שמואל א' ט"ו י"ז: "ויאמר שמואל, הלא אם קטון אתה בעיניך, ראש שבטי ישראל אתה, וימשחך ה' למלך על ישראל…"
תרגום יהונתן: "ואמר שמואל, הלא מן שריותך הויתא שיט וחלש בעיני נפשך, ברם זכות שבטא דבנימין אבוך גרמא לך, די בעו למעבר בימא קדם בני ישראל, בדיל כן רביך ה' למהוי מלכא על ישראל".
רש"י ד"ה ראש שבטי ישראל אתה: "ת"י, שבטא דבנימין עבר בימא בריש כל עמא כמה שנאמר, בנימין צעיר רודם (תהילים ס"ח כ"ח)".
את אותו כיוון בעניין זכות בנימין למלוכה, אנו מוצאים גם בתהילים. שם אנו לומדים גם על מעורבות יהודה, המתפרשת בשני אופנים הפוכים:
תהילים ס"ח כ"ח: "שם בנימין צעיר רודם, שרי יהודה רגמתם"
רש"י ד"ה שם בנימין: "הצעיר נעשה רודה אליהם".
ד"ה רודם: "כמו רודם בקמץ. משם זכה להיות מלך, לפי שירד תחילה לים…"
ד"ה שרי יהודה רגמתם: "מתקנאים בהם וזורקים בהם אבנים…דבר אחר. רגמתם – רקמתם, לבושי בגדי רקמתם, לשון ארגמן. כך חברו מנחם".
מעורבות לא ברורה זו של יהודה על הים, כפי שמובאת ע"י רש"י בשני הסבריו, מובאת בדרך של מחלוקת בגמרא סוטה ל"ו ע"ב:
"דתניא היה ר"מ אומר, כשעמדו ישראל על הים, היו שבטים מנצחים זה עם זה. זה אומר אני יורד תחילה לים וזה אומר אני יורד תחילה לים. קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה שנאמר: שם בנימין צעיר רודם, אל תקרי רודם, אלא רד ים. והיו שרי יהודה רוגמים אותם שנאמר, שרי יהודה רגמתם. לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אופיזכן לגבורה שנאמר: ובין כתפיו שכן. אמר לו רבי יהודה, לא כן היה מעשה. אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים. קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה…לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל שנאמר: הייתה יהודה לקודשו ישראל ממשלותיו. מה טעם היה יהודה לקודשו וישראל ממשלותיו? משום דהים ראה וינוס".
רש"י ד"ה אופזיכין לגבורה: "שבית קודשי הקודשים בנוי בחלקו".
מקורות אלו מצריכים אותנו לבאר כמה נקודות:
א) מ"שמואל" ומ"תהילים" אנו רואים באופן מפורש, שקפיצתו ראשון לים של שבט בנימין, מביאה להם את המלוכה. לעומת זאת כבר מתהילים עצמו (מתוך שני הסבריו של רש"י) וכן מן הגמרא בסוטה (במחלוקת ר"מ ור"י), אנו רואים שזכות המלוכה מכוח מעשה ים סוף מתיחס לפחות גם כלפי יהודה. אם כן יש להבין מהו היחוד שבכל אחד מהם?
ב) גם לגבי מעשה הקפיצה עצמה הנתון במחלוקת יש לבאר, מי באמת הוא זה שירד ראשון לים (שהרי לא יתכן שמחלוקת ר"מ ור"י היא מחלוקת במציאות)? ג) בניגוד ל"תהילים" ו"שמואל" המיחסים למעשה ירידתו לים של בנימין את מעלת המלוכה, על פי הגמרא בסוטה "מביאה" קפיצה זו דווקא להיות מקום קודש הקודשים בנחלתו?
אם נתבונן היטב במחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה ב"סוטה" נראה, שלעומת רבי מאיר המדבר על שבט בנימין, מדבר רבי יהודה על נחשון בן עמינדב (ולא על כל שבט יהודה). על פי דיוק זה ניתן להבין את סדר המאורעות כך: בתחילה סרבו כל השבטים לקפוץ לים, ונחשון בן עמינדב כראש שבט יהודה הוא ה"פורץ" את "מחסום הפחד" בקופצו ראשון לים. בעקבותיו משתנה דעתם של כל השבטים הרוצים עתה כולם לקפוץ ראשונים, וכשבט עומדת לו זריזותו של בנימין המקדים גם את שבט יהודה עצמו וקופץ ראשון לים עם כל השבט.
יוצא אם כן ששיבוח בנימין על הים נובע ממעשי השבט כולו. לעומת זאת שיבוח יהודה הוא מצד מעשה ראש השבט שקפץ בתחילה.
משמעות הקפיצה לים: יש להבין שהקפיצה לים סוף אינה סתם קפיצה לתוך הים הסוער, מתוך אמונה בה'.
כפי שראינו ביונה בקורות אותו במעמקי הים, קריעת ים סוף היא ביטוי לקריעת החוקיות הטבעית הארצית הרגילה, והופעת קרקע מציאות ניסית אלוקית עליונה יותר. על "קרקע" זו "צועדים" ישראל, כשמאידך המצרים אינם מסוגלים לעמוד בחוקיותה.
על פי הבנה זו ברור שהמסוגלים להכנס ראשונים להופעה השגחתית זאת, צריך שיהיה בהם את ההתאמה הגדולה ביותר להשגחה האלוקית השמימית שמעבר למציאות הארצית הרגילה, אם כי המופיעה כמערכת מציאות ארצית אלטרנטיבית לחוקיות הארצית שעל פני הארץ, ולא כוחוקיות שמימית המנותקת מן הארציות.
(כך אנו לומדים מדברי המדרש בבראשית רבה ה' ה': "אמר רבי יוחנן, תנאין התנה הקב"ה עם הים שיהא נקרע לפני ישראל, הדא הוא דכתיב (שמות י"ד): וישב הים לאתנו – לתנאו שהתנה עמו". יוצא שקריעת ים סוף מהוה גם היא חלק מחוקיותו הארצית של הים, אם כי חוקיות עליונה).
התאמה זו אנו פוגשים ביהודה ובבנימין, כל אחד באופן המייחד אותו:
ביהודה מופיעה יכולת ה"קפיצה" לים דווקא בנשיא השבט.
נשיא השבט מופיע את בחינת ה"ראש" – כוח המחשבה, הכונס בעוצמתו את הפוטנציאל הכוחי של מציאות השבטית כולה, שיופיע לאחר מכן בפועל בציבור כולו.
משמעות השבט כולו, הוא הביטוי הישומי במציאות, של אותה מחשבה ראשיתית הכנוסה בכוח המנהיג.
יהודה, בהיותו מופיע את כוח האלוקות השמימית במציאות, יש בכוחו להיות הראשון שיכנס להשגחת ים סוף, מצד היותה שמימית עליונה באופיה. אולם כיון שבישומה במציאות היא מתגלת כהופעה ארצית מסודרת ("יבשה" בפני עצמה, שחוקיה נקבעו עוד במעשה בראשית), מסוגל יהודה להופיע רק את הבחינה האכותית העקרונית של הופעה השגחתית זו, שהיא בחינת ה"ראש" שבה. על כן מכוח יהודה, בחינת הראש שבו – נחשון בן עמינדב, הוא זה שיוכל "לקפוץ", ראשון לתוכה.
לעומתו בנימין, בהיותו מהווה את כוח המציאות הטבעית הארצית האלוקית העליונה, המיוחס כולו בטבעיותו כלפי ההופעה השמימית, הוא הכוח המתאים להמשיך את "קו המחשבה" שביהודה, ולהוציא לפועל דרכו את השגחת ים סוף.
על כן, לאחר קפיצת "ראש" יהודה לים, קופץ שבט בנימין כולו לים אחריו. בכך הוא משלים את הופעת השגחת ים סוף.
פעולות אלו של נחשון בן עמינדב מיהודה ושבט בנימין, בקריעת ים סוף, מהוות אם כן את הביטוי הישומי של אופיים.
מתוך קווי אופי אלו שבהם, נגזרת גם ההמשכיות ההיסטורית, שבה שבט יהודה זוכה לעשות ממשלה בישראל (כשעניין הממשלה הוא שלטון ה"ראש" החושב, על העם), ושבט בנימין זוכה למיקום קודש הקודשים בשטח נחלתו (המהווה את הביטוי החריף ביותר למציאות טבעית ארצית שכל משמעותה הטבעית היא אלוקית עליונה).
באופן מקביל ראינו ב"תהילים" וב"שמואל" שזכות הקפיצה לים סוף מביאה לבנימין את המלוכה.
תוצאה כפולה זו ממעשה שבט בנימין, מלמדת על כך שלאותה מלכות בנימינית ישנו איפיון המקביל לאיפיונו של קודש הקודשים במערכת ההופעה האלוקית.
ומכיון שנפילת קודש הקודשים בחלקו של בנימין, נובעת מהופעת אישיותו כוח טבעיות ארצית המקושר לבחינות האלוקיות השמימיות (מכוח התרפים שבו), יש ללמוד מכך גם על הופעת "מלכות" בנימין, שאף היא מבטאת הופעת הנהגה המבליטה את צד הטבעיות הארצית העליונה הזו, כמציאות השולטת בישראל.
יש להבין אם כן, שבהופעת השגחת ים סוף, קודמת הופעת השגחת יהודה להופעת בנימין (היכולה לצאת אל הפועל רק בעיקבותיה), מתוך שבהופעת כוחות ההשגחה מן הצד ה"נותן" למציאות, צד המחשבה הוא הקודם למעשה.
לעומת זאת בהופעת ה"מלכות" אין הדבר כן, בהיות ענינה של ה"מלכות" ישום האלוקות בארציות.
בעולם המציאות הפיזי הארצי, צד המעשה הוא המתגלה ראשון, כשרק לאחריו מופיעה גם מחשבת הדבר המתפתחת על גבי הבסיס הארצי ש"ניתן" לה. על כן בהופעת מלכות ישראל מופיעה מלכות בנימין ראשונה. (באופן זה גם בארנו בעניין גלגול עצמות יהודה בארון, את היות בנימין "שלדו" של יהודה).
אופן סדר הופעת מלכות בנימין ויהודה, הוא גם האופן בו מופיעה השגחת ה' בבית המקדש.
בית המקדש וקודש הקודשים במרכזו, מהוה את הבסיס הארצי המיוחד המתאים להופעת ה' השמימית במציאות, דרך הנהגת לשכת הגזית הנמצאת בשטח נחלת יהודה. כך מובא הדבר בספרי על "זאת הברכה" סעיף שנ"ב: "…מלמד שבית הבחירה היה בנוי בחלקו של בנימין, וכראש תור יוצא מחלקו של בנימין לחלקו של יהודה, שנאמר ובין כתפיו שכן, ומה ת"ל לא יסור שבט מיהודה, זו לשכת הגזית שנתנה בחלקו של יהודה…"
(יש כמובן להבדיל בין משמעות כוח יהודה בלשכת הגזית ובין משמעות כוח שבט לוי בעבודת הכהונה ובלימוד התורה, שכשבט לוי הוא הכוח המופיע את ההשגחה האלוקית מן הצד ה"נותן" למציאות, אולם אין הוא מופיע את כוח ההשגחה כמציאות מיושמת ו"מיושבת" בארציות. מעלה זו מתקימת דווקא ביהודה כפי שאומר יעקב בברכתו: "כרע רבץ כאריה…")