יהושע י"ח י"א: "ויעל גורל מטה בני בנימין למשפחותם ויצא גבול גורלם בין בני יהודה ובין בני יוסף. ויהי להם הגבול לפאת צפונה מן הירדן ויעלה הגבול אל כתף יריחו מצפון, ועלה בהר ימה והיה תוצאותיו מדברה בית און. ועבר משם הגבול לוזה אל כתף לוזה נגבהי היא בית אל, וירד הגבול עטרות אדר על ההר אשר מנגב לבית חורון תחתון.
ותאר הגבול ונסב לפאת ים נגבה מן ההר אשר על פני בית חורון נגבה והיה תוצאותיו אל קרית בעל היא קרית יערים עיר בני יהודה. זאת לפעת ים.
ופאת נגבה מקצה קרית יערים ויצא הגבול ימה ויצא אל מעין מי נפתוח. וירד הגבול אל קצה ההר אשר על פני גי בן הנום אשר בעמק רפאים צפונה וירד גי הנום אל כתף היבוסי נגבה וירד עין רוגל. ותאר מצפון ויצא עין שמש ויצא אל גלילות אשר נכוח מעלה אדומים וירד אבן בהן בן ראובן. ועבר אל כתף מול הערבה צפונה וירד הערבתה. ועבר הגבול אל כתף בית חוגלה צפונה, והיה תוצאותיו הגבול אל לשון ים המלח צפונה אל קצה הירדן נגבה, זה גבול הנגב.
והירדן יגבול אותו לפאת קדמה. זאת נחלת בני בנימין לגבולותיה סביב למשפחותם".
רש"י ד"ה ותאר הגבול ונסב לפאת ים נגבה: "בעטרות אדר כלה אורך הצפוני מן המזרח למערב ומשם נסב החוט לגבול המערב של בנימין לילך נגבה מן הצפון לדרום חוט מערבי מן ההר אשר על פני בית חורון נגבה מן ההר אשר בדרומה של בית חורון, משם היה מתחיל מקצוע מערבית צפונית של בנימין ובא לו החוט מצפון לדרום".
ד"ה והיו תוצאותיו: "מקצוע מערבית דרומית שלו אל קרית יערים של יהודה. נמצא רוחב גבול בנימין נוטל כל רוחב הארץ שבין יהודה לאפרים. גבול דרומי שלו עם בול צפוני של יהודה ושם הייתה ירושלים כמו שאמרנו למטה בעניין. לפיכך היה לשני השבטים חלק בה. וגבול צפוני של בנימין ודרומי של אפרים נוגעין זה בזה ושם הייתה שלה בחלק אפרים, כמו שנאמר ויטש משכן שלה וגו' וימאס באוהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר, ואף לבנימין היה בו חלק. וכן שנינו בשחיטת קודשים: בשלושה מקומות שרתה להם שכינה לישראל, בשלה ונוב ובית העולמים, ובכולם לא שרתה אלא בחלקו של בנימין".
**עיין אטלס "דעת מקרא" ע' 157על נחלת בנימין (יש צורך במפה ברורה יותר)**
מפרוט גבולי נחלת בנימין אנו רואים שנחלתו נמצאת בין נחלת יהודה ואפרים מיוסף, כשזיקה עמוקה ישנה בין נחלותיהם, המתבטאת בשיתוף בנימין ויהודה במקום המקדש, ושיתוף בנימין ואפרים במקום המשכן שבשלה (כפי שמבאר רש"י).
קו הגבול שבין נחלת בנימין לנחלת יהודה, הוא ירושלים, יהודה נוחל מצד דרום לה, ובנימין מצפונה.
על איפיון הצפון לעומת הדרום אנו יכולים ללמוד מתוך התבוננות על האופי האקלימי שבהם.
בדרום מופיע האקלים החם המדברי, ובצפון האקלים הגשום הפורה, כשהבחינה הטבעית החיה היא הבולטת בו ביותר.
אפיון אקלימי זה מלמד למעשה גם על משמעותו הפנימית של כל צד, כשצד דרום הוא מקום הופעת כוח ההשגחה הרוחני השמימי המנותק יותר מן המציאות (על כן באזור זה כוח החמה הוא חזק יותר, כשצד הטבעיות הארצית אינו מפותח בו), ואילו צד צפון הוא מקום הופעת ההשגחה הטבעית יותר במציאות.
שוני זה שבין הדרום והצפון מבוטא אף בבית המקדש, כשלחם הפנים המבטא את כוח השפע הארצי נמצא בצפון ואילו המנורה המבטאת את כוח החוכמה השמימית נמצאת בדרום. כך מובא הדבר בשמות מ' כ"ב: "ויתן את השולחן באוהל מועד על ירך המשכן צפונה…וישם את המנורה באוהל מועד נוכוח השולחן על ירך המשכן נגבה".
על כך מבארת הגמרא בבבא בתרא כ"ח ע"ב: "אמר רבי יצחק, הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין. וסימניך שלחן בצפון ומנורה בדרום".
נראה אם כן להבין שירושלים ובית המקדש, מהווים את הנקודה המקשרת בין החלק הצפוני והדרומי של ארץ ישראל, יהודה המופיע את כוח ההשגחה השמימי החל במציאות, נמצא באותה נקודה ומדרום לה, ואילו בנימין המבטא את ההשגחה הטבעית בעלת המשמעות האלוקית העליונה נמצא יוצא אף הוא מאותה נקודה, (שהרי הוא המהווה את הבסיס הארצי לחלות כוח השגחת יהודה בו), אך לכיוון צפון.
ככל שאנו מתרחקיים מאותה נקודה כלפי כל אחד מן הרוחות, בולט יותר אפיונו המיוחד של כל צד, גם באופי השבטים שבאותם מקומות.
כך אנו רואים ששבט שמעון המבטא את כוח ההשגחה הרוחנית השמימית שבמציאות, המתנגדת למציאות הטבעית הארצית, נוחל מדרום ליהודה. לעומתו שבטי הצפון, כגון נפתלי ואשר וכו', שצד טבעיותם הארצי הוא בולט יותר, נוחלים מצפון לבנימין.
על פי הסברנו זה את התיחסות בנימין ויהודה כלפי הרוחות הדרומית והצפונית, מובן שיהודה מתיחס במזבח דווקא כלפי הקרן המזרחית דרומית, כיון שקרן זאת מהווה את הצד הקיצוני הרחוק ביותר מאפיונו של בנימין, בהיותה מקורבת גם לאפיון ה"מזרחי" וגם לאפיון ה"דרומי" המתיחסים יותר לכוח יהודה (אם כי כפי שכבר בארנו, גם צד זה כלול במזבח, וממילא באופן כללי הוא מבטא את יכולת יהודה לחול במציאות הארצית, כפי שהשיג אותה מכוח חזרתו מרצונו להרוג את יוסף ומכוח הודעתו במעשה תמר).
איפיונים אלו – הדרומי והצפוני מצד אחד, המחלק בין יהודה ובנימין בנחלותיהם, והמזרחי והמערבי מצד שני, המחלק בין יהודה ובנימין בבית המקדש, מופיעים שניהם הן במישור הנחלות הכולל והן בבית המקדש עצמו. אולם נראה שאופן החלוקה הבולט יותר ב"קיטלוג" הארץ לקטגוריות אזוריות, הוא החלוקה לצפון ולדרום (כשירושלים היא קו האמצע).
לעומת זאת היחס שבין מזרח למערב שקיים אף הוא במישור הנחלות, בין עבר הירדן המזרחי והמערבי, מהוה אופן חלוקה משני בהתבוננותינו הכללית על ארץ ישראל כולה (בהיות הצד המזרחי טפל ביחס לארץ ישראל המערבית).
לעומת זאת בבית המקדש, בולטת דווקא החלוקה למזרח ומערב, המחלקת את בית המקדש בין יהודה ובנימין, כשאופן החלוקה לצפון והדרום הקיים גם הוא בבית המקדש והמתבטא במיקום השולחן בצפון והמנורה בדרום, הוא משני.
נראה ששוני זה נובע מכך שבארץ ישראל ההופעה הרוח-+נית הדומננטית בפועל, היא הופעת השגחת עבר הירדן המערבי. אופי השגחה זה שהופיע בשיאו במעמד הר סיני, הוא המוביל בפועל את מהלך ההסטוריה העולמית, על כן ישנה דומננטיות גמורה לבחינת ה"רוח" המערבית הנושאת את איפיון ההשגחה הזה, כשהחלוקה המשנית בארץ ישראל מופיעה מצד הרוחות הדרומית והמזרחית.
לעומת זאת בית המקדש, כיון שהוא בעל ערכיות פנימית יותר, על כן גם לצד המציאות הנסתר של ההופעה ה"מזרחית" יש מצד אחד קיימות גדולה יותר. מצד שני כיון שהיחס שבין כוח ההשגחה המזרחי והמערבי הוא בעל משמעות בסיסית יותר במציאות, (בהיותו המבטא את היחס שבין כוח ההשגחה ההתחלתית שעל פיה היה מונהג העולם, לבין כוח ההשגחה שעל פיו מונהג העולם עתה), החלוקה לרוחות אלו היא המרכזית שמופיעה בבית המקדש.
יוצא אם כן שאופן החלוקה בין יהודה ובנימין, אם ברמת הארץ הכוללת, (הצד הדרומי ליהודה והצפוני לבנימין), ואם ברמת המקדש, (המזרח ליהודה והמערב לבנימין), מדגישים שני פנים הנובעים שניהם מכוחם השבטי המיחד כל אחד מהם.
אולם למרות שוני זה שבכוחם (המתבטא ביחוס יהודה למזרח ולדרום ויחוס בנימין למערב ולצפון), מופיעה זיקה חזקה ביניהם, זיקה המתבטאת בשותפות שיש להם במקום המזבח.
זיקה מקבילה מופיעה גם בין בנימין ואפרים (המתבטאת בשותפות שיש להם במשכן שלה).
נראה שקירבה יתרה זו של בנימין במיקום נחלתו לשני השבטים הללו, היא ביטוי לאותה קירבה אופיית מיוחדת בינו לבין יהודה מצד אחד, וליוסף מצד שני, המביאה בסופו של דבר לעימות שבין יוסף ויהודה במצרים, בעקבות נסיון יוסף ליחס כלפיו את כוח בנימין בהשאירו אותו במצרים.
כפי שבארנו, עימות זה נובע מהיות בנימין הכוח המשלים הן של יהודה והן של יוסף.
איפיון "השלמתי" זה שביוסף מתבטא אם כן בשיוך שיש ליוסף בתוך נחלת בנימין בשילה ובשיוך שיש ליהודה בקרן המזבח הדרום מזרחית בנחלת בנימין.