מציאות זו של בנימין בשמו של יוסף, בולטת גם אצל בנימין, בו אנו מוצאים באופן דומה את קימות מציאותו של יוסף בו, בעשרה בניו, כפי שמובא ברש"י על בראשית מ"ג ל': "וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו על אחיו ויבקש לבכות ויבא החדרה ויבך שמה".


רש"י ד"ה כי נכמרו רחמיו: "שאלו, יש לך אח מאם? אמר לו, אח היה לי ואיני יודע איכן הוא. יש לך בנים? א"ל יש לי עשרה. א"ל ומה שמם? אמר לו בלע ובכר וכו'. א"ל מה טיבן של שמות הללו? א"ל כולם על שם אחי והצרות אשר מצאוהו. בלע – שנבלע בין האומות. בכר – שהיה בכור לאמו. אשבל – ששבאו אל…"


נראה להבין, שהקשר שישנו בין יוסף ובנימין, אינו רק מצד הבחינות ההפוכות שהם מציגים, בהיות בנימין הופעה כוחית נגדית המשכית להופעת יוסף, אלא מציאות כל אחד מהם מהוה השלמה למציאותו של השני, השלמה שמתבטאת בהופעת מציאות של אחד מהם בשמו של השני.


כפי שכבר בארנו, יוסף בכוח הטבעיות הארצית האלוקית העליונה שבו, היה צריך להופיע בהופעתו המושלמת את כוחו היחודי, הן ברובד המציאות הטבעית ה"עוברית" הבסיסית, והן ברובד המציאות המציאות החיצונית של ההוצאה לפועל. באופן כזה, המשמעות האלוקית העליונה שבטבעיותו הייתה בולטת כבר לכתחילה, כך שגם לגבי כוח הטבעיות הארצית שבמישור ההוצאה לפועל החיצונית, לא היה פיקפוק על היותה אלוקית עליונה.


אולם מתוך נטית יתר של רחל כלפי הטבעיות, כפי שמתבטא בעניין הדודאים, והבעיתיות שנוצרה עקב כך בהופעת הקשר המושלם בין רחל ויעקב ביצירת הבן המשותף משניהם, נצרכת רחל לעזרת כוח לאה ביצירת השלב ה"עוברי" של יוסף, כשרק לאחר מכן, שלב ההריון עד הלידה הוא מכוחה.


אופן יצירה "בדיעבדי" זה של יוסף, הוא הגורם ל"חשדות" בני יעקב הרואות את כל בחינתו החיצונית של יוסף כלא מופיע אלוקות.


יוצא אם כן, שבחינת כוח הטבעיות הארצית האלוקית העליונה ברובד ה"עוברי" הראשיתי (המופיעה בבנימין), הוא לכתחילה חלק בלתי נפרד מאישיותו של יוסף, אע"פ שבפועל מגלה יוסף ברובד זה את בחינתה של לאה.


שיכות זו, היא המופיעה ביוסף בהיות שמו על שם "הוספת הבן האחר":


יש לדיק שרחל בבקשתה, אינה מבקשת בן נוסף, אלא בן אחר, מה שמלמד על כך שההוספה אותה מבקשת רחל, היא בעלת אופי שונה מאופיו של יוסף. כך הוא באמת הדבר בבנימין, שבאופיו הוא מבטא את כוח הטבעיות הארצית האלוקית העליונה, דווקא מן הצד ה"עוברי" הראשיתי שלה.


השם "יוסף" מבטא אם כן את אותו יחס ואותה שאיפה שביוסף להשלמת הופעת כוח הטבעיות הארצית ברמתה ה"עוברית" הראשיתית שבבנימין – בו, ע"י התחברותו לבחינתו של בנימין.


לעומת זאת אצל בנימין אנו מוצאים מצב הפוך, כשאצלו מופיע בפועל מישור המציאות הטבעית האלוקית, ברמה ה"עוברית" הראשיתית, אולם במישור ההוצאה לפועל החיצונית הוא דווקא מבטא את כוח המציאותה של לאה, כוח הרוחניות השמימית (מכוח התרפים שבו).


