עכן

יהושע ז' י': "ויאמר ה' אל יהושע, קום לך, למה זה אתה נופל על פניך. חטא ישראל וגם עברו את בריתי אשר ציוויתי אותם וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כוחשו וגם שמו בכליהם…"

פסוק כ': "ויען עכן את יהושע ויאמר, אמנה אנכי חטאתי ל' אלוקי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי, ואראה בשלל אדרת שנער אחת טובה, ומאתיים שקלים כסף, ולשון זהב אחד חמישים שקלים משקלו, ואחמדם ואקחם והנם טמונים בארץ בתוך האוהלי והכסף תחתיה".

רש"י ד"ה וכזאת וכזאת עשיתי: "גם בחרמים אחרים בימי משה שנאמר והחרמתי את עריהם".

ד"ה ואראה בשלל: "התבוננתי במה שכתוב בתורה ואכלת את שלל אויביך".

פרוט נוסף על מעשי עכן אנו מוצאים בסנהדרין מ"ד ע"א: "וגם עברו את בריתי אשר ציויתי אותם, גם לקחו מן החרם, גם גנבו, גם כוחשו, גם שמו בכליהם. אמר רבי עילאה משום ר' יהודה בר מספרתא, מלמד שעבר עכן על חמישה חומשי תורה, שנאמר חמישה גם. ואמר רבי אליעא משום רבי יהודה בר מספרתא, עכן מושך בעורלתו היה, כתיב הכא וגם עברו את בריתי וכתיב התם את בריתי הפר…וכי עשה נבלה בישראל – א"ר אבא בר זבדא, מלמד שבעל עכן נערה המאורסה, כתיב הכא וכי עשה נבלה, וכתיב התם כי עשתה נבלה בישראל".

רש"י ד"ה מושך בעורלה: "משך את עור אמתו תמיד, עד שנשתרבבה וכיסתה את ראש הגיד, כדי שלא יראה מהול".

יש להבין, שלימוד הגמרא על עברות אלו של עכן מתוך דברי ה' על מעשה המעילה שעשה, מלמד על כך שישנו מכנה משותף בין מעילתו של עכן בחרם ובין היותו כופר בחמישה חומשי תורה, מושך בעורלתו ובועל נערה מאורסה.

כמו כן ברור שאין מעשיו אלו של עכן נובעים מסתם קלות ראש והפקרות, שהרי על דברי עכן "ואראה בשלל…" מסביר רש"י: "התבוננתי במה שכתוב בתורה ואכלת את שלל אויביך", אם כן ברור שעכן לא התיחס בזלזול לתורה, אלא עקרון ודרך הנהגה הם שעמדו מאחורי מעשיו, אותם אנו ננסה לבאר מתוך כוח זריחת השני שבו. נראה להבין שאותה יכולת אקטיבית הקימת באופי יהודה, המסוגלת לגלות מחדש את כוח הטבעיות האקטיבית הטרום-מבולית, המתגלה באופן מיוחד בזרח, היא משפיעה על עכן מצאצאיו וגורמת למעשיו. יחודיות כוח טבעיות זה, מצד אחד עוצמתו הרבא והדומיננטית, ויכולת הפעולה והבחירה החופשית העצומה שבו, ומצד שני אי הירידה הכפיתית מלמעלה של כוח האלוקות השמימית בו, עומדת בסתירה מול מעשיו של יהושע שאינו "אוכל את שלל אויביו [כשעל כך בא גם ה' בביקורת עליו באומרו: "קום לך…" ומבאר רש"י במקום (על סמך דברי הגמרא): בשבילך זאת להם, לא אמרתי לך להקדיש שלל העיר"], ואף מקדיש אותו לשמים, הקדשה שיש בה ביטוי חזק למעורבות ההשגחה השמימית בארציות, מעורבות שאינה נראת לעכן, המופיע באופן חזק מדי את אפיון כוח ההשגחה הטבעי העצמאי הטרום-מבולי. דרכו זו של עכן, היא גם המביאה אותו לשאר מעשיו: א)משייכת העורלה: מצוות המילה מבטאת באופן הבסיסי ביותר את השפעת ירידת כוח האלוקות העליון במציאות, המחייבת מתוך כך פגיעה מסוימת בשלמות המערכת הטבעית הארצית, שלמות שמהווה אטימות כלפי יכולת אלוקות לחול בה. "פגיעה" זו יוצרת למעשה את היכולת לחלות האלוקות העליונה לחול באדם ובמציאות. ממילא ברור שעכן האמון על עצמאות הכוח הטבעי ויכולתו האקטיבית, יתנגד למעשה המילה וינסה לטשטשה.

