חשיבות הופעת כוח בנימין מופיעה פעם נוספת דווקא בקצה ההיסטורי השני שבהופעתם הלאומית של ישראל – ב"שקיעת שמשן" כפי שמזכיר יעקב בהמשך ברכתו לבנימין:
בראשית מ"ט כ"ז: "…ולערב יחלק שלל".
רש"י ד"ה ולערב יחלק שלל: "אף משתשקע שמשן של ישראל ע"י נבוכדנצר שיגלם לבבל".
ד"ה יחלק שלל: "מרדכי ואסתר שהם מבנימין, יחלקו את שלל המן שנאמר: הנה בית המן נתתי לאסתר".
כפי שראינו את התגלות כוח בנימין בתחילת בוקרן וזריחתן של ישראל, לא כארוע הסטורי המופיע בזמן מקרי, אלא כוחלק מתהליך בניה מסודר בהתגלות מלכות ישראל, כך יש להבין שהתבלטות כוח השגחה זה גם ב"שקיעת שמשן" יש בו צורך וכוונה מדויקת.
כדי להבין זאת, ננסה בתחילה לבאר את אופן קישור האופי הבנימיני בהתפתחותו של נס הפורים.
בהתבוננות על מאורעות המגילה, נראה שנקודת השיא בנצחון היהודים על המן, מתרחשת בסעודת אסתר למלך אחשורוש והמן:
מגילת אסתר ה' ד': "ותאמר אסתר, אם על המלך טוב, יבא המלך והמן היום אל המשתה אשר עשיתי לו…ויבא המלך והמן אל המשתה אשר עשתה אסתר. ויאמר המלך לאסתר במשתה היין, מה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עד חצי המלכות ותעש.
ותען אסתר ותאמר…יבא המלך והמן אל המשתה אשר אעשה להם, ומחר העשה כדבר המלך. ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב".
ובפרק ז' פסוק א': "ויבא המלך והמן לשתות עם אסתר המלכה, ויאמר המלך לאסתר גם ביום השני במשתה היין, מה שאלתך אסתר המלכה ותנתן לך…ותען אסתר המלכה ותאמר…כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוד ולאבד…ויאמר אחשורוש…מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו ליבו לעשות כן? ותאמר אסתר, איש צר ואויב המן הרע הזה". סופו של המן מתואר בפסוק י': "ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי…ביום ההוא נתן המלך אחשורוש לאסתר המלכה את בית המן צורר היהודים…ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי, ותשם אסתר את מרדכי על בית המן".
נצחון זה של היהודים על המן, מביא לקביעת יום הארבע עשרה והחמש עשרה באדר לימי חג: "לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" (פרק ט' פסוק כ"ב).
על יסוד דברי המגילה האלו, מתבססים גם דיני החג:
שו"ע סימן תרצ"ה סעיף ב': "חייב איניש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".
באור הלכה: " וא"ת האיך יחייבו חז"ל מה שנזכר בתורה ובנביאים ובכמה מקומות השכרות למכשול גדול. וי"ל מפני שכל הניסים שנעשו לישראל בימי אחשורוש היו ע"י משתה. כי בתחילה נטרדה ושתי ע"י משתה ובאה אסתר, וכן עניין המן ומפלתו היה ע"י משתה. ולכן חייבו חכמים להשתכר, עד כדי שיהיה נזכר הנס הגדול בשתית היין".
חיוב זה של השו"ע בשתית היין מבוסס אם כן על הסעודות הנזכרות במגילה, שהעיקר בהם היה היין. כך גם מבואר על הפסוק באסתר ה' ד': "…יבא המלך והמן היום אל המשתה אשר עשיתי לו". רש"י ד"ה אל המשתה: "כל סעודה נקראת על שם היין שהוא העיקר".
יוצא שהחיוב להשתכר עד דלא ידע, בא להדגיש את עיקרו של היין בסעודה.
אולם בגמרא במסכת מגילה ז' ע"ב נראה שעניין זה של ה"עד דלא ידע" הוא עקרוני יותר: "אמר רבא, מחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום. קן רבה שחטיא לרבי זירא. למחר בעי רחמי ואחייה. לשנה אמר ליה, ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי, אמר ליה, לא בכל שעתא ושעתא מתרחש ניסא".