גם אצל בנימין הופעה זו בפועל, מהוה שינוי במציאותו, לעומת מה שהיה צריך להופיע בו לכתחילה, כשכל הופעתו את כוח לאה במישור ההוצאה לפועל החיצונית נובעת אך ורק מתוך אותה נטית יתר גשמית שברחל (כפי שמופיע ביוסף).


גם בו, מצד שלמות ההופעה של מישור המציאות הטבעית הארצית שבישראל, גם צד ההוצאה לפועל החיצונית שבו, הייתה צריכה להופיע בו כהמשך למציאותו ה"עוברית" הראשיתית (בכך הוא היה מהוה את האלטרנטיבה ליוסף בהופעת ההשגחה האלוקית העליונה בעצם המציאות הטבעית הארצית). אולם מתוך נטית היתר הטבעית אצל רחל גם אצל בנימין לא מופיעה המושלמות הזאת, אלא רק הכיוון והשאיפה לאותה מושלמות. כיון שיוסף הוא ה"נושא" את אותו כוח מציאות טבעית ארצית אלוקית ברובד ההוצאה לפועל החיצונית, מבוטאת שאיפה זו בקריאת שם בניו על שם יוסף.


יש לצין שבשונה מיוסף, כיון שכוח המציאות הטבעית האלוקית העליונה החסרה בבנימין, ושאליה הוא שואף, היא דווקא זו שברובד ההוצאה לפועל החיצונית, גם שמו של יוסף מתקיים אצלו כפי יחודו של אותו רובד. על כן דווקא בניו של בנימין נקראים על שמו של יוסף, כיון שבנימין בהיותו מהוה את הופעת כוח הטבעיות הארצית האלוקית במצב ה"עוברי" הראשיתי שלה, רק בניו המהוים את ההוצאה לפועל החיצונית המתפרטת של כוחו כאב, יש בהם את משמעות ההוצאה לפועל החיצונית ששמו של יוסף יכול להתקיים עליה.


אם כן אנו רואים שיוסף בשמו ובנימין בשמם של בניו מבטאים את השאיפה לאיחוד כוח יוסף וכוח בנימין שתביא להופעה מושלמת של כוח הטבעיות הארצית האלוקית מהשלב ה"עוברי" הראשיתי שלה, ועד שלב ההוצאה לפועל החיצונית.


כפי שבארנו, מציאות זו לו הייתה מופיעה במאוחד, לא הייתה מביאה ל"חשד" האחים ביוסף וראית כוחו ככוח חיצוני שאינו ראוי להיות מופיע אלוקות בעולם (כפי שהסברנו בעניין "וימררוהו ורובו"), וממילא הייתה הופעתו חלק מן המערך המתפרט של ההופעות האלוקיות בארץ, בלא ירידה לעבדות כלפי הארציות ה"מצרית". באופן מקביל הייתה מונעת הופעה אחדותית זו גם את הירידה לגלות, שגם היא מבטאת את תוצאת כשלון צרוף כוח הטבעיות הארצית שבישראל להופיע אלוקות באופן בריא ומושלם. כשלון זה מביא בסופו להתנתקות הופעת השגחת ה' מלחול באופן גמור במציאות הארצית, כשביטול הופעתנו הלאומית והירידה לגלות היא התוצאה הישירה שלה.


אמנם כפי שראינו, נטית רחל כלפי כוח הדודאים ואי קישורה המושלם עם יעקב, יוצאים את השינויים הלא רצויים גם ביוסף וגם בבנימין, וממילא אותה טבעיות ארצית שיוסף "נושא על גבו", אינה מצליחה להופיע את אכותה האלוקית, והוא מורד למצרים (כך אנו רואים שכל שמות בניו של בנימין נקראים על שם אותו ניתוק של יוסף מאחיו), אולם אותה שאיפה לאיחוד הכוחות נשארת בהם. שאיפה זו תוכל לבאר לנו את מטרת יוסף בהורדתו את בנימין למצרים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.