ב) בעילת נערה המאורסה: יש לדיק שעכן בא דווקא על נערה מאורסה ולא נערה נשוואה. בארוסין בשונה מן הנישוואין, הקשר הנוצר בין בני הזוג הוא קשר ערטילאי שאינו מיושם עוד במציאות. הכוח הקושר בכל אופן במעשה זה ביניהם (עד כדי איסור עריות), הוא אם כן הקשר הרוחני העליון. קישור זה אף בהיותו רוחני שמימי במהותו, יוצר השלכות מעשיות באוסרו את האישה על כל העולם. ברור אם כן, שעכן המסרב לקבל את שלטון ההופעה האלוקית העליונה במציאות, מתוך הבלטת אפיוני ההשגחה הטרום-מבוליים שבאשיותו, יסרב לראות את מעשה הקידושין כמעשה שיש לו השפעה והשלכה על התנהגותנו, ועל כן הוא מרשה לעצמו לבא על נערה מאורסה. ג) חמשת חומשי תורה: נראה שמעמד הר סיני בו קיבלו ישראל את התורה, הוא הביטוי הבולט ביותר של חלות הכוח האלוקי העליון על המציאות הארצית, כש"כפיית הר כגיגית" על ישראל – נטית הנשמה החדשה בהם, מבטאת באופן החריף ביותר את חוסר הבחירה החופשית של המציאות הטבעית במעמד הזה. קיום מעמד זה, מביא בעיקבותיו גם את חיוב התורה כולה על ישראל, על כן ברור שעכן בדרכו הטבעית העצמאית, יתנגד לכל תהליך ההופעה ההשגחתית הזו והחיובים התורתיים הבאים בעיקבותיה, וממילא הוא יגיע לעבור על חמישה חומשי תורה. התנהגות זו של עכן המבליטה יתר על המידה את אופיו ה"זרחי", מביאה את הגמרא להשוות בינו ובין זמרי משבט שמעון, ניאופו לניאופו של זמרי, וכן את פגיעתו הקשה בכל ישראל, לפגיעתו של זמרי:

סנהדרין מ"ד ע"ב: "…וכתיב (דברי הימים א' ב'): ובני זרח זמרי ואיתן והימן…כתיב זמרי וכתיב עכן. רב ושמואל, חד אמר: עכן שמו, ולמה נקרא שמו זמרי, שעשה מעשה זמרי. וחד אמר: זמרי שמו, ולמה נקרא שמו עכן, שעיכן עוונותיהן של ישראל". רש"י ד"ה כתיב זמרי וכתיב עכן: "הכא קחשיב לבני זרח ולא כתיב עכן, וביהושע כתיב, ויקח יהושע את עכן בן זרח, אלמא בריה הוא". ד"ה מעשה זמרי: "נואף, כדאמרינן לעייל, בא על נערה המאורסה. ועוד, שנענשו ונגפו ישראל בעוונו, כמו שנענשו ע"י זמרי ומתו עשרים וארבעה אלף, וכאן רובה של סנהדרין". אולם על פי הבנתנו את מניעיו של עכן, ברור שנאיפתו היא בעלת משמעות שונה בתכלית, הופכית למעשה זמרי השוכב עם המדינית. יש להבין שזמרי אופיו ה"שמעוני" דווקא מבליט את צד הכוח האלוקי השמימי שבמציאות, המתנגד לכוח הטבעיות הארצי, כשכוח זה שבו הוא הגורם לו לא להתחשב בבעיתיות השכיבה עם אישה נוכרית (המביאה את האדם להתנתקות מן המערכת הישראלית והטמאות בעולם הגשמיות הגס הגויי). לאומת זאת אצל עכן אופיו ה"זרחי" מבליט דווקא את כוח הטבעיות הארצי בעוצמתו ובאופיו הטרום-מבולי, והוא הגורם לו דווקא לא להתחשב בירידתו והשפעתו של כוח האלוקות השמימית בעולמנו, עד כדי התעלמותו מאיסור הביאה על הארוסה, בה בולטת מעורבות הכוח השמימי בעולמינו הטבעי הארצי.

כמו כן יש להבדיל בין אופן התנהגותו של עכן, מאופן התנהגות בני עלי שלכאורה גם הם בהתנגדותם להיות "מלכות בשמים" הם מתנגדים גם לאותם ציווים המבטאים את קיום ההופעה האלוקית השמימית במציאות הארצית (באי הקטרתם את האימורים וכו'). כפי שכבר בארנו, לא כפרו בני עלי בהיות האלוקות העליונה מופיעה בארץ, אל רק מצד בחינתה השמימית (כוח האור ה"מקיף"). ברור אם כן שבני עלי השתייכו גם הם לבחינת ההשגחה המערבית, בה כוח האלוקות העליון הוא המופיע והמקדם בעצמו את המציאות.

לעומת זאת עכן, התנגדותו היא לכל הציווים המבטאים באופן כללי את ירידת האלוקות העליונה על המציאות, מתוך קישורו לבחינת ההשגחה הטרום-מבולית בעצמאותה ויכולת התעלותה העצמית.

אם כן ראינו עד עתה ששיכות יהודה למזרח, באה לו מתוך יכולתו ליצור באופן אקטיבי הופעות אלוקיות חדשות במציאות, מכוח התשובה הקיים בו.

לעומתו בנימין מבטא את משמעות השגחת עבר הירדן המערבי, כשירידת האלוקות בצד זה, יוצרת מצב כפיתי לא בחירי המופיע כוח קדושתי עצום במציאות הטבעית עצמה, המחייבת את המציאות לתנאים המסוימים והקבועים ע"מ שקדושה זאת תוכל להופיע בהם.

איפיון זה שבבנימין המתבטא באופן החזק ביותר בהיות שטח קודש הקודשים בתחומו, הוא העומד לו גם בהתמודדות אהוד בן גרע בן שבט זה, מול עגלון מלך מואב.