כפי שראינו, הנקודה ההופכת את בנימין להתאים ולהיות גם כבסיס להופעת כוח יהודה, הוא כוח התרפים המופיעים בו בובד ההוצאה לפועל החיצונית של מציאותו.


נראה ש"עבודה" הופכית דומה, מנסה לעשות יוסף ע"מ לחזק בבנימין את צד הטבעיות הארצית שבו, שתגרום ממילא לשיוך כוחו אליו.


כך אנו יכולים להבחין, שלא רק האחים משוים בין גנבת התרפים לגנבת הגביע ע"י בנימין, אלא יוסף עצמו נוקט בדרך דומה לדרך שבה מחביאה רחל את התרפים.


כך מוחבא הגביע גם הוא תחת אמתחת בנימין, בדיוק כפי שהחביאה רחל את התרפים בכר הגמל.


מדרך פעולתו זו של יוסף נוכל אם כן ללמוד, שכפי שהתרפים משפיעים על אופיו של בנימין הנולד לאחר גנבתם, כך רוצה יוסף להשפיע את כוח הגביע על בנימין, השפעה שתביא לחיזוק קישורו של בנימין אליו.


באמת אם נתבונן על הגביע נראה שהוא מאפין את כוח המצריות, בדיוק כפי שהתרפים מאפינים את כוחו של לבן:


כך מביא רש"י את מדרש רבה על דברי יוסף בבראשית מ"ב י"ד: "ויאמר אליהם יוסף, הוא אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים אתם".


רש"י: "…אמר להם הוא אשר דברתי אליכם, להרוג את בני העיר באתם. מנחש אני בגביע שלי ששנים מכם החריבו כרך גדול של שכם".


וכן בפרק מ"ג ל"ג: "וישבו לפניו הבכור כבכורתו והצעיר כצערתו".


רש"י ד"ה הבכור כבכורתו: "מכה בגביע וקורא ראובן שמעון לוי…כסדר הזה שהוא סדר תולדותם…"


ובאופן מפורש בפרק מ"ד פסוק ה': "הלא זה אשר ישתה אדוני בו והוא נחש ינחש בו, הרעותם אשר עשיתם".


אם כן נראה, שהגביע מבטא את כוח המצרים, כוח האיצטגננות וידיעת המזלות, שהוא כוח הטבעיות הארצית הגשמית, שבעזרתו ניתן למצרים לכוון אל האמת הארצית.


החבאת הגביע המיוחד הזה באמתחת בנימין, והאשמתו בגנבתו, נועדה אם כן לשייך את בנימין לכוח המצריות שיוסף הוא המסתתר מאחוריה, ולהביא מתוך כך לאיחוד כוחם של בנימין ויוסף.


נסיונות שיוך אלו של כוח בנימין כלפי כוח יוסף מצד אחד, וכלפי כוח יהודה מצד שני, שבים ומעלים פעם נוספת את הקונפליקט בין העולם העליון השמימי שיהודה הוא "נושאו" המרכזי, ובין עולם הטבעיות הארצית שבישראל, שיוסף הוא נושאו המרכזי.


כך יוצא, שאם מפשט המקראות אנו מזהים הכרה של יהודה בחשיבות כוח הטבעיות הארצית, בעליונותה ומרכזיותה בחיינו, כפי שמתבטא באופן יחסו ודיבורו של יהודה כלפי יוסף, לאורך כל הדרך, ברובד הפנימי הנסתר מתקיים עימות כוחות בין שני העולמות, עימות שבו מתגלה שוב הפן ההרסני שיכול להופיע בכוח האלוקות השמימית כלפי המציאות הטבעית הארצית, הרסנות שהתגלתה בעבר בחיסול העיר שכם ע"י שמעון ולוי (כפי שכבר הסברנו).


ביטוי להופעת קו זה מחדש, מובע במדרש (תנחומא ויגש ה') ברצונו של יהודה להפוך את מצרים כדוגמת חיסולה של שכם:


"א"ל יהודה, נורא דשכם דליק בליבי". נראה שכוונת הדברים היא, שאותו כוח שהניא את לוי ושמעון בחיסולה של שכם, עולה ביהודה ביחס לכוח טבעיות מצרים.


על כך עונה לו יוסף: "נורא דתמר כלתך אנא מטפי" – באש תמר כלתך אני מכבה את אש שכם שדולקת בלבך, כשכוונת יוסף בדבריו היא, שאותו כוח שהביא להודעת יהודה על מעשה תמר, הוא זה שימנע ממנו את השמדת כוח הטבעיות הארצית המצרית.


כפי שבארנו, במעשה תמר מצליח יהודה להודות בחשיבות מישור הטבעיות הארצית הגשמית. על כן מזכיר יוסף ליהודה הכרה זאת, ככוח הפנימי שימנע ממנו את הרס ה"מצריות".


פשט המקראותמגלה לנו שבאמת באופן כללי מצליח יוסף במטרתו, וכל אחיו בראשותו של יהודה מכירים בכוח שלטונו, וביחס זה הם פונים אליו גם כאשר הוא עומד לקחת מהם את בנימין.


