במדבר כ"ו י"ג (בעניין מניין ב"י לאחר המגפה על דבר פעור), רש"י ד"ה לזרח: "הוא צוחר, לשון צוהר. אבל משפחת אוהד בטלה, וכן חמישה משבט בנימין, שהרי בעשרה בנים ירד למצרים וכאן לא מנה אלא חמישה, וכן עצבון לגד, הרי שבע משפחות. ומצאתי בתלמוד ירושלמי (יומא פ"א ה"א) שכשמת אהרון נסתלקו ענני הכבוד ובאו הכנענים להלחם בישראל ונתנו לב לחזור מצרים, וחזרו לאחוריהם שמונה מסעות…ורדפו בני לוי אחריהם להחזירם, והרגו מהם שבע משפחות".
רש"י על פסוק כ"ד: "…חמש משפחות חסרו מבניו של בנימין. כאן התקימה מקצת נבואת אמו שקראתו בן אוני, בן אנינותי, ובפלגש בגבעה נתקימה כולה. זו מצאתי ביסודו של רבי משה הדרשן".
יש אם כן להבין איך נפילת בני בנימין בידי בני לוי במדבר ובפני ישראל בפלגש בגבעה, מהוים את קיומה גם של המשמעות העומדת מאחרי שם זה (כפי שבארנו אותו). האם ישנו קשר בן תכונותיו השמימיות של בנימין לבריחתו במדבר לאחר מות אהרון?
האם תכונות אלו מעורבות ביצירת העימות בין בנימין ושאר ישראל, המביא להכוחדתם הכמעט מוחלטת בפלגש בגבעה?
בריחת בני ישראל לאחר מות אהרון:
דברים י' ו' – ז': "ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה, שם מת אהרון ויקבר שם, ויכהן אלעזר בנו תחתיו".
רש"י ד"ה ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה: "מה עניין זה לכאן? ועוד וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה, והלא ממוסרה באו לבני יעקן? ועוד, שם מת אהרון, והלא בהר ההר מת, צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרות להר ההר?
אלא אף זו מן התוכוחה, ועוד זאת עשיתם, כשמת אהרון בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני הכבוד, יראתם לכם ממלחמת מלך ערד ונתתם ראש לחזור למצרים וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה. שם נלחמו בכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם, עד שהחזירו אתכם בדרך חזרתכם".
מדברי רש"י אלו משמע, שהסתלקות ענני הכבוד לא הייתה כתגובה שלילית על התנגות ישראל, אלא כוחלק מתהליך המעבר מההשגחה המדברית, להשגחה הטבעית יותר בארץ ישראל, מעבר שקורה בסוף הארבעים שנה של שהותם במדבר (על כן מדגיש רש"י את עובדת היות מות אהרון וסילוק ענני הכבוד בסוף הארבעים שנה).
אם כן, מוזר מאוד שבהופעת כוח ההשגחה החדש העתיד להנהיג את ישראל בארץ ישראל, ובמיוחד בהתמודדות כנגד מלך ערד, הוא עמלק (כפי שמבאר רש"י בבמדבר כ"א א' בעניין "וישמע הכנעני מלך ערד…"), מתגלת החולשה באופן בולט דווקא בבני בנימין (כפי שניתן להסיק מכך שמרבית הרוגי אותה התמודדות עם בני לוי הם מבני בנימין),אותו שבט שכוח ארציותו הוא העתיד להוות את הבסיס להתגלות השכינה בישראל, ושעתיד להעמיד מתוכו את שאול המלך עליו מוטל הציווי להכרית את עמלק, ושממנו יוצא גם מרדכי המתמודד בהצלחה כנגד המן העמלקי, עובדות המלמדות דווקא על התאמת בני השבט הזה להשגחת ארץ ישראל, ולהכרעת עמלק (כפי שנסביר בהמשך בברכת יעקב לבנימין).
אלא יש להבין שדווקא היות בני שבט זה, המבטאים המרכזיים של אותו כוח טבעיות אלוקית המוכן להופעת הכוח השמימי העליון בו, תכונה המיחדת את ארץ ישראל בכלל ומקום המקדש בפרט, הוא הגורם לכשלונם החריף דווקא לקראת כניסתם להשגחת הארץ.
נראה שבנקודה הזאת של הסתלקות ענני הכבוד, מתגלת אותה בחינה שלילית שמבטאת רחל בקוראה את בנימין "בן אוני", בחינה המבליטה אצל בנימין את כוח האלוקות השמימית בפן המתנגד לטבעיות הארצית (במקום להוות כוח המכשיר את טבעיותו להוות בסיס ארצי להופעת אותה שמימיות).
בחינה מתנגדת זו המגיעה כ"קונטרה" לנטית יוסף כלפי הטבעיות הארצית (כפי שכבר בארנו), היא הגורמת לכך שבשעה שמסתלקיים ענני הכבוד, אותם עננים המבטאים את כוח ההשגחה המדברית, ומופיע כוח ההשגחה הטבעית המתאימה למצב החדש שלפני הכניסה לארץ, מתעוררת בבנימין השפעת בחינה זו, המתנגדת לארציות וממילא גם להשגחה החדשה האמורה לנצח את כוח העמלקיות העומד מולם. הופעה זו שבבנימין הורסת למעשה את כל יחודם התכונתית מצד עתידיותו ומוכנותו של כוחו הטבעי הארצי להתקשר ולהופיע את האלוקות השמימית דרכו. על כן, כשמוכנות זאת אינה קימת, מתגבר צד הטבעיות הקיים בהם, באופן מעוות, המתבטא ברצונם לחזור לשלטון הטבעיות המצרנית במצרים.רצון זה נובע במקורו דווקא מתוך התגלות הצד המתנגד לטבעיות שבאישיותם, כשמתוך אי השפעתו הבונה של הכוח השמימי, על טבעיותו הארצית, מופיעה בבנימין השפעה הפוכה, המושכת אותו לכיוון מצרים. משיכה זו, היא המביאה לאבדונם, (ע"י בני לוי) מתוך איבודם את תכליתם.
(הערה: במקביל להבנת ענינו של שבט בנימין בכישלון בני ישראל לאחר מות אהרון, יש כמובן גם לבאר מדוע נהרגים באותו מאורע גם משבט גד ושמעון, ואף מבני שבט לוי, שלכאורה מעשיהם מושלמים מבחינת הרצון האלוקי).
פלגש בגבעה:
בהתבוננות על פרטי המקרה, נראה שמקור העימות בין ישראל ובני בנימין הוא עמוק יותר ממה שנראה מבחינה חיצונית. זאת ניתן לראות מכמה נקודות:
א) הכתוב מתעכב רבות על קורות איש הלוי ופלגשו, עניין זנות פלגשו עליו, הפצרות אבי הנערה שילון אצלו בביתו כשהוא מגיע לקחתה, כשלכאורה יכול היה להגיע ישירות למעשה הזנות של בני בנימין והמלחמה המתפתחת אחריה, בלא לפרט את מערכת היחסים שבין איש הלוי, פלגשו ואביה.
ב)גם במעשה הנבלה עצמו של בני הגבעה אנו מוצאים תמיהות רבות: בעקבות לחצם של בני הגבעה, מוציא איש הלוי בכוח את פלגשו אל ההמון, מעשה שאינו מובן כלל מבחינה אנושית. גם בהגיע הבוקר מתאר הכתוב את יציאת איש הלוי מבית מארחו באופן קר עד כדי להזוויע: פרק י"ט פסוק כ"ז: "ויקם אדוניה בבקר ויפתח דלתות הבית ויצא ללכת לדרכו, והנה האישה פלגשו נופלת פתח הבית…ויאמר אליה, קומי ונלכה, ואין עונה. ויקחה על החמור ויקום האיש ילך למקומו".
ג) לאחר מעשה האינוס, מסרבים בני בנימין למסור את הפושעים לדין. סרוב זה גם הוא אינו מובן, שהרי לא נראה שכל בני בנימין יתמכו במעשה שכזה.
ד)במקביל להתנהגות אנשי בנימין, גם התנהגות בני ישראל ברשות יהודה אינה מובנת, כשהם אינם מסתפקיים בהריגת הגברים המשתתפים במלחמה, אלא משמידים את כל השיך לבנימין כולל נשים וטף בהמה ורכוש:
שופטים כ' מ"ח: "ואיש ישראל שבו אל בני בנימין ויכום לפי חרב מעיר מתום ועד בהמה עד כל הנמצא, גם כל הערים הנמציאות שלחו באש".
נראה שעיון בדברי הגמרא בגיטין ו' ע"ב יוכל לשפוך אור על תמיהות אלו: "אמר רב חסדא, לעולם אל יטיל אדם אימה יתרה בתוך ביתו, שהרי פלגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתרה, והפילה כמה רבבות מישראל".
לכאורה אין כל קשר בין אופן התנהגות איש הלוי כלפי פלגשו, לבין המלחמה הנפתחת בין ישראל ובנימין, שהרי כל השתלשלות הארועים במשפחתו של איש הלוי, נפגשים באופן אקרעי בהתנהגותם הפראית של בני הגבעה, שהייתה יכולה להופיע בכל צורה אחרת, גם באדם אחר.
אולם אנו רואים שהגמרא בכל אופן עושה את הקשר הזה, עובדה המחזירה אותנו לפתיחת מעשה פלגש בגבעה, בו מתעכב הכתוב ביותר על מערכת היחסים שבין איש הלוי, פלגשו ואביה.
יש כנראה להבין שאותה מערכת יחסים שבין איש הלוי ופלגשו באה לתת את הרקע לעימות שבין בני ישראל ברשות יהודה ובין בני בנימין, כשאופן התיחסות איש הלוי לפלגשו מצד אחד, ואופן התיחסות בני בנימין לאיש הלוי מצד שני, מהווים ביטוי נקודתי לבעיה רחבה יותר בין שתי תפיסות עולם המופיעות בכל אחד מן הצדדים.
כשאנו מתבוננים על יחס איש הלוי לפלגשו, אנו מזהים בו קשיחות רבה כלפי פלגשו, כששימוש הכתוב במושג "זנות" על עניין בריחתה של הפלגש לבית אביה, הוא ביטוי חד ליחס הזה (כך מובא מסביר רש"י על דברי הכתוב בשופטים י"ט ב': "ותזנה עליו פלגשו…" רש"י ד"ה ותזנה עליו פלגשו: "זנתה מביתו אל החוץ")
יחס גרוע זה כלפי הפלגש מוצא את ביטויו גם ביחס למשפחת האישה:
מול שמחת אבי הנערה לקראת איש הלוי, אנו פוגשים אטימות ואף חוסר התחשבות של איש הלוי במשפחת פלגשו, כשכבר לכתחילה השארותו בבית חותנו נובע רק משידולו של חותנו (פסוק ד': "ויחזק בו חותנו…").
המשך יחסו הגרוע של איש הלוי לפלגשו מתבטא גם לאחר מכן מעצם זריקתה לבני הגיבעה, כשבמשך כל הלילה אין הוא יוצא כלל לחפשה, עד כדי כך שגם לאחר שהאישה משוחררת לפנות בוקר ונופלת בפתח בית האיש המארח, אין איש הלוי שם לב לבואה והיא נשארת בחוץ עד האור.
יחסו הגרוע של האיש לפלגשו ממשיך להיות מודגש בפסוקים גם לאחר מכן, באופן האדיש שבו מתאר הכתוב את קימת האיש ללכת לדרכו, כאילו מעולם לא היה דבר, בלא שיחשוב כלל מה עלה בגורל פלגשו. גם לאחר שרואה האיש אותה על הסף, נופלת פתח הבית, פונה אליה האיש בקור רוח ואומר: "קומי ונלכה".
מהדגשת מערכת היחסים הזאת שבין איש הלוי לפלגשו כבר בתחילת המעשה, והשלכת הגמרא את אשמת מות הרבבות מישראל על האימה היתרה שהטיל האיש עליה, יש כנראה להקיש על היחס הכללי של ישראל (ברשות יהודה) כלפי הצד ה"נשי" בישראל, כשיחס זה הוא המקור האמיתי לעימות שבן ישראל לבנימין, והכוחדתו הכמעט מוחלטת של שבט זה.
הבנה זו גם מבארת לנו למעשה, שגם לקיחת איש הלוי את הנערה כפלגש בלבד ולא בנישוואין וכתובה, אינו מקרי, אלא נובע גם הוא מן היחס הנמוך והשפל שהיה בישראל כלפי הצד הנשי באותה תקופה, המביא ללקיחת נשים רק בקשר פלגשות. (יחס שפל זה בולט ביותר בפסוק כ"ז, שם מכונה איש הלוי כ"אדון" הנערה: "ויקם אדוניה בבקר…").
יש להבין שיחסם הגרוע של שבטי ישראל כלפי ה"נשיות", הוא ביטוי ליחס הכללי יותר כלפי כוח המציאות הטבעית, יחס של ניכור, הרואה כוח זה כ"שרת" ונחות ביחס לכוח הרוחני השמימי, שהגבר הוא המבטא אותה.
הופעת מציאות זו בישראל ברשותו של שבט יהודה, מגלה למעשה את הצד השלילי של בני לאה, צד שכפי שכבר בארנו, מצליח יהודה לגבור עליו בחזרתו מרצונו להרוג את יוסף ובהודעתו במעשה תמר. עתה בתקופת פלגש בגבעה הוא מתגלה ביחס ישראל ל"נשיות".
ממילא ברור שאותה ארמוניה הצריכה להווצר בין כוח יהודה וכוח בנימין (כשבנימין הוא הבסיס הטבעי להופעת כוח יהודה), אינה מתקימת במצב כזה.
מול "התנכרות" יהודה כלפי הטבעיות הארצית, מופיעה עוצמת בנימין בכוחו הטבעי, ככוח מנותק מתכליתו להופיע את כוח האלוקות השמימית, המבטא עתה את כוח טבעיותו לעצמו. אופן הוצאה לפועל זה שלו, הוא המביא להגשמת היתר של כוחו, המוצאת את ביטויה במעשי בני גבעת בנימין בפלגש איש הלוי.
ברור הוא, שעימות זה סופו להביא להכוחדת בני בנימין, כיון שבהיותם מקושרים באופן גמור לכוח האלוקות השמימית, כשקישור זה אינו מופיע באופן החיובי, הוא מופיע באופן שלילי, כשכוח האלוקות השמימית מופיע כמהרס הטבעיות, שממילא מאבדת מצידה את כל כוחה, בהיותה לא ממלאת את תכליתה.
מצב זה חזתה רחל בקוראה את שם בנה "בן אוני", מצד היות כוח התרפים שבבנימין הבחינה הנגדית לסטית יוסף כלפי הארציות.
אולם כפי שבארנו, עיקר משמעותו של בנימין הוא דווקא מצד היותו "בן ימין". ממילא אנו נראה בהמשך, שהשילוב החיובי שבין בנימין ויהודה, הוא הבולט ביניהם, שילוב המהוה את הכוח המניע המרכזי שבישראל.