כוח יששכר מול כוח יתרו (כוח ה"בינה מול כוח ה"דעת"):

מתוך הבנת היחסיות שביששכר, בין הכוח הרוחני השמימי שהוא "מוריד", לבין כוח המציאות הטבעית שאותה הוא הופך לנושאת את אותו עול תורה, ניתן יהיה להבין את ההבדל בין יחודיותו של יששכר ובין יחודיותו של יתרו ומדין.
כפי שכבר בארנו (בעניין כוח בלעם), יחודיותו של עם יתרו הוא ביכולת העברת הכוחות האלוקים השמימיים דרך המערכת התחושתית הארצית.
כך ראינו בעבודת "פטום העגלים" שהיה עושה יתרו לע"ז, וכך גם ראינו באכילת הלחם שאכל עם זקני ישראל –
יכולת זאת לכאורה מקבילה ליכולתו של יששכר, שגם הוא יחודיותו היא בהחלתו את ההופעות האלוקיות השמימיות בארציות (ארציות הקימת בו מכוח זבולון).
קושי זה בהבדלה שבין שני הכוחות גודל עוד יותר, כשאנו רואים שכוח יתרו תופס מקום נכבד בעם ישראל, מקום שלכאורה גם הוא מקביל למקום שתופסים בני יששכר.
כך אנו מוצאים בבמדבר כ"ד כ"א בברכת בלעם:

"וירא את הקיני וישא משלו ויאמר: איתן מושבך ושים בסלע קינך".
ומסביר רש"י ד"ה וירא את הקיני: "…נסתכל בגדולתם של בני יתרו שנאמר בהם (דה"א ב'), תרעתים שמעתים שוכתים".

 
ומסביר ה"שפתי חכמים" במקום:

"ר"ל שהיו סנהדרין, וכל הלשונות הללו שיכים גבי סנהדרין: תרעתים לשון שער, ר"ל שער של סנהדרין. שמעתים, על שם שיודעים בשמעתא. שוכתים ר"ל שסוכים ברוה"ק".דברי הימים א' פרק ב' פסוק נ"ה: "ומשפחות סופרים יושבי יעבץ, תרעתים שמעתים שוכתים, המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב". ומסביר התרגום במקום: "…תרעתים הוון צוחין להון דהוה קלהון במשבחיהון היכי בבא (שהיה קולם כקול השופר בשעת תפילתן. שמעתים, דהוון מסברין אפין בשמעתתא. סוכתים דהוון מטללין ברוח נבואה".

אם כן, יוצא ששיכות בני יששכר לסנהדרין והיותם מופיעים דברי תורה כהלכתא, שיך לכאורה גם בבני יתרו?
אלא נראה שעל בסיס הבנתנו את בחינת "השפלת השכם" וסבילותו ונשיאותו בעול שביששכר, נוכל למצא שוני מהותי ביותר ביניהם מצד התיחסותם למישור הארציות הטבעית.נראה שאצל מדין ויתרו, כוחם הוא ביכולתם לחוות את עולם הרוחניות בכל כלי מערכת התחושות, כשההדגש הוא על החויה התחושתית ולא על עצם הורדת הופעת הרוחניות למציאות הטבעית. על כן, יתרו לפני התחברותו לעם ישראל, עבד כל ע"ז בעזרת העגלים שפיטם.
עובדה זאת מלמדת אותנו, שהכוחות הרוחניים שאותם הוא מנסה להעביר במערכת תחושותיו, לא הם העיקר במעשיו, אלא עצם החוייה התחושתית, כשהע"ז הם כלי עזר לעורר את הכוחות החוויתיים האלו. על כן, דווקא הוא מצליח לאכל לחם לפני האלוקים, אכילה שמבטאת את חוית אותם כוחות אלוקים שבישראל, בכוחות התחושתיים הנמוכים והבסיסיים ביותר (כשברור שבהצטרותו של יתרו לעם ישראל, הוא מקבל את סדרי האלוקות כפי שהם בישראל, וכוחו נהפך להיות ככוח עזר להופעת האלוקות בארץ, ולא ככוח העומד בפני עצמו).
לעומת זאת, כוח יששכר, מתרכז בעצם הורדת הכוחות הרוחניים השמימיים למציאות הטבעית, כשבהורדה הזאת יש ערך מרכזי לעצם הכוח הרוחני השמימי, כשהצד הטבעי מהוה "חמור סובל עול", כלפי אותה שמימיות היורדת אלינו.
 

נראה שהבדל זה בין כוח יששכר וכוח יתרו ומדין, הוא המבדיל בין כוח הבינה וכוח הדעת.
כפי שכבר בארנו, כוח הבינה הוא יכולת הורדת כוח החוכמה השמימית לחול במציאות הטבעית, כשאז הדגש הוא על הירידה מן המישור השמימי למישור הארצי.
לעומתה כוח ה"דעת", הוא כבר מצב שבו אותם כוחות רוחניים עליונים שכבר נמצאים בארציות מוטמאים ומתאחדים באופן גמור בתוך מציאותנו הטבעית, כפי שקורה בזיווג האיש והאישה.
במצב זה הדגש הוא על עצם ההתחברות וההתקשרות הגמורה לארציות.
כך מבאר ה"תניא" את המעבר מכוח ה"בינה" לכוח ה"דעת" בליקוטי אמרים סוף פרק ג':

"…וכשמוציא כוחו אל הפועל, שמתבונן בשכלו להבין דבר לאשורו ולעומקו, מתוך איזה דבר חוכמה המושכל בשכלו, נקרא בינה… והדעת הוא מלשון והאדם ידע את חוה, והוא לשון התקשרות והתחברות, שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ב"ה ואינו מסיח דעתו…"

על פי הבדלים אלו בין כוח הבינה והדעת, ניתן להבין שהופעת כוח מדין, יש בה אפילו התנגדות טבעית להופעת כוח יששכר, שהרי מי שכל מטרתו היא חוית העולמות הרוחניים במציאות התחושתית, כשהפעלת כוחות התחושה הוא הצד המרכזי בו, הוא יתנגד למצב שבו המציאות הטבעית החומרית מהוה "חמור נושא עול", שמטה שכמו לסבול, מצב שבו לתורה האלוקית השמימית יש את עיקר החשיבות בהורדתה למציאות הארצית.
ניגוד אנטרסים זה, יופיע בגלוי במלחמת גדעון בשופטים פרק ז', כשמדין עורכים את מלחמתם נגד ישראל, דווקא בשטח נחלת יששכר.
על כך אנו נעמוד בהמשך.
 
השוואה נוספת המבליטה ביותר את יחודיות השגחת יששכר בכוח ה"חמוריות" שבו, ניתן לעשות כלפי הופעת כוח ראובן בדודאים, וכן כלפי הופעת כוח ראובן כפי שמתגלה בסופו של דבר, בעבר הירדן המזרחי בארץ מואב.  

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.