אולם אותו עימות נסתר המודגש במדרשים במקביל לפשט הפסוקים, משפיע בסופו של דבר על סיום המהלך אותו תכנן יוסף.


יש להבין, שהתבטלות זו של כוח האלוקות השמימית שביהודה כלפי כוח הטבעיות הארצית שביוסף, וההכרה שגם יוסף מופיע בחינה של "מלכות" בארץ, הייתה צריכה להגיע לשיאה בהתודעות יוסף לאחיו.


התבישותהאחים ממעשיהם הייתה צריכה להוות את שיא ההתבטלות של כוחם כלפי יוסף, שהרי ההתבישות מביאה את האדם למצב של "מחיקה עצמית", ורצון "לקבור את עצמו" מפעת מעשיו. אולם פה נעצר יוסף ואינו מסוגל להביא את אחיו לשיא הביוש לעיני המצרים. זהו עינינו של אי התאפקותו של יוסף להתוודות לאחיו לעיני המצרים, אי התאפקות להמשיך את התהליך שנועד לגרום בסופו של דבר להבטלותם המוחלטת של האחים כלפיו, תהליך אותו הוא מתחיל בהסתירו את זהותו בפני אחיו, ושהיה צריך להסתים בגילוי זהותו דווקא בפני המצרים באופן גלוי.


יש להבין שגילויו הפומבי לאחים, הוא הביוש המקסימלי אליו היה יכול יוסף להגיע, שהיה גורם ממילא לביטול הגמור ביותר של בחינתם כלפיו. ביטול כזה, היה מחזיר לתיקונו ותוקפו את כוח הטבעיות הארצית שיוסף מבטא, ככוח אלוקי המקביל להופעה האלוקית שמבטא יהודה, וממילא היה נותן לו את מקומו כהופעה בעלת משמעות שילטונית בישראל באופן מושלם.


אולם יוסף אינו מסוגל להשלים את המלאכה, כשהסיבה הגלויה היא – אי יכולתו לסבול את התבישותם של אחיו בפני המצרים. אולם מן המדרשים ראינו, שבתוך אותה רחמנות מופיע גם פחד מפני יהודה ואחיו, מכוח ההתנגדות שהם מגלים ביחס לכוחו.


התנגדות זו מתגלה גם לאחר התודעות יוסף לאחיו, כשבד בבד עם הבהלותם מפני יוסף מפני הבושה, הם גם מבקשים להורגו.


נראה שתאורי ההתנהגויות הלכאורה הופכיות, שבין פשט הפסוקים והמדרשים, לגבי יוסף ואחיו, אינם סותרות אחת את השניה, אלא נובעות ממקור אחד:


יש להבין שלמרות שאבל יעקב על יוסף ומעשה תמר של יהודה, מקרבים את השבטים לכוח הטבעיות הארצית ולהכרת היותו גם הוא חלק ממערכת הופעת האלוקות בעולם. נסיון שיוכו של בנימין כלפי יוסף המסכן את כוח האלוקות השמימית (בראשות יהודה) ביכולתה לחול בארציות, מעוררת מחדש את ההתנגדות הבסיסית שישנה בין עולם השמימיות ועולם הארציות, המתגלה ברצון יהודה ואחיו לחסל את מצרים.


כמו כן, גם וידוי יוסף לאחיו, המביא להבהלות האחים מפניו מכוח הבושה, בושה זו שמשמעותה היא מחיקת מציאותם מול מציאות יוסף (כפי מביא המדרש "שפרחה נשמתם"), מביאה גם היא לדחיקת כוח האלוקות השמימית ל"פינה", ממילא כתגובת נגד מעוררת אותה בושה גם היא את התנגדות כוח יהודה כלפי כוח יוסף, המבוטאת ברצון האחים ברשות יהודה לחסל את יוסף, דווקא לאחר התגלותו כלפיהם.


גם תגובותיו של יוסף עצמו (מצד אחד יחס הרחמים כלפי האחים, ומצד שני פחדו מהם), נראה שנובעות ממקור אחד.


כפי שכבר בארנו, מפאת הסתמכות רחל על כוח הדודאים, מופיע כוח עיבורה של רחל אצל יוסף, מכוח לאה. ביוסף עצמו מתבטא הדבר בכך שכוחו ה"עיבורי" הראשיתי, הוא כוח האלוקות השמימית.


כוח זה למרות היותו מופיע ביוסף רק בצד הראשיתי שבאישיותו, משאיר רושם ביוסף, וגורם לו זיקה כלפי כוח האלוקות השמימית, זיקה המופיעה בשני אופנים:


א) מצד אחד מתעוררת רחמנותו של יוסף כלפי אחיו, ואין הוא מסוגל לסבול לראות בבושתם לעיני המצרים. יש להבין שאי יכולת סבל זו נובעת באופן עקיף מן הזיקה המופיעה ביוסף כלפי כוח האלוקות השמימית, אותם מופיעים האחים בראשותו של יהודה, המונעת ממנו מלהשלים את ה"מלאכה" בה הוא מתחיל, שנועדה לבסס את מיקומו במערך הכוחות המופיעים אלוקות בישראל, כהופעה "מלכותית".