הבאת סיפורם של רבה ורבי זירא תחת הכותרת של חיוב האתבסמות "עד דלא ידע"מלמדת אותנו למעשה, שמטרת שתית היין היא להגיע לרמת השחיטה שהגיעו אליה שני האמוראים, שהיא רמה המקבילה ל"עד דלא ידע בין ארור המן וברוך מרדכי".
(הערה: ברור הוא שהשחיטה אותה מבצע רבה ברבי זירא, אינה כפשוטה מתוך הגעתו לשכרות ללא שליטה, שהרי אם כך היה, לא היה מאין רבה להזמין את רבי זירא פעם נוספת לסעודה. כמו כן ברור שלאדם המגיע לגסות כזאת בשכרותו לא היה מתרחש נס להחיות את חברו. גם בתגובת רבי זירא אנו רואים שאין הוא מתלונן כלל על עניין השחיטה, אלא על היכולת לחזור ממנה, עובדה המלמדת גם היא שעצם השחיטה לא היה בה פסול).
נראה שרמה זו היא רמת ההופעה האחדותית במציאות. ברמה זו אין משמעות לטוב ולרע השיכים לעולם המציאות החומרית הטבעית המתפרטת. על כן כוח מרדכי וכוח המן מתגלים בזהותם ובהקבלתם, וממילא ישנו גם "בלבול" ביניהם.
רמת הופעה עליונה זו, היא גם הנותנת לרבה לשחוט את רבי זירא, כשעניין השחיטה מבטא מצב של התעלות עצומה שקרתה בין שניהם, תוך כדי סעודת הפורים, בו "התפשטו" שניהם מצימצום החומר שבהם, (התפשטות שמבחינת חוקיות החומר מהווה מצב של מיתה, מתוך שצד התפרטותם הגשמית התבטלה), עד כדי הגעה לרמה העליונה האחדותית שמעבר למציאות.
איפיון זה של ההופעה האחדותית בפורים, מתבטא גם בהשוואת הזוהר את יום הפורים ליום הכיפורים (תקוני זוהר פ"ו), וכן בראית פורים כהופעה המקבילה למעמד הר סיני (שבת פ"ח ע"א), שבו האלוקות העליונה מופיעה במציאות התחתונה ברמתה האחדותית. מהשוואת הגמרא יוצא, שאם במתן תורה הופעת האלוקות הזאת היא בדרגת קבלה כפיתית המבטלת את חוקיות המציאות הטבעית מתוך ההופעה הנשמתית המתחדשת בה, בפורים היא בדרגת קבלה מרצון, בו מופיעה האלוקות הגבוהה בדרכי המציאות הטבעית הרגילה – הדר קיבלוה בימי אחשורוש.
אם כן אנו רואים שיכולת ההתעלות לרמת ההופעה האחדותית העליונה, היא מאפינת את פורים, כשכל היכולת הזאת נעשת דווקא בתוך המערכת הארצית ללא ביטול החוקיות הגופנית החומרית ובאמצעותה (ע"י היין).
הבנת כוח משתה היין באופן זה יכולה לבאר לנו גם את אופן נפילת המן בידי מרדכי ואסתר דווקא מתוך משתה היין.
מתוך ההקבלה בין סעודת רבי זירא ורבה לסעודת אסתר להמן ואחשורוש, נוכל לומר שגם אסתר אינה גוברת על כוח העמלקיות שבהמן מתוך עימות והתגברות על כוחו, אלא מתוך התעלותה לרמה האחדותיות האלוקית, בעצם המציאות הטבעית הארצית עצמה, בעזרת משתה היין, "עבודה" שגורמת לשיוך הכוחות הטבעיים שבמציאות כלפי האלוקות הטבעית להם בפנימיותם, וממילא להתרוקנות ההופעה העמלקית המנותקת מן האלוקות מכל תוכן חיים.
דרך פעולה זו של התעלות לרמה האחדותית, דווקא בתוך החוקיות הארצית ובעזרתה, קימת בפורים גם בשאר מצוות היום, במשלוח המנות, במתנות לאביונים ובסעודת הפורים:
פרק ט' פסוק כ"ח: "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור ומשפחה ומשפחה מדינה ומדינה עיר ועיר…"
רש"י ד"ה משפחה ומשפחה: "מתאספין יחד אוכלין ושותים יחד".
הדגשת האיחוד שבין הפרטים הוא המאפין המשותף גם במשלוח המנות ובמתנות לאביונים, המחברים למעשה בין האדם לחברו עד לרמת העניים שבישראל. איחוד זה הנעשה דווקא דרך העשיה הטבעית והגשמית ובאמצעים החומריים שבמציאות בא לבטא גם הוא את הופעת אותה אחדותיות, דווקא בתוך החוקיות החומרית ולא מתוך ביטולה.
אם נתבונן על אופי ההשגחה הזה המוביל בפורים, נוכל לראות שהוא בדיוק המאפין את כוחו של שבט בנימין המוביל את כל מהלך הפורים.
גם בנימין באופיו מבטא טבעיות ארצית שמבחינה חיצונית מופיעה היא אמנם כמציאות רגילה ופשוטה (כפי שנראה גם ממהלך המגילה המתרקם כולו באפיון של הסתר הסתיר"), אולם שמשמעותה היא אחדותית עליונה. איפיון יחודי זה הנותן לבנימין את כוח חטפנותו כלפי ההופעות הגוייות, הוא זה המופיע בגבירת אסתר על עמלק במשתה היין, כדוגמא מאלפת לאופן פעולת כוחו.
כוח יוסף במצרים, מול כוח בנימין כנגד עמלק:
יש להבין שדווקא כוח טבעיותו העליון של בנימין, הוא העומד מול הכוח העמלקי שבהמן, בעוד שכוח טבעיותו של יוסף למרות היותו גם הוא אלוקי עליון, מתאים הוא להופיע דווקא במצרים.
כפי שבארנו, יוסף ובנימין מופיעים את כוח ההשגחה הטבעי הארצי (המופיע בהם מכוח אימם) באופן "מחולק" בעוד שיוסף מופיע את שלב ההוצאה לפועל החיצוני שבכוח ההשגחה הארצי, בנימין מופיע את השלב הראשיתי העיבורי שבכוח השגחה זה. כך גם הכוחות שכנגדם הם עומדים, מצרים ועמלק, שיכותם לרמת הטבעיות הארצית היא ביחס מקביל לזה שבין יוסף ובנימין.
מול מצרים המופיעים את הבחינה הארצית הרגילה ה"מצרנית" עם כל אפיוניה הטבעיים (המבוטאים בכוח הנילוס וכוח איצטגנני מצרים),מופיע עמלק את בחינת הראשית שבגויים – המקור הכוחי המרוכז של כל הכוחות הגויים המתפרטים ממנו.
כך מובא הדבר בברכת בלעם בבמדבר כ"ד כ': "…ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אבד".
בחינת ראשית זו שבעמלק מקבילה אם כן לבחינתו הטבעית הראשיתית של בנימין, והיא המשייכת אתו באופן מיוחד לפעול כנגדו. על כן דווקא שאול הוא הנשלך להשמיד את עמלק בתחילת מלכות ישראל ומרדכי הוא היוצא כנגד המן בסוף "שקיעת שמשן".
הערה: הקבלה זו שבין כוח עמלק ובנימין מופיעה פעם נוספת בצורה בולטת במעשה פלגש בגבעה, כשישראל בראשות יהודה פועלים כנגד בנימין בדיוק כפי ציווי התורה בעמלק: שופטים כ' מ"ח: "ואיש ישראל שבו אל בני בנימין ויכום לפי חרב, מעיר מתום עד בהמה, עד כל הנמצא, גם כל הערים הנמציאות שלחו באש".
הבנת כוח השגחת פורים ככוח ההשגחה הבנימיני, יוכל גם לבארת לנו מדוע מופיע כוח זה גם בשקיעת שמשן של ישראל.
יש להבין ששקיעת שמשן של ישראל ע"י נבוכדנצר המגלה את ישראל לבבל, משמעותה המרכזית היא ביטול יכולת הופעת האלוקות שבישראל בארציות (כשהגלות מן הארץ הוא הביטוי הפיזי לכך).
כפי שכבר בארנו, בנימין הנקרא על שם "ארץ הימין" "ארץ הנגב" הוא הביטוי לכוח הארציות של ארץ ישראל – כוח הארציות האלוקית העליונה, שכל ארציותה מיוחסת כלפי ההופעה השמימית. על כן, מתאים הוא שדווקא בגלות ישראל מן הארץ, בזמן איבוד כוח הטבעיות המיוחד הזה, תופיע בחינה זו ע"י שבט בנימין הנושא על עצמו אפיון השגחתי זה, ע"מ לשמר משהו מן הכוח הארץ ישראלי לקראת חזרתנו בעתיד מן הגלות וחלותו מחדש של כוח האלוקות בארציות.