כוח זה שבבנימין יכול לבאר לנו את הבלטת אטרי הימין שבשבט זה בהמשכם ההיסטורי, בד בבד עם היותם "בני ימיני".
כידוע יחודם של השמאליים הוא בהיותם מבטאים את צד הטבעיות הארצית הישומית (ילקוט קוהלת תתקפט סעיף י': "לב חכם לימינו, אלו הצדיקים שהוגים בתורה שנתנה בימין. ולב כסיל לשמאלו, אלו הרשעים שנותנים לבם להתעשר שנאמר: בשמאלה עושר וכבוד), בחינה שבולטת ביותר בבנימין בהיותו מבטא את משמעות הארציות המופיעה בארץ כנען. אולם בדומה לארץ כנען המהוה את ארץ ה"נגב", יש לאותה "שמאליות" בנימינית אופי "ימיני", אופי שמימי עליון. על כן אותם איטרי הימין שבבנימין, מכונים כ"בני ימיני", כינוי המלמד על היותם ימניים בשמאליותם.
בנימין כ"בן ימים" מול יוסף כ"בן זקונים": ע"מ לדיק יותר בהגדרת אופיו של בנימין, נשוה את אופיו לאופיו של יוסף שלכאורה הוא בעל אפיונים דומים, בהיותו מופיע אף הוא כוח טבעיות ארצי שהיא עצמה אלוקית. השוואה זאת נוכל לעשות מתוך השוואת היות בנימין ה"בן ימים" – שנולד לעת זקנותו של יעקב, מול היות יוסף "בן הזקונים" של יעקב.
את השוני שבין היות כל אחד מהם "המולד לעת זקנתו של יעקב", נוכל לראות מתוך הקבלת עובדה זו להסברים הנוספים על השם בנימין מצד אחד, ועל יוסף "בן הזקונים" מצד שני, הקבלה שתוכל ללמד אותנו על הצדדים השונים ביחס שבין הבן לאביו הזקן, בכל אחד מהם.
כפי שראינו בבנימין, הקשרו לאביו הזקן מבוטא בשם "בן ימין". לעומת זאת ביוסף, העובדות הנוספות הנקשרות לעובדה זו הם: א) היותו בר חכים, שכל מה שלמד יעקב משם ועבר מסר לו. ב) היות זיו אקונין שלו דומה לזה של יעקב.
משמעויות אלו, נראה שנגזרות מ"בן הזקונים" קודם כל מן הבחינה הלשונית בכך שהמילה זקונים יכולה להתפרש בארמית מלשון זיו איקונין, ובכך ש"זקן" הוא גם מלשון חכם, (כפי שמופיע בדבר בציווי התורה בויקרא י"ט ל"ב: "והדרת פני זקן" ומסביר רש"י במקום ד"ה מפני שיבה תקום: "יכול זקן אשמאי, ת"ל זקן, אין זקן אלא שקנה חוכמה").
אולם גם מבחינה תוכנית יחודיותו של בן הזקונים מתבלטת מצד שני הגורמים האלו, המביאים את האב לאהוב את בן הזקונים יותר מאשר את שאר הבנים:
כשאנו מתבוננים על אדם המגיע לעת זקנה, אחד הדברים שעולים בדעתו הוא, הכרתו שהוא הולך לסים את תפקידו, וציפיתו לזרע שימשיך את כוחו ודרכו.
נראה ששאיפה זאת מוצאת את ביטויה גם באופן הופעת המציאות, כשעד עת זקנה, כשהאב עוד קיים מצד עצמו, בבניו הנולדים בולטת יותר מציאותם העצמאית, כל אחד בכיוונו היחודי (אם כי ברור שלכל אחד מן הבנים יש לו משהו מן האב שממנו הוא יצא). אולם כשמגיע עת זיקנה, גם המציאות עצמה "יוצרת" תולדה שמהווה דמות ממשיכה לדמות האב.
איפיון זה של בן הזקונים, הוא המביא לכך שדווקא כלפי בן הזקונים ישנה אהבה מרובה יותר וכן צפיות מרובות יותר להמשיך את דרכו של האבא.
משמעות זאת של בן הזקונים היא המופיעה ביוסף, בדמיונו ליעקב הן מצד מראה פניו והן מצד כוח התורה שיעקב מעביר דווקא לו, ההעברה שיכולה להתבצא רק מתוך התאמתו הפנימית של יוסף לבחינתו של יעקב.
אולם בד בבד אם המתפתחות הבן הממשיך את בחינת האב עצמו. מתרקם תהליך נוסף במציאות, בהגיע האדם לעת זקנה, שגם הוא מתבטא במהוויו של האדם: רצונו בבן שימשיך אותו ככוח מחודש ומתפתח.
בצד זה שבשאיפת האדם, פחות תתגלה שמחתו, כיון שאדם מכיר ומזדהה בעיקר עם עצמו ושכמותו, ועל כן קל לו לשמוח ולאהוב דווקא את אותו בן המקביל ומתדמה לאשיותו. אולם מציאות זו של הבן "המחדש", מהוה גם היא חלק מן התהליך הטבעי שבהתפתחות העולם ודורותיו.
אפיון זה של הבן הנולד לעת זקנה, נראה שמתלגה בבנימין.
הוכחה לכך ניתן לראות מכך שאת עובדת היות בנימין נולד לעת זקנה, לא מצין הכתוב בלשון "בן זקונים" אלא בלשון "בן ימים", כשהדוגמא לחלופי ה"מם" עם ה"נון" שמביא רש"י היא: "לקץ הימין". נראה שהבאת דוגמא זו בדווקא, אינה בכדי, אלא באה על מנת לצין מציאות עתידית גבוהה יותר, המהוה כהמשך למציאות העכשווית. על כן ביטא הכתוב את בחינת "בן הזקונים" של בנימין בלשון "בנימין" – "בן ימים", לשון שתצין דווקא את כוח העתיד ולא את הכוח העכשוי, כפי שמודגש במושג "בן זקונים", המציין דווקא את הכוח העתקי לכוח הזקן שעתה הוא עומד לסים את תפקידו.
דרך התבוננות זו על בנימין, מקבילה בדיוק להבנתו הראשונה של רש"י לשם בנימין, על שם ארץ כנען.
כפי שבארנו, משמעות ארץ כנען כארץ ה"נגב", ביעודה להופיע את הכוח האלוקי השמימי בה (איפיון הבולט במיוחד בהר המוריה מקום המקדש), היא המשמעות המופיעה גם בכוח מציאותו הטבעית של בנמין, בעל האיפיונים הארציים העליונים, הנותנים לו את היכולת להוות בסיס להופעת הכוח הרוחני השמימי (כפי שנראה גם בהמשך מתוך היות מקום המקדש בתחום נחלתו).
יוצא אם כן, שבנימין מהווה מציאות שעיקר כוחה הוא לא מצד עצמה, אלא מצד היותה בסיס להמשך התפתחות והופעה גבוהים יותר (החייבים את כוחו הארצי ע"מ שיופיעו). בחינה זו שבארציותו של בנימין, מקבילה בדיוק לבחינת "בן הימים"המהווה אמנם תולדה של מציאות אביו, אולם במשמעות של שיכות להופעה עתידית חדשה.
אם כן יוצא על פי הסברנו, שאמנם גם יוסף וגם בנימין מגלים את הכוח הטבעי הארצי בעל האפיונים העליונים, המולדים בהם מכוח רחל, אולם בעוד יוסף כוח ההשגחה שבו מתגלה במישור הארצי עצמו (כפי שראינו באופן קיצוני בהפעלת כוחו במצרים), אצל בנימין משמעותו הטבעית הארצית מתיחסת כלפי ההופעה הרוחנית השמימית (שיהודה הוא המגלה אותה), וש"למענה" נועדה כל מציאותו.
הבדל זה שביניהם, הוא התוצאה בפועל של ההבדל היסודי אותו ראינו באופן יצירתם: יוסף שעיבורו הוא מכוח לאה והולדתו מרחל, מתבלט בו הכוח הטבעי הארצי (כוח רחל), במישור ההוצאה לפועל, שהוא המישור המרכזי של החיים הארציים. ממילא בולט באישיותו צד הטבעיות הזה (עם כל החסרונות והבעיות שעליהם כבר התעכבנו).
לעומת זאת בנימין, בהיותו מעיבור רחל, כשבתהליך ההריון מתערב באמו כוח התרפים של לבן (התערבות המהוה המשך ישיר לבעיתיות שבהולדת יוסף, כפי שבארנו), כוחו במישור ההוצאה לפועל יתאפין אמנם ככוח טבעי ארצי, אולם בעל כיווני שיכות שמימיים, הנובעים מהשפעת כוח לבן, שיכות הגורמת לזיקתו החזקה לשבט יהודה.
יוצא מהסברנו, שקריאת השם בנימין ע"י יעקב, באה לבטא את המשמעות החיובית הנוצרח מצרוף כוח לבן לצד ההוצאה לפועל של כוח בנימין, השפעה הקושרת אותו ואת יהודה יחדיו, כשבנימין מהווה את הבסיס הטבעי הארצי העליון להופעת כוח יהודה המשמימי.
לעומת זאת ברחל כבר ראינו, שקריאתה את שם בנה, "בן אוני", הוא ביטוי דווקא לבעיתיות שבצרוף כוח התרפים לבסיס כוחו הטבעי הארצי של בנימין, בעיתיות שגורמת למיתת רחל בדרך.
כפי שבארנו, הופעה כוחית זאת בעלת המשמעות המסוימת המתנגדת למציאות הטבעית הארצית (אפיון הקיים בלבן), היא תוצאה מהשפעת היתר של הכוח הטבעי הארצי על רחל ועל יוסף עצמו, הגורמת לצורך להופיע כוח הופכי שיבליט את צד השמימיות על חשבון הגשמיות הארצית. ואם כי מנתינת שמו של בנימין, אנו רואים שעיקר המשמעות באופיו היא חיובית ובונה (כפי שנראה בהמשך בשיתוף בנימין ויהודה במקום המקדש), לא נעלם הצד השלילי שאותו מבטאת רחל, והוא מופיע בבנימין גם בהמשכו ההיסטורי: