יששכר
כפי שכבר בארנו בתחילת הסברנו על יששכר וזבולון, אצל יששכר משולבים שתי כוחות במציאותו: א) כוח שכר נתינת לאה את שפחתה ליעקב. ב) כוח יציאת לאה והכנסת יעקב הרוכב על החמור לאוהלה, בשכר מכירת הדודאים לרחל.
במציאות בפועל, הולדת יששכר נעשת מכוח אותה יציאה ואותו משכב שמכרה רחל ללאה. אולם בקריאת השם יששכר מזכירה לאה דווקא את עניין שכר נתינת שפחתה ליעקב. מעובדה זאת הסקנו, שבסיס מציאותו של יששכר באמת בנוי בפועל מכוח אותו מסחר בדודאים, יציאתה של לאה בעקבות כך מחוץ לאוהל והכנסתה את החמוריות החיצונית הגויית לתוכו. וכיון שניצול לאה את מסחר הדודאים מתבטא דווקא בזבולון, שגם בו מופיע כוח המסחר ויכולת יציאתו בספינות, במקביל ליציאת אמו מן האוהל לקראת יעקב, מובן שאת הבסיס הזה שעליו "נבנה" יששכר, "יספק" לו זבולון (שכל עצמותו היא כוח הכנסת הכוחות החומריים החיצוניים, להיות כוחלק מהכוחות הטבעיים הישראלים, המוכנים להופעת האלוקות השמימית בתוכם), כפי שמבוטא בברכת משה שזבולון הוא המביא פרקמטיא ומאכיל את יששכר.
על הבסיס הזה, מגיע כוחו העצמי של יששכר שנובע מכוח נתינת שפחת לאה ליעקב.
כפי שכבר הסברנו, בנתינת זלפה (שהייתה לכתחילה מיועדת לרחל) ליעקב, לאה מכניסה לביתה את כוח הטבעיות המיוחסת לרחל, ובכך גם היא מושפעת ו"נבנת" מכוח זה שמתיחס מעתה כלפיה. וכיון שהאופי הדומננטי המופיע אצל לאה הוא כוח האלוקות העליונה השמימית, תוספת הכוח הזה מזלפה אליה, נראה שיוצרת מציאות, שאם עד עתה היה הכוח הרוחני שבלאה בעל משמעות שמימית שיש בה אף ניגוד מסוים כלפי המציאות הטבעית ומוגבלויותיה (כפי שראינו ביציאתה ליעקב מקושטת כזונה, וכפי שראינו בהופעת שמעון ולוי), כשאפילו ביהודה יכולתה לחול בארציות נובעת מהשפעת האלוקות השמימית על המציאות הארצית עד כדי שינוי ערכיותה של הארציות (כפי שראינו בכוח יהודה להפוך זדונות לזכויות), הכנסת זלפה לביתה גורמת לכך, שהכוח האלוקי השמימי שהיא מופיעה, מגביר עוד יותר את "כניסתו" לתחומה של רחל, עד כדי כך שהוא מסוגל כבר לחול במציאות הטבעית ולישם את עצמו בארציות באופן הגמור ביותר. זאת כמובן על בסיס כוח המציאות שמופיע זבולון (מכוח מכירת הדודאים).
יששכר ב"כתיב" וישכר ב"קרי":
על פי אופן שילוב שכר מסחר הדודאים ושכר נתינת השפחה ליעקב, באופיו של יששכר, ניתן להבין שהיות שמו של יששכר בנוי משני "ש", בה ללמד על היותו בנוי משני שכרים. שכר אחד נסתר יותר, שאינו נקרא אלא רק נכתב, וזהו שכר הדודאים שגורם בפועל להולדתו. אולם היא מהוה רק את בסיס כוחו ולא את עצם כוחו. על כן אין הוא נקרא אלא רק נכתב. השכר השני הוא שכר נתינת השפחה, שנכתב וגם נקרא. זהו השכר שאותו מזכירה לאה בפרוש בנתינת שמו של יששכר, והוא הגורם להופעתו הערכית של עצם כוחו הספציפי. על כן הוא גם נקרא.
אופן הצרוף הזה שבין שני ה"שכרים", יוכל גם לבאר לנו את המשמעות הכפולה שמביעה יעקב בברכתו ליששכר.