוקות מצד אחד (כשצד זה מודגש בעבודת המקדש האסורה לזרים), ומצד שני כל זאת נעשה תוך כדי מהלך חייהם הטבעיים הרגילים. כך יוצא שכוח אכילתם משרת בד בבד גם את עצמיותם הגשמית וגם את המערכת האלוקית המופיעה במקדש, כשבנתינת מתנות הכהונה, מתקשר המקריב אם האלוקי, מתוך אכילתם הטבעית של הכוהנים (כשכמובן היות האיחוד המופלא הזה בהם, מחייב התנהגויות מיוחדות שלהם באותה אכילה, ואף בשאר מעשיהם הגשמיים, כגון איסור חיתונם לגרושות וכו').


אם כן יוצא שכוח טבעיותו המיוחד של בנימין, הוא המביא שדווקא בנחלתו תהיה הופעת השכינה ובנין המקדש, הקרבת התמיד ואכילת הכוהנים את החלקים המיועדים להם, המתאימים כולם במהותם למשמעות כוחו.


אולם תחום בית המקדש והכוחות המופיעים בו, אינם משתיכים באופן בלעדי לבנימין. גם פה אנו מוצאים את מעורבות כוח יהודה בכוח בנימין, המתבטאת בשותפות שיש גם לו בשטח המקדש. את עניין השותפות הזאת, חלוקתה ומשמעותה ננסה לבאר עתה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *