כוח "חמוריותו" של יששכר מול כוח ראובן בדודאים ובארץ מואב:
על היחס שבין כוח יששכר וכוח הדודאים, ניתן ללמוד בצורה מאלפת ממדרש האגדה בפרשת ויחי על ברכת יששכר: "יששכר חמור גרם, אל תקרי גרם אלא גרם, שהלך ראובן בשדה ומצא דודאים ולא היה יודע מה הם. הלך ואסר חמור בדודאים והלך לו. מה עשה החמור, רצה לברוח ונעקרו הדודאים וצעקו צעקה גדולה ומת החמור. כי כן דרך הדודאים. וכשבא ראובן אצל חמורו וראהו מת, הבין שהיו דודאים, ולקחם ונתנם לאמו לאה ונולד יששכר. אותו החמור שהוציא הדודאים גרם ליששכר שנולד, ועל כן אמר: יששכר לא גרם לו שיבא, כי אם החמור".
אם כן אנו רואים, צד אחד שהוצאת הדודאים גורמת להריגת החמור. לעומת זאת אצל יששכר החמור הוא דווקא שמביא להולדתו, הן מצד מה שמביא פה המדרש, הן מצד מה שראינו בעניין נאקת החמור שהוציא את לאה החוצה, והן מצד החמור שהוביל את יעקב לכיוון אוהל לאה.
אם כן נראה לכאורה, שכוח הדודאים הוא כוח מתנגד לכוח חמוריותו של יששכר, כשכוח הופעת הדודאים הוא כוח שגורם להמתת כוח החומריות ה"חמורית". לעומת זאת כוח יששכר דווקא בנוי על אותה "חמוריות", המשמשת לו כבסיס שעליו הוא מופיע ומוריד את הכוחות הרוחניים השמימיים (ובכך הוא הופך להיות "חמור נושא עול תורה")
אולם אם נתבונן היטב על מדרש האגדה שהבאנו על חמורו של ראובן נראה, שהקשר בין כוח הדודאים וחמורו של ראובן הוא בפנימיותו קשר בונה, קשר המביא בסופו של דבר להופעת בחינת ה"חמור" המיוחדת של יששכר.
כפי שראינו במדרש, מכונה יששכר "חמור גרם", מלשון שחמור גרם לו ליששכר שיולד, כיון שמכוח החמור יוצאים הדודאים שניתנים ללאה.
אם נתבונן על האמירה זאת של המדרש, נראה שהיא תמוהה ביותר:
א) לכאורה חמורו של ראובן הוא רק גורם עקיף בהולדת יששכר, שהרי הוא הגורם רק להוצאת הדודאים, כשהגורם הישיר להולדת יששכר הוא, מעשה מכירת הדודאים ע"י לאה תמורת משכבה של רחל. אם כן לא מובן מדוע לקשר מהותית בין החמור ובין יששכר?
ב) תמיהה זאת גודלת עוד יותר מן העובדה, שהמדרש, לא מזכיר כלל את עניין מכירת הדודאים, אלא אומר באופן סתמי שראובן לקח הדודאים ונתנם לאמו ונולד יששכר.
ג) בעיה נוספת היא עצם העובדה שחמורו של ראובן מת בעקבות הוצאתו את הדודאים. מיתה זאת מבטאת לכאורה דווקא את ביטול כוחו בעיקבות הוצאה זאת, ואם כן, איך מתהליך המיתה הזה יכול לצאת כוח חמוריותו של יששכר?
ביאור: נראה שדווקא אי הזכרת המדרש את עניין מכירת הדודאים המביאה ישירות להולדתו של יששכר, יכול ללמד אותנו את כונת המדרש לומר, שאמנם מבחינה מעשית בפועל, מכירת הדודאים וקנית משכבה של לאה, הם המביאות להולדת יששכר, אולם באופן כוחי מופיע כוח חמוריותו של יששכר כבר בעצם אותם דודאים המובאים ללאה, הנותנים לה את כוחה.
אם נתבונן באופן עמוק יותר על מעשה החמור והדודאים, נוכל לראות שלא רק חולשתו של העולם החומרי ביחס לעולם המציאות ה"אדמית" הפנימית (שהוא איפיונו של שורש הדודאים) היא המודגשת פה במדרש (מעצם עובדת מותו של החמור), אלא מודגש פה גם חוזקו המיוחד שלו, שהרי בסופו של דבר, אותו חמור הוא זה שמצליח להוציא את כוח הדודאים מעל פני האדמה
[הערה: יש להבין שיכולת הוצאת הדודאים שמופיע בו, מופיע דווקא מכוח היותו שיך לראובן, המופיע מצד אחד את אפיונה ה"לבני" של לאה, ומצד שני קימת בו גם בחינתה של רחל. שילוב זה גורם לכך שמצד אחד כוחו הארצי יגיע לשימוש הדומה לאופן שימוש לבן בכוחותיו הארציים – כבסיס שמכוחו מופיע העולם העליון, אולם תוך הריסתו של הכוח הארצי (כפי שראינו בצלמו של לבן העשוי ראש של בכור שחוט וכו'). אולם מצד שני כוח הארציות שבו, יופיע כוחות עליונים לא מן הצד השמימי, אלא מן הצד הארצי (וזאת מכוח השפעת רחל על ראובן). שילוב זה הוא שמביא לכך שכוח חומריותו של ראובן מופיע אמנם את הכוח הטבעי ה"אדמי", אולם תוך הרס עצמי של כוחו.].
יכולתו זאת של החמור להיות הגורם להוצאת הדודאים, מלמד על מעורבות כוח ה"חמוריות" הזה בכוח הדודאים עצמו, שהרי כוח הגורם לכוח אחר להופיע במציאות, ערכיותו קימת באותו כוח מולד.
מצד שני בפועל, כוח הדודאים, היותו כוח מציאות ברמה "אדמית" טרום-מבולית, הוא "כולל" מידי ומלאכי מדי בעוצמתו הטבעית. על כן, כוח החומריות הארצית, לא יכול לעמוד מולו, והוא גורם למותו. אולם מהיותו הגורם להופעת כוח הדודאים, אנו יכולים להסיק, שאותה מיתה אינה מהוה ביטול וסילוק כוח אותו חמור מן העולם, אלא בחינתו קימת עתה ומובלעת גם היא כוחלק מבחינת הדודאים.
מצב זה יוצר למעשה בתוך בחינת הדודאים יכולת כוחית כפולה, מצד אחד כוח הארציות הטרום-מבולי עצמו (המופיע בראובן), ומצד שני כוח חומריות שהוא אמנם שיך מטבעו לעולם הארציות החיצוני, אולם הוא מופיע בתוכו מן העוצמה הקימת בכוח הארציות ה"אדמית" המלאכית. כוח חומריות זה, יוצא לפועל מחדש ביששכר, זאת מתוך הבלטת ה"גורם החמורי" שבאותם דודאים המובאים ללאה.
השפעת כוח הדודאים על המישור החומרי הרגיל, הוא המביא להופעת חומריותו המיוחדת של יששכר, הנמצאת אמנם במישור הארצי הרגיל, אולם יש בה עוצמה של כוח "עצמות" וכוח סיבולת המסוגל לשאת על עצמו את הופעת הכוחות האלוקים השמימיים.
יחודיות זאת של יששכר, מופיעה אם כן ישירות מכוח הדודאים המובאים ללאה. על כן, לא מזכר כלל במדרש עניין מכירת הדודאים וקנית משכבה של רחל.
יש כמובן לצין, שדרך ראיה זאת, מבטאת רובד אחד באופן השתלשלות הופעתו של כוח יששכר. אופן ראיה זה, אינו סותר כמובן את הסברינו הקודמים שראו את הופעתו של יששכר כ"תוצאה" ממסחרה של לאה וקבלתה את משכב רחל, וכ"שכר" נתינת שפחתה ליעקב. נראה להבין שיששכר כ"תוצר" מסחרה של לאה ושכר נתינת שפחתה ליעקב, בולטת בו יכולתו להופיע את העולם העליון השמימי באופן גמור במציאות. לעומת זאת יששכר כ"תוצר" מכוח הדודאים עצמו, בולטת בו תכונתו החומרית, המסוגלת "לשאת" את אותה ההופעה השמימית שחלה בו. שני האיפיונים הללו, משלימים אחד את השני ומרכיבים שניהם את כוח ההשגחה הזה.
אם כן יוצא, שבהשוואת כוח הדודאים עצמו שבראובן וכוח חמוריותו של יששכר, ישנו קו מקביל מצד העוצמה הארצית המופיעה בהם. אלא שכוח הדודאים מופיע מישור ארצי אדמי שצד ארציות הטבעית הוא הדומננטי בו, כשכל תכונתו ה"מלאכית" של עולם זה, מתיחס כלפי רובד הארציות. לעומת זאת ביששכר עוצמתו החומרית, אם כל חוסנו, מהוה אמנם כלי ארצי טבעי, אולם "הסובל" את עולו של עולם השמימיות שחל בו.
אפיון זה של כוח חמוריותו של יששכר, אם כל עוצמת עצמותיו לשאת את עול התורה, הוא גם המבדיל אותו בסופו של דבר מכוח ראובן כפי שהוא מופיע אותו בסופו של דבר בארץ מואב.
כפי שכבר בארנו, מושפע ראובן מכוח מואב, בהיותו מופיע את כוחו הרוחני העליון כפי שהוא ברמת שמימיותו העליונה, בארציות (את חשיבות חלות כוחו בארציות מקבל ראובן מכוח רחל הקיים בו). אופן "פעולה" זה של ראובן, מחייב את עזרתו של משה המופיע את כוח האחדותיות בארץ, ע"מ שראובן יוכל להופיע את כוחו בלא ליצור עיוות, הנובע מחוסר התאמת הכלי הארצי, לאותו כוח שמימי שהוא מופיע.
לעומת זאת ביששכר, היותו מופיע כוחות אלוקים שמימיים, בה על בסיס מציאות חומרית בעלת כוח סיבולת ויכולת נשיאה של אותם כוחות. על כן, אצל יששכר ישנה הופעה מתאימה וגמורה בארציות כפי התאמת המטען לחמור (וכפי שמתבטא גם בכוח ה"בינה" שבו).