ב) במקביל, אותה זיקה ושיכות שיש במציאותו כלפי כוח האלוקות השמימית, מכפיפה אותו כלפי המופיע המרכזי של כוח זה במציאות – יהודה. על כן יחד עם רחמנותו, מופיעה בו גם רתיעה ופחד מעוצמתו של יהודה, רתיעה המונעת גם היא ממנו לבייש את אחיו לעיני המצרים, ע"מ שלא להגדיל עוד יותר את העימות שבין בחינת כוחו ובחינת כוח יהודה והאחים.


אם כן יוצא, שיוסף במעשיו בפגישתו עם אחיו, אמנם מחזק את כוחו ומגלה את צד ה"מלכות" הקיים במציאותו הארצית האלוקית. כך ראינו מתוך פשט הפסוקים, ואף מחלק מן המדרשים:


בראשית רבה צ"ג ו': "…כי כמוך כפרעה…מה פרעה מלך ואתה שני לו בארץ מצרים, כך אבא מלך בארץ כנען ואני שני לו, ואם שולף אני את חרבי, ממך אני מתחיל ובפרעה רבך אני מסים…כיון שאמר ממך אני מתחיל, רמז למנשה ורפש חד רפש וזעת כל פלטין. אמר דין רפש מן בית אבא, כיון דחמי מיליה כן שפי משתעי מילין רכיכין, אדני שאל".


סעיף ז': "…כיון שראה יוסף סימניין של יהודה, מיד נזדעזע ואמר, אוי לי שמא יהרגני…מה עשה יוסף באותה שעה, אותו עמוד של אבן שהיה יושב עליו, בעט בו ועשאו גל של צרורות. מיד תמה יהודה ואמר, זה גיבור ממני. באותה שעה אחז יהודה חרבו לשולפה מתערה ואינה נשלפת לו. אמר יהודה, ודאי זה ירא שמים הוא".


פרק צ"א סעיף ו': "…לקח את שמעון ואסר אותו לעיניהם…אמר שמעון לאחיו, כך עשיתם ליוסף, כך אתם מבקשים לעשות לי…עשו מה שתרצו, עכשו אראה מי יכניס אותי בבית האסורים. באותה שעה שלח יוסף אצל פרעה ואמר לו, שלח לי ע' גיבורים מאצלך…אמר יוסף לאותן גיבורים, הכניסו את זה בבית האסורין. כיון שקרבו אצלו, צווח בהם, כיון ששמעו את קולו, נפלו על פניהם ונשתברו שיניהם…והיה מנשה יושב לפני אביו. אמר לו אביו, קום אתה. מיד עמד והכהו מכה אחת והכניסו בבית האסורים ונתן עליו כבלים…"


אולם אין הוא מסוגל להופיע את כוחו באופן מושלם. בכך הוא משאיר פתח לבעיתיות שבהופעת כוח הטבעיות הארצית שבו – היות כוחו לא מבטא באופן ברור וגמור, את האלוקות העליונה הקימת בו.


בעיתיות זו המופיעה בו כבר מלידתו, בעקבות נטית רחל כלפי כוח הדודאים אינה נמחקת בעקבות מעשיו אלו של יוסף ועל כן היא מביאה בסופו של דבר גם בעתיד, לנטית ישראל כלפי החומריות, המביאה בעקבותיה לחורבן בית המקדש ויציאה לגלות.


השלכה זו הנובעת מהמהלך לא מושלם זה של יוסף בפגישתו עם אחיו, מוצאת את ביטויה כבר באותה התוודעות, בהתיחסות יוסף לבנימין:


פרק מ"ה פסוק י"ד: "ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך, ובנימין בכה על צואריו".


רש"י ד"ה ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך: "על שתי מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב".


ד"ה ובנימין בכה על צואריו: "על משכן שלה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו ליחרב".


נראה שבכיה זו של יוסף ובנימין כלל אינה יכולה להיות מובנת בהקשרה לפגישתם המחודשת של יוסף ואחיו, אלא על פי הבנתנו את מטרת יוסף במעשיו, עד התגלותו לפני אחיו.


יש להבין שיוסף ובנימין בוכים על אותו "פספוס" בהשלמתו ותיקונו של כוח המציאות הטבעית הארצית האלוקית, בהבלטת הצד האלוקי וה"מלכותי" שבו, המהווה ממילא גם פספוס ביצירת האיחוד המושלם בין כוח האלוקות השמימית (כוח יהודה) ובין כוח הטבעיות הארצית שבישראל (כוח יוסף).


כשלון מסוים זה, הוא המביא בהמשך לחורבן משכן שלה שבנחלת יוסף וחורבן שני בתי המקדש שבשטח נחלת בנימין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *