כשאנו מתבוננים על המיחד את קודש הקודשים, ההיכל והאולם עד מקום מזבח הנחושת, אנו רואים שבשטח הכולל הזה מכונסים כל כלי המקדש: הארון בקודש הקודשים, השולחן והמנורה ולחם הפנים בהיכל, שולחן הזהב ושולחן השיש באולם (שולחן השיש מיועד היה ללחם הפנים לפני כניסתו להיכל) ומזבח הנחושת (ששטחו שייך גם הוא ברובו לבנימין, חוץ מן הקרן המזרחית דרומית).
(**עיין בתחילת מסכת מדות בתרשים המפורט של המקדש ומיקום כליו, וכן ב"אוצר ישראל" הרך בית המקדש, בביאורו המפורט על חלוקת בית המקדש והכלים הנמצאים בו**)
נראה שיחודם של כלים אלו הוא בכך שדרכם מופיעה ההשגחה האלוקית, בכל כלי וכלי הבחינה היחודית לו, היוצאת דרכו לעולם.
כך אנו מוצאים במסכת יומא ע"ב ע"ב: "אמר רבי יוחנן, שלשה זרים הן, של מזבח ושל ארון ושל שולחן. של מזבח זכה אהרון ונטלו, של שולחן זכה זכה דוד ונטלו, של ארון עדין מונח הוא, כל הרוצה ליקח יבא ויקח".
רש"י ד"ה שלשה זרין: "נעשו בכלי הקודש, של מזבח סימן לכתר כהונה ושל ארון סימן לכתר תורה, ושל שולחן סימן לכתר מלכות, שהשולחן הוא סימן לעושר מלכים."
נראה אם כן שמקומות אלו שבשליטת בנימין, כל יעודם הוא להוות את מקום אותם כלים, כשכל מקום מותאם ברמת קדושתו לרמת הכלי הנמצא בתחומו.
לעומת זאת מאפין השטח שבשליטת יהודה הוא, היותו מיועד לישראל עצמם.
כך הוא לגבי עזרת הנשים המיועד לכינוס הנשים, עזרת ישראל לגברים ועזרת כוהנים לכוהנים. הלשכות אף הן מיועדות לשימוש ישראל לצורכי המקדש כגון: לשכת המצורעים המיועד למצורעים לאחר שנטהרו, לשכת הנזירים המיועד לנזירים לבישול קורבנותיהם וגלוח שערם, לשכת השמנים המיועד להצנעת השמן לצורך המנורה והמנחות וכו', לשכת העצים שם היו מתליעים הכוהנים העצים למערכה, ובראש הלשכות, לשכת הגזית המיועדת לסנהדרין.
כמו כן אם נתבונן על המקום הבולט שבכל חלק במקדש נראה, שבעוד שבשטח בנימין המקום הבולט הוא קודש הקודשים מקום הארון, אצל יהודה בולטת לשכת הגזית מקום ישיבת הסנהדרין.
כך מובא הדבר בזבחים קי"ח ע"ב: "…בשלשה מקומות שרתה שכינה על ישראל, בשלה ונוב וגבעון ובית עולמים, ובכולן לא שרתה אלא בחלק בנימין…והכתיב ויטש משכן שלה, וכתיב וימאס באוהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר? אמר רב אדא, מאי קא קשיא ליה, דלמא שכינה בחלק בנימין וסנהדרי גדולה בחלק יוסף, מדמצינו בבית עולמים דשכינה בחלקו של בנימין וסנהדרין בחלק יהודה".
נראה שהלשכות ובראשם לשכת הגזית, מדגישות את מעורבות האדם בהופעת ההשגחה האלוקית על ישראל, מעורבות המגיעה לשיאה בפעולת הסנהדרין בלשכת הגזית, משם הייתה יוצאת הוראה לישראל. [כך מובא בסנהדרין פ"ו ע"ב: "…אלו ואלו באין לב"ד הגדול שבלשכת הגזית שממנו יוצא תורה לכל ישראל שנאמר (דברים י"ז): מן המקום ההוא אשר יחבר ה'"]. לעומת זאת בקודש הקודשים וכו' מודגש יותר כוח
הכלים, המיוחדים להופעת האלוקות דרכם.
כלומר יוצא שבשטח בנימין אנו מתראים אם מציאויות ארציות של קודש, המיועדות להופעת ההשגחה האלוקית דרכן. לעומת זאת בשטח יהודה אנו נפגשים בצד האדם שבפעולותיו ובמעשיו הוא מופיע דרכו את האלוקות. בפן הזה של העבודה במקדש, האדם הוא המהוה את הכלי להופעת האלוקות, בין אם באופן הפשוט ביותר בעלית ישראל לרגל (בכניסתם לעזרת הנשים ועזרת ישראל), עד לעבודת הסנהדרין בלשכת הגזית, המופיעים אלוקות בהוראת התורה מהם לכל ישראל.
ההבדל שבין האדם החושב והכלי הפיזי הדומם, גורם ממילא גם הבדל מהותי באופני הופעת האלקות בכל אחד מחלקי המקדש.
בהופעת ההשגחה האלוקית דרך כלי המקדש במקום קודש הקודשים, ההיכל והאולם, חל האין סוף במציאות ארצית טבעית גמורה, בחומר ובצורה ממשיים (כגון הארון המנורה וכו'). חלות זאת ברור שמעצם היותה מופיעה אין סוף בסוף, מחויבת בדיקדוק מוחלט בפרטי ההופעה הגשמית (אם בצורת הכלים ואביזריהם, ואם באופן השימוש בהם). כמו כן גם רמת הקדושה שבאותם כלים תהיה גבוהה ביותר מתוך היות האלוקות העליונה מופיעה בגשם.
לעומת זאת בהופעת האלוקות דרך האדם, מתוך היות האדם בעיקרו מציאות שכלית רוחנית, הופעת האין סוף דרכו לא תחייב גדרים גופניים מדוקדקיים ומדודים כפי שמצינו בכלי המקדש. כמו כן גם רמת הקדושה של מקום המצאו תהיה פחותה יותר, כיון שפגישת האין סוף בו היא יותר בצד הרוחני הערטילאי (אם כי העובדה שאין ניתוק בין הפן הרוחני העליון שבאדם לבין הצד הגשמי הטבעי שבו, מחייבת שקדושה מסוימת ותנאים מסוימים ברמה החומרית הפיזית בכל אופן יתקימו בו).
מצד שני, ברור שהופעת הקדושה הגמורה והמוחלטת דרך כלי המקדש ובמקום המצאם, מתוך היותה מוטבעת בגשם, גדריה ורמתה יהיו קבועים וללא שינוי והתפתחות (כפי שמתחייב מתוך מוגבלות המציאות הגשמית הארצית). כמו כן, כל פגיעה בכלי המיועד להופעתה, תהיה בלתי הפיכה, כפי שכל מציאות גשמית היותה מוגדרת כמציאות מסוימת גורמת לכך שכל הרשמים המוטבעים בה הם קבועים. על כן גם מציאות שלילית שתוטבע בה לא תוכל להמחק, כמו שדף חלק אינו דומה לדף מקושקש אפילו שרישומי הכתב בו נימחקו.
לעומת זאת בהופעת האלוקות ברובד הרוחני הערטילאי יותר של המציאות, אי מוגדרותה, מביאה גם לאי מוגבלותה היחסית, הנותנת לה את האפשרות להתפתחות מעבר ל"גודלה" המקורי. כמו כן, גם פגיעה וקילקול ב"כלי" הערטילאי יותר, יוכל להיתקן באופן שלא רק שלא ישאר רושם של קלקול בו, אלא אותו כשלון יוכל להכלל ולהרתם לתהליך ההתפתחות החיובי שבאותו כלי, כיון שבהיותו שייך לרובד העליון השמימי יותר, הצד המצומצם שבחומר התלוי באופן מוחלט בגדרי הטוב והרע, פחות משפיע עליו, וגדריו ניתנים ל"פריצה" מכוח מחשבת האדם ועבודתו הרוחנית.
שתי דרכי הופעות השגחה אלו המופיעות בבית המקדש בשני צדדיו, מתאימים לאופי בנימין ויהודה כל אחד כלפי החלק אליו הוא שייך.
בנימין המבטא את כוח הטבעיות הארצית העליון, מתאים להתיחס כלפי קודש הקודשים, ההיכל והאולם וכן למזבח הנחושת, אותם מקומות הקודש הארציים, דרכם עוברת ההשגחה האלוקית למציאות, והמתיחדים מתוך כך בקדושה ארצית עצמית גבוהה.
לעומתו שבט יהודה המבטא את הכוח האלוקי השמימי החל אמנם במציאות הארצית (כפי שמתבטא ברצועה היוצאת משטחו ומתחברת לצד המזרחי הדרומי של המזבח), אולם בשמימיותו, מתאים להתיחס כלפי חלק המקדש של העזרות ולשכת הגזית המבטאים את הופעת ההשגחה האלוקית דרך מציאותו הרוחנית הערטילאית של האדם, המופיע את הבחינות האלוקית השמימיות שבאופני ההשגחה.
התכונות השונות ההגזרות מאופני ההשגחה השונים שבחלקי המקדש, מופיעות גם הן ביהודה ובבנימין בהתאמה מלאה למקומם במקדש.
ביהודה, היכולת להתפתח ולהופיע במציאות הארצית בלא להיות מוגבל בחוקי הארציות – חוקיות הטוב והרע, מתגלה ביכולת התשובה של יהודה, עד כדי להפוך זדונות לזכויות [כפי שראינו במעשה תמר ובמעשה בת שבע, שכוחם השבטי של יהודה ודוד, מביא לכך שלא רק שלא נשאר בהם הרושם השלילי של מעשיהם, אלא הם אף מצליחים לרומם את אותם מעשים כך שדווקא ממעשים אלו יוצא כוח המלכות (פרץ מיהודה ושלמה מבת שבע)]
לעומת זאת בבנימין אנו רואים שההכרח לדיוק ושלמות גמורה במציאות הטבעית הארצית, המהווה כלי קודש להופעת האלוקות, מופיעה דווקא בו, כשעליו נאמר ש"מת בעטיו של נחש" (שבת נ"ה ע"ב).
כך גם בשאול מצניעותו למדנו על קדושת הבשר שהייתה בו, כפי שמובא בירושלמי סנהדרין פרק שני הלכה ד': "אמרו עליו על בית שאול שלא ראו אותן לא עקב ולא גודל מימיהן".
שלמות קדושתית זו, אינה מאפינת את שבט יהודה. כך משתמע הדבר גם מדברי מיכל בת שאול לדוד בראותה אותו מפזז ומכרכר לפני ארון ה' (שמואל ב', ו', כ'): "ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד ותאמר, מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הרקים".
ומבואר בבמדבר רבה פרשה ד' סעיף כ': "…אמרה לו, היום נגלה כבודו של בית אבא, בא וראה מה ביניך לבין בית אבא. כל בית אבי היו צנועים וקדושים…ואת עומד ומגלה לבושך כאחד הריקים".
את אותו הבדל עקרוני שבין בית דוד ובית שאול אנו מוצאים גם בעניין משפחתם ביומא כ"ב ע"ב: "אמר שמואל, מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול? מפני שלא היה בו שום דופי…"
רש"י ד"ה שלא היה בו שום דופי: "משפחה, ויתגאו המלכים היוצאים מזרעו על ישראל. אבל דוד מרות המואביה אתא".
אולם מצד שני דווקא דוד הוא המסוגל לעלות ולהופיע מתוך עומק החטא כוח של מלכות (שלמה), כשאופיו הבנימיני של שאול גורם לכך שהפגם המופיע במעשיו, מבטל ממנו באופן מידי את מלכותו (כך אנו מוצאים בשאול שטעותו במלחמתו עם פלשתים ובמלחמת עמלק, מפקיעים ממנו את מלכותו, מה שאין כן דוד החוטא בחטא החמור עם בת שבע וגורם למותו של אוריה החיתי, לא מופקעת מלכותו).
יש להבין שהנקודה המביאה לאופן תגובה אלוקית שונה לחטאו של כל אחד מהם היא השוני במוצאם השבטי.
נראה שדווקא שלמותו הטבעית הארצית של שאול (המתבטאת בצניעותו הגדולה ומשפחתו הנעלה) הנובעת ממוצאו הבנימיני, היא גם המביאה לכך שכשמתגלה פגם באישיותו, הוא מאבד את שלמותו בלא תקנה (כפי שהדגשנו בעניין כלי המקדש החייבים דיוק פיזי גמור ע"מ שתחול בם הקדושה האלוקית), ומלכותו נלקחת ממנו.
לעומת זאת דוד בהיותו מצאצאי יהודה בעלי ההופעה האלוקית השמימית, הוא אינו תחום בגבולות השלמות הטבעית הארצית, אלא כוחו האלוקי השמימי מסוגל אף להעלות אחת המציאות המקולקלת ולהופכה לזכות. על כן מחטאו עם בת שבע הוא מצליח להוציא אף את המשך מלכותו.
הבדלי הכוחות שבין יהודה ובנימין המופיעים באופן חלוקת המקדש ביניהם, מתבטאים לא רק מצד יעודו של כל חלק (קודש הקודשים וכו' מצד אחד ולשכת הגזית וכו' מצד שני), אלא גם מצד רוחות השמים – הצד המערבי לבנימין והצד המזרחי ליהודה.