בראשית מ"ט כ"ז: "בנימין זאב יטרוף, בבוקר יאכל עד, ולערב יחלק שלל".
רש"י ד"ה בנימין זאב יטרוף: "זאב הוא אשר יטרוף, ניבא על שיהיו עתידין להיות חטפנין, וחטפתם לכם איש אשתו (שופטים כ"א כ"א) בפלגש בגבעה, וניבא על שאול שהיה נוצח באויביו סביב שנאמר, ושאול לכד המלוכה וגו' וילחם סביב וגו' במואב וגו' ובאדום וגו', ובכל אשר יפנה ירשיע" (שמואל א' י"ד מ"ז).
ד"ה בבקר יאכל עד: "לשון ביזה ושלל, המתורגם עדאה…ועל שאול הוא אומר, שעמד בתחילת בוקרן וזריחתן של ישראל".
ד"ה ולערב יחלק שלל: "מרדכי ואסתר שהם מבנימין, יחלקו את שלל המן שנאמר: הנה בית המן נתתי לאסתר".
בעניין חטפנותו זו של הזאב, בולט הצורך להבין את משמעות כוח החטיפה הזה, בהשוואה לכוח ה"טריפה" שכבר ראינו ביהודה ("מטרף בני עליתה"), שעליו נאמר: "כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו" (בראשית מ"ט ט').
א) נראה שבמעשה חטיפה, תופס החוטף את הקורבן לרשותו, ובכך הוא שולט על כוחו. אולם בניגוד לתפיסה הבאה מתוך התמודדות, אין החוטף מגיע למצב הכרעה והכנעה של האוייב, אלא לניצול מימד ההפתעה, הגורם לתפיסת החטוף, עוד לפני שהספיק להגיב.
סגנון פעולה זה יופיע בעיקר במקום שלאדם אין כוח לגבור ולהכריע את אויבו בהתמודדות ישירה. במצב כזה ינקוט הוא בדרך החטיפה, שבה האוייב אינו מצליח להגיע לכלל הגבה. על כן דווקא הזאב שוהא טורף בינוני, נוקט בשיטה זאת, כשהטורפים הגדולים כדוגמת האריה אינם נצרכים לה.
הבדל זה שבין מעשה החטיפה למעשה ההתמודדות, מדגיש את חולשת מעשה החטיפה, בכך שאינו מביא להכרעה אמיתית של הכוחות המתנגדים, אלא להתגברות זמנית בלבד, העתידה להפסק ברגע שהחטוף יצליח לשחרר את עצמו מן החטיפה.
ב) מצד שני, ניתן לדמין מצבים רבים בהם נעדיף בנקיטת שיטת החטיפה, גם אם היה באפשרותנו להגיע להכרעה, זאת כשאנו מעונינים לנצל ולשהשתמש בכוח האוייב לצרכנו.
בהיותה בנויה על גורם ההפתעה, מביאה לרשותנו החטיפה, באופן מושלם את כוחו של האוייב, מה שאין כן במציאות ההתמודדות ההכרעה והבסת האוייב, אמנם גם אז מגיע האוייב לרשותינו, אולם במצב כנוע ומובס, כשרק בסיס כוחו הנותר, הוא הנשאר בידינו.
ג) הזמן הניצרך להשתלטות על האוייב, מהווה אף הוא גורם חשוב בהעדפת מעשה החטיפה על דרך ההתמודדות וההכרעה. ברור שמעשה החטיפה, בהיותו "עובד" על גורם ההפתעה, מגיע לשיוך הכוח הנגדי, באופן זריז ומידי, לעומת דרך ההתמודדות הרגילה, המצריכה מאמץ וזמן רב יותר, ע"מ להגיע להתגברות והכרעת האוייב.
ד) נקודה נוספת החשובה להבנת כוח החטפנות, נובעת מהתנאי הבסיסי, שיכולת פעולה כזאת יכולה להתקיים אך ורק כאשר הכוח הנחטף אינו חש באיום העומד מולו.
ע"מ להגיע למצב זה, צריך להיות הכוח ה"חוטף" בעל אפיונים חיצוניים המתדמים לבחינת כוחו של הנחטף, כשרק איכותו הפנימית היחודית, היא המביאה בסופו של דבר לשיוך כוח החטוף כלפיו. תנאי זה מתקיים באופן מושלם בבנימין, ביחס לכוחות המתנגדים לישראל, זאת כיון שבאופיו הוא מופיע כוח טבעיות ארצית, שבחיצוניותו הוא מתדמה אמנם לכוחות הטבעיים הארציים האנושיים, אולם בפנימיותו הוא בעל משמעות אלוקית עליונה, הפונה כלפי האלוקות השמימית (בהיותו מוכן להופיע אותה דרכו).
ממילא, בעומדו כנגד כוחות הגשם הגויים, הוא יכול להשתלט אליהם במהירות, מצד היותו מתאים להם מבחינת הופעתו החיצונית, כשכוחו הפנימי הוא הנותן לו בסופו של דבר את העליונות והשליטה אליהם.
השוואת כוח "חטפנותו" של בנימין לכוחו של יוסף:
לעומת כוח בנימין, כוח יוסף אע"פ שגם הוא מופיע ככוח טבעי ארצי אלוקי עליון, כיון שאין הוא מקושר להופעת כוח האלוקות השמימית, שבנימין הוא הבסיס הטבעי ההכרחי להופעו (כפי שמתבטא בבנין בית המקדש ועבודת הקורבנות שבו), על כן מישור הופעתו ו"פעולתו" נשאר עוד במישור הטבעיות הארצית לכשעצמה, המתבטא במצרים בהיותו שליט ה"מצריות", ובכניסה לארץ בהיות כוח יוסף (יהושע בן נון) המנהיג את מלחמות ההשתלטות על ארץ ישראל (כפי שמופיע בברכת משה ליוסף: "…וקרני ראם קרניו, בהם עמים ינגח…").
לעומת זאת בבנימין, מופיע שלב נוסף בהופעת יחודיות ישראל על פני שאר העמים, בכך שכוח טבעיותו מתיחס כבר כלפי מישור האלוקות השמימית. יחס זה של כוחו כלפי ההופעה השמימית שבישראל, מבליטה במיוחד את משמעות ה"חטפנות", שהיא הביטוי להפרש החד שבין הופעתו החצונית הטבעית הלכאורה רגילה שלו, ובין משמעותו הפנימית של כוח זה, בהיותו קשור להופעה האלוקית השמימית.
על כן, כוח החטפנות מובא דווקא בהקשר לכוח טבעיותו של בנימין ולא על זו שביוסף.
הפרש זה שבין ארציות יוסף לזו שבבנימין, ניתן לראות גם מכך שדווקא על בנימין נאמר בגמרא שבת נ"ה ע"ב, שהוא מת "בעטיו של נחש", ומסביר רש"י במקום: "בעצתו של נחש שהשיא לחוה, ולא בחטא אחר, שלא חטאו".
לעומת זאת ביוסף ראינו שעמידתו מול אשת פוטיפר אינה מושלמת.
הבדל זה ביכולת עמידותם מול החטא, נובע באופן ישיר מכך שארציותו האלוקית העליונה שבבנימין, פונה בעצם טבעה כלפי המישור האלוקי השמימי. קישור שמימי זה, הוא ה"מנתק" את בנימין באופן מוחלט מן החטא.