מובלט ביותר בפסוקים, בתיאור מלחמותיו, לאחר שלכד את המלוכה.
שמואל א' י"ד מ"ז: "ושאול לכד המלוכה על ישראל וילחם סביב בכל אויביו, במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובה ובפלישתים, ובכל אשר יפנה ירשיע".
פסוק זה המתאר באופן מרוכז ומהיר את נצחונות שאול, מתאים ביותר לאופים החטפני של בני בנימין, שאינם נצרכים להתמודדות וההכרעה האיטיים והקשים יותר, להם נצרך כוח יהודה המופיע את כוח האלוקות השמימית, שניגודו ו"איומו" על הבחינות ה"גוייות" הארציות היא גלויה ובולטת. תאור זה של הפסוקים מבליט אם כן את הצד החיובי שבחטפנות בנימין, בהשתלטותו הזריזה על הכוחות הגויים (בהמשך אנו נבחן גם את החיסרון שבגישה הבנימינית, כפי שנלמד מן המושג "ירשיע", לגבי יחס לימוד התורה של שאול, מול זה של דוד).
פן חיובי נוסף הנובע מכוח החטפנות הזה, אנו יכולים ללמוד ממעשה פלגש בגבעה:
חטפנותבנימין במעשה פלגש בגבעה:
במעשה זה, אנו פוגשים בחטפנות בנימין באופן מפורש.
שופטים כ"א כ': "ויצוו את בני בנימין לאמר, לכו וארבתם בכרמים וראיתם והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחולות, ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילו, והלכתם ארץ בנימין".
פתרון זה של ישראל, אינו מובן:
א) לכאורה יוצא מן הפסוקים שרעיון החטיפה הוא רעיון מעשי שנועד "לעקוף" את השבועה שנשבעו ישראל, לא לתת לבני בנימין נשים. אם כן, מה הטעם להזכיר עניין זה בברכת יעקב שבאה לדבר על נקודות אופי קבועות בשבטים?
ב)כמו כן לא מובן, איך מעשה החטיפה יכול לעזור ולהביא לנישוואי בני בנימין בלא לעבור על השבועה. ברור הוא שחטיפה בלא הסכמת הנשים, אין בה תועלת, שהרי הסכמת האישה היא תנאי לקידושין שיחולו. ואם המדובר הוא בחטיפה "פקטיבית"שבה הנשים למעשה מסכימות לאותם נישוואין (כפי שמובא על אשת שאול שרדפה אחריו במחולות),הרי בכך הן עוברות על שבועת ישראל "ארור נותן אשה לבנימין"הכוללת את כולם, גם את הנשים עצמן (כשברור הוא שדברי ישראל, ארור הנותן אשה לבנימין, לא באו לומר שדווקא האב הנותן הוא המוזהר ב"ארור", אך לא האישה הנותנת את עצמה. שהרי אם כך היה, לא היה צורך בכל תרגיל החטפנות כלל, אלא הנשים הולכות היו מדעתן, ובכך היו נמנעים האבות מלעבור על השבועה)?
דיוק מהמשך הפסוקים, יוכל להראות לנו, שמעשה החטיפה טומן בחובו יותר מאשר התחמקות חיצונית מן השבועה.
פסוק כ"ב: "והיה כי יבואו אבותם או אחיהם לריב אלינו, ואמרנו אליהם, חנונו אותם, כי לא לקחנו איש אשתו במלחמה, כי לא אתם נתתם להם כעת תאשמו".
רש"י ד"ה לריב אלינו: "ללכת אלינו במלחמה".
ד"ה ואמרנו אליהם חנונו אותם: "רחמנו אליהם, כי אינם יודעים מה לעשות, כי לא לקחנו לאיש אשתו במלחמה של יבש גלעד, אלא לארבע מאות איש מהם. ואם על השבועה אתם מקפידים, לא עוון לכם בדבר, כי לא אתם נתתם להם את בנותיכם, שתהא לכם אשמה בדבר, ושלום לכם אל תראו".
מהסבר רש"י אנו רואים:
I) רש"י מסביר את עניין "לרוב אלינו" כלפי הזקנים – "ללכת אלינו למלחמה", ולא כלפי בני בנימין (כפי שלכאורה ניתן היה להבין מקריאה ראשונה),מה שמלמד שזקני ישראל מדברים על אותם שיבואו בטענות למרות החלטת הזקנים.
ב) רש"י נוקט בלשון, "אם על השבועה אתם מקפידים". לכאורה אם בעיתם של המתלוננים היא, שהם עוברים בשתיקתם על מעשה החטיפה, על השבועה, היה רש"י צריך לנקוט בלשון: "ואים על השבועה אתם חוששים…" שהרי לשון "הקפדה", היא מצד האדם עצמו ולא מצד עצם הדין.
ג) רש"י מאריך לכאורה באופן מיותר כשהוא אומר, לא עוון לכם בדבר…שתהא לכם אשמה בדבר", כשלאחר מכן הוא מוסיף: "ושלום לכם אל תרעו", הוספה שהיא לכאורה מיותרת.
מתוך דיוקיים אלו מן הכתובים ומדברי רש"י נראה להבין שבעית הזקנים למצא נשים לבני בנימין, לא נובעת מבעיה אוביקטיבית של השבועה שאינה ניתנת לעקיפה או להפרה, אלא מתוך אופן התיחסותם של ישראל עצמם כלפי בני בנימין, שאמנם התחרטו מכוונתם לחסלם כליל, אולם לא היו מעוניינים ליצור עמהם קשרי חיתון משום אותה ההתנגדות שביניהם, שלא נעלמה גם לאחר מעשה הפלגש (כפי שאולי ניתן ללמוד גם מסוף המעשה שחוזר לומר בפרק כ"א פסוק כ"ה: "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה").
על כן היה ברור לזקני ישראל, שאבותיהם של אותם נשים יבואו בטרוניה עליהם למרות החלטתם. מאותה סיבה מובן שהזקנים נוקטים בלשון "הקפדה", כיון שבאמת הבעיה האמיתית קימת מתוך רצון ישראל עצמם להקפיד על השבועה ולשמור על הניתוק מבנימין, ולא מתוך בעיה אוביקטיבית בשבועה.
מצב זה מאלץ את הזקנים למצא פתרון שמצד אחד יפתור לבני בנימין את בעיתם, ומצד שני ישמור בכל אופן על ההבדלה שבין כוח יהודה וישראל ובין כוח בנימין.
לשם כך מגיע פתרון ה"חטפנות", פתרון שלמעשה מוציא לפועל את התכונה האופינית לבנימין.
נראה שבמעשה פלגש בגבעה, בולט מעשה החטפנות דווקא מצד היות מעשה החטיפה אקט שיוך שאינו מביא לביטול כוחו של הנחטף, כך שאין הוא מגיע למצב של הכנעה וממילא גם לא להטמאות בצד השני (בניגוד למה שקורה במצב התגברות וההכנעה מתוך התמודדות).
אם כן, ניתן להבין שזקני ישראל וכן הבנות עצמן מסכימים דווקא להחטף ע"י בני בנימין, ולא ללכת בהסכמתן שלהן. בהסכמה מוזרה זו "מרוויחים" ישראל, שלא נוצר בהם החיסרון שבנתינה שבהסכמה.
יש להבין שבהסכמת אדם לתת לחברו משהו מעצמו (במקרה שלנו את הבנות),הוא גורם ליצירת שתי תוצאות:
א) מתוך שחלק ממציאותו קיים בחברו, ישנה השפעה של חברו עליו, וממילא אם מדובר על חבר שהוא שלילי לגביו (כפי שסברו ישראל ביחס לבני בנימין), נתינה זו תגרום אצלו עיוות וקלקול עצמי.
ב) מתוך שמשהו ממציאותו הוא נותן לחברו, נוצר אצלו חיסרון של אותה מציאות שמתיחסת עתה אל אחר.
כדי לפתור בעיות אלו, נותנים הזקנים וכן הנשים את הסכמתם רק להחטף ע"י בני בנימין, כשאז הנשים הנושאות את כוח "ישראל" מאבותיהן, שומרות גם אצל בעליהן מבנימין על יחודיותן, בלא להטמא במציאותם (כפי שקורה בחיתון רגיל, בו כוחו הרוחני של הבעל הוא הדומננטי, וכלפיו מתיחסת האשה אותה הוא נושא).
אופן קישור זה, מונע את המצב ממנו חששו ישראל על שני צדדיו, כפי שמביא אותם רש"י: מצד אחד אין להם "עוון ואשמה", כלומר עיוות ושינוי במציאותם (מתוך שבנותיהם הם יוצאות חלציהם), ומצד שני גם "שלום להם", מלשון שלמות, שאין הם חסרים מכוחם מתוך יציאת בנותיהם לבנימין, זאת כיון שבנותיהם גם בהיותם אצל בעליהן, נשארות ביחוסן כלפי ישראל שברשות יהודה.
ממעשה זה של פלגש בגבעה אנו רואים, שכוח חטפנותו של בנימין כלפי יהודה וישראל, מוצא אל הפועל דווקא מתוך היות טבעיותו הארצית בעלת יכולת קישור לעולם העליון השמימי (מכוח התרפים שבו). הפן השמימי הזה שבאופיו, הוא היוצר את הדמיון שבינו ובין יהודה, המביא להופעת מדת החטפנות ביחס לבנות ישראל.
לעומת זאת ביחס שבין הגויים ובנימין (כפי שראינו בשאול),מופיעה מידת חטפנותו דווקא מתוך הדמיון שביניהם במישור הטבעיות הארצית.
סיכום: בחינתנו את משמעות הופעת כוח חטפנותו של בנימין בפלגש בגבעה, ובמלחמות שאול, אותם מביא רש"י על הפסוק "בנימין זאב יטרוף", מלמדת אותנו על אפיוני החטפנות לשני צדדיה החיוביים: א)צד המהירות והזריזות, כפי שמתבטא בנצחונות שאול. ב) אופי שיוך המשאיר את הכוח המשויך באפיונו העצמי השלם, כפי שמתבטא בחטיפת בנות שילה בפלגש בגבעה.
אולם כפי שבארנו בתחילה, בצד המעלה של כוח החטפנות, בהיותו משייך את כוח ה"אוייב" אליו בלא להתמודד מולו ולהכניעו, הוא אינו מסוגל להביא לתוצאה קבועה ומתמדת במעשיו.
בבעיתיות זו של כוח החטפנות ביחס לכוח ההתמודדות וההכרעה הקיים בשבט יהודה (כפי שמתגלה בברכתו "כרע רבץ כאריה", המבטאת את יכולת ההופעה הגמורה והקבועה של כוחו בארציות), אנו פוגשים בעניין כוח התורה של דוד, מול זה של שאול: