על הסיבות לחורבן שתי המקדשות ניתן ללמוד מן הגמרא ביומא ט' ע"א: "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים…אבל מקדש שני שאנו בקיעים בו שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלש עברות…"
יש להבין שרעות אלו המופיעות בתקופת שני המקדשים, מהוות למעשה פגיעה בכוחות הטבעיים הבסיסיים שבישראל, באותם תקופות.
בבית ראשון בו הופיע האלוקות באופן חודר עד עומק המציאות הטבעית הארצית, משפיע כוח השגחה זה מצד אחד, ביכולת הנבואה המתגלה אז בישראל ובגילוי האלוקות הישירה בבית המקדש (כפי שנראה מאותם ניסים קבועים שהופיעו בו), ומצד שני בעוצמה הגבוהה של כוחות הגשם הארציים. עוצמה טבעית זו מוצאת את הפועל בסופו של דבר באופן מקולקל בשלשה מישורי המציאות המרכזיים. כך מסביר זאת המהר"ל ב"נצח ישראל" (תחילת פרק רביעי): "כי במקדש ראשון לפי המעלה העליונה שהיה להם במקדש ראשון, היה יצר הרע יותר גדול בהם לבטל את האדם בעצמו. וזהו כי האדם יש בו ג' כוחות: כוח השיכלי אשר הוא ידוע, כוח הנפשי הוא גם כן, ויש בו כוח הגוף, וכנגד אלו הם ג' חטאים. כי ע"ג הוא בכוח השכלי, שמאמין בע"ג. וג"ע, החטא שמטמא את גופו בזנות ובערוה. ושפיכות דמים הוא לנפש, שהוא שופך דם נפש האדם, כי הדם הוא הנפש. ולכך אלו החטאים היה במקדש ראשון לבטל האדם עצמו".
משמעות פגיעה דומה מתרחשת גם בבית שני, אם כי ברמה אחרת.
בתקופה זו, אין האלוקות חודרת עד רובדי המציאות הטבעית התחתונה, אלא מופיעה ברמת הכלל השמימית יותר. ממילא כוח המציאות הטבעית עליו בנוי עם ישראל באותה תקופה, "נזון" מן הרמה ה"לאומית", שהיא רמה "מרחפת" ושמימית יותר ביחס לכוח הטבעיות שמופיע בבית ראשון. גם בתקופה זו של בית שני, מופיעה הקלקול במישור המציאות המרכזי של הופעתם – כוח הכלל, וזאת בשנאת החינם שמופיעה אז.
כך מביע זאת המהר"ל בהמשך דבריו: "אבל במקדש שני לא היה יצר הרע כל כך כוחו גדול לבטל את האדם עצמו, רק החטא לבטל מהם מה שהם עם ישראל, וגם זה קרוב אל ביטול האדם עצמו רק כי הראשון הוא לבטל עצם האדם בחטא, אם כן הוא ביטול האדם לגמרי, אבל בבית המקדש השני לא היה זה בעצם האדם, רק מה שהם עם אחד, וכאשר יש להם חיבור ביחד הם עם אחד. אבל כאשר יש ביניהם שנאה אינם עם אחד".
יוצא אם כן, שבשני המקדשים כוחות המציאות הדומננטים באותם תקופות, אינם מצליחים לצאת אל הפועל באופן מתוקן, תוך קישור למקור האלוקי ממנו הם יונקים את כוחם, אלא משייכת היתר של ישראל כלפי הגשמיות, מביאה לעיוות הופעתם בדרך של: ע"ז, שפיכות דמים, ג"ע ושנאת חינם.
אם נשוה את רמת הופעת הקילקול שבין תקופת משכן שילה ובין תקופת בית ראשון ושני נראה, שבהופעת ההשגחה האלוקית בשטח נחלתו של יוסף, מגיעה הנטיה כלפי הגשמיות להשפיע עד עצם העבודה האלוקית שבמשכן.
לעומת זאת בשטח נחלת בנימין, היות בנימין עצמו מופיע ברובד מציאותו החיצונית את כוח ההשגחה השמימי (מכוח הטרפים שבו), יוצר באמת מצב חלות תקין של בחינתו האלוקית השמימית של יהודה במציאותו הארצית (ברובד מציאותו ה"עוברי" הראשיתי), המביאה גם לעבודת מקדש תקינה.
אולם אותו חיסרון שבהופעת כוח ההשגחה הארצי שביוסף, (כוח ההשגחה בארציות החיצונית שברובד ההוצאה לפועל) המונע ממנו בזמן התודעותו לאחיו להביאם להכרה המוחלטת ב"מלכותו", משפיעה על ישראל גם בהיות ההשגחה האלוקית מופיעה בנחלת בנימין. נטיתו של יוסף לארציות אמנם אינה מופיעה בעצם עבודת האלוקים במקדש (שאינה מופיעה יותר דרך נחלתו), אולם היא מופיעה בדרך הופעתם הטבעית של ישראל עצמם. ומתוך שבחינת הארציותו מהוה המשך בחינתו של בנימין (כפי שראינו בקשר אותו עושה רחל ביניהם כבר בשמו של יוסף), משפיעה נטיתו הגשמית שביוסף גם על בחינתו הארצית הראשיתית של בנימין, שאינה מסוגלת בעקבות כך להוות את הבסיס לחלות האלוקות השמימית בה.
כתוצאה מכך נגרם ניתוק בין הבחינה האלוקית השמימית ובין הבחינה הטבעית הארצית שבישראל המתבטא בחורבן בית ראשון ושני.
על כן בוכה יוסף על צוארי בנימין מיד לאחר התודעותו לאחיו, מתוך הכרתו שאותו חיסרון שבהופעת כוחו הארצי, המתגלה באי שלמות התודעותו לאחיו, הוא זה שמביא בעתיד ההסטורי של עם ישראל גם לחורבן בתי המקדש.
בכיתם זו הן של יוסף והן של בנימין, הדגישה לנו אם כן, את ההשלכות השליליות הנובעות מהופעתו הבלתי מושלמת של בחינת יוסף, הפוגעות הן באופן ישיר בעצם העבודה האלוקית במשכן שילה, והן בדרך חייהם הטבעיים של עם ישראל בארצו, בבית ראשון ושני.
אולם כפי שכבר ראינו, אותה נטית יתר גשמית הטבועה ביוסף מכוח הדודאים שבו, גורמת לשינוי המבנה האישיותי גם בבנימין, כשהופעתו החיצונית מופיעה את כוח האלוקות השמימית (מכוח הטרפים), כ"קונטרה" ל"הסחפות" יוסף כלפי הארציות שבדודאים.
את אופן השפעתה השלילית של בחינה זו שבבנימין כבר ראינו מעצם עובדת גרימת הולדתו של בנימין למות רחל. מצד שני ראינו שאותה הופעה אלוקית שמימית שבו, היא ה"מכשירה" אותו להוות את הבסיס לחלות כוח יהודה בארציותו. את שני הצדדים האלו נוכל לפגוש באופן מפורט יותר בשמותיו של בנימין הניתנים לו ע"י רחל ויעקב: