כפי שאמרנו, בנימין הוא זה שמביא בפועל באופן הפיזי למיתת אמו (כפי שמשתקף גם בשם אותו נותנת רחל לו). נראה שגלגול מתת רחל על ידו, אינו מקרי, אלא הוא מלמד על מציאות מסוימת הקימת בו, המהוה את סם המות לרחל.
נראה שאותם השפעות של כוח לבן על רחל מכוח התרפים, השפעות שאינן מתגלות ביוסף שכבר נולד, משפיעות על בנימין שיוצא מאוחר יותר לעולם. משמעות השפעה זו אומרת, שבד בבד עם היות כוח האלוקות העליונה שבו, מתבטא כמציאות טבעית ארצית (בהיותו בן רחל), יופיע בו גם צד לבן שמבטא את כוח רוחניות עליונה שמימית הנבנת מתוך הרס הטבעיות הארצית.
את הסתירה בקיום שני הצדדים האלו באישיותו האחת של בנימין נוכל לבאר אם נבין שבזמן גנבת התרפים הייתה רחל כבר מעוברת עם בנימין. ממילא יוצא שכוח לבן משפיע על בנימין רק בשלב הלידה, שהוא שלב ההוצאה לפועל החיצונית, אולם אין הוא משפיע על צד ההופעה העיבורית שבו, שהוא צד פוטנציאל הכוחות הטבעיים הטמונים באדם.
על כן, מצד אחד בהופעה הארצית החיצונית שבעולם הזה, מתגלה בבנימין דווקא הפן הרוחני השמימי שיש בו אף מן ההתנגדות לטבעיות הארצית – התנגדות שגורמת שגם בשלב הוצאתו שלו לפועל בלידה, הוא הורג את אמו שמהוה את בחינת הכוח הטבעי הארצי שבישראל. לעומת זאת ברובד המציאות הטבעית ה"עיבורית" הראשיתית, הוא כן מקיים את בחינת רחל. (על פי הבנה זו, אנו נוכל לשיך את את בנימין מצד הופעתו החיצונית במציאות, לצד שבט יהודה, כשרק מהבחינה הטבעית הראשיתית הוא מתיחס כלפי צד יוסף).
יוצא אם כן, שבהשוואת יוסף ובנימין, מציגים שני בני רחל בחינות הפוכות (כשכפי שנראה בהמשך הם משלימות זו את זו), שאם אצל יוסף ראינו שבצד הראשיתי ה"עוברי" שבו, הוא מבטא את כוח הרוחניות השמימית של לאה (בהיותו עובר ממעיה), כשרק בצד ההוצאה לפועל החיצונית הוא מבטא את כוח הטבעיות הארצית של רחל, בהיותו "נישא" ומולד מרחל, לאחר החלפת העוברים ביניהם (כשהופעה חלקית זו של רחל ביוסף מתבטאת גם בשמו, של שם ש"אסף ה' את חרפתי" – שרק "הכניסה למקום שלא תראה", אך לא הסירה לגמרי), בנימין מבטא מצב הפוך, הצד ה"עוברי" הראשיתי שבו, הוא באפיון טבעי ארצי מכוח רחל (בהיות עיבורו מופיע מכוחה בלבד), ואילו הצד הטבעי החיצוני של שלב ההוצאה לפועל שבו, בו דווקא יש את אפיון הכוח הרוחני השמימי מכוח לבן (שלאה היא ה"מיצגת" אותו באופן הקרוב ביותר).
נראה שהופעת השפעת לבן השלילית על יעקב דווקא בלידת בנימין מתוך שיוך רחל את התרפים כלפיה, אינו מופיע באופן מקרי בבנימין, אלא הוא מהוה תהליך המשכי לתהליך שהביא ללידת יוסף.
כפי שבארנו, רחל במעשה הדודאים פונה באופן מוגזם כלפי צד הטבעיות הארצית המנותקת מן האלוקות, כשנטיה זו ניטעת גם ביוסף בהופעת כוח מציאותו הטבעית ברובד החיצוני של ההוצאה לפועל.
מצב זה נראה שמפר את האיזון והארמוניה שהייתה צריכה להיות בין יעקב ורחל. באופן מעשי מתחיל התהליך הזה כבר באי סבלנותה של רחל להמתין ללידת בן משניהם, ובהכנסת הגורם הטבעי הזר של הדודאים ע"מ לנסות להגביר את יכולת הלידה שלה. מעשה זה יוצר מצב, שבקישור הכוחות הבין יעקב ורחל נדחק הצד האלוקי העליון ל"פינה", במקום שהוא יהיה הכוח הדומננטי ביצירת הקישור הזה שביניהם.
נראה שחוסר האיזון הזה גורם בסופו של דבר לעלית והתגברות צד האלוקות העליונה שנדחק לפינה, ולהשתלטותו על כל המציאות הכוללת שמופיעה משניהם, באופן מוגזם כלפי צד השמימיות, תוך דחיקת הצד הטבעי הארצי.
(התגברות זו של הכוח הרוחני העליון, נובע מכך שבסופו של דבר בשילוב הכוחות הרוחני והארצי, הכוח החזק יותר בישראל במישור הפנימי הוא כוח האלוקות העליון).
קיום תהליך זה מתבטא בהופעתה בפועל של ההשפעה המסוימת של לבן ביעקב, דרך כוח התרפים ברחל, וגילויה בהולדת בנימין (בצד ההופעה הטבעית החיצונית שבו) בנטיה ההפוכה שנוצרת בו, כלפי צד הרוחניות השמימית המנותקת ואף המתנגדת באופן מסוים לטבעיות הארצית.
אם כן יוצא שיצירה זאת של בנימין תוך כדי מיתת רחל, יש בה מן ההופכיות למציאות שיוצרת רחל בהולדת יוסף, הופכיות שיכולה להסביר גם את עובדת היות בנימין הגורם לקבורת רחל דווקא בדרך.
דרך זו, היא למעשה דרך יציאתם לגלות של ישראל, גלות שמשמעותה היא התנתקות ההופעה האלוקית מרובד המציאות הטבעית הארצית, והתחזקות צד ההופעה האלוקית השמימית הערטילאית בישראל.
אם כן, אותה דרך שבה קבורה רחל, הוא ביטוי לאותו תהליך גלותי שקורה בישראל, כשבנימין המבטא באופיו את אותה בחינת האלוקות הערטילאית מצד ההוצאה לפועל החיצונית שבאופיו, (כקונטרה למציאות יוסף ונטיית היתר שלו כלפי הטבעיות הארצית בצד זה), הוא היוצר בלידתו את קביעת קבורת רחל בדרך, דרך שגם היא ביטוי להתחזקות צד הרוחניות השמימית, כמציאות הופכית לנטית היתר של ישראל כלפי הגשמיות, המביאה לפרוק הכוח הלאומי הטבעי של ישראל.
קשר זה שבין יוסף ובנימין מחזיר אותנו ליחס הכללי שבין יוסף ובנימין, עניין בו אנו נפגשו בפעם הראשונה בשמו של יוסף, על שם "יוסף לי ה' בן אחר".