התאמת יששכר לבחינת ה"בקעה":
על מנת להבין את אופן התאמת הצורה ה"חמורית" של נחלת יששכר, ההר באמצע ושתי הבקעות מצדדיו, לאופיו ולכוח ההשגחה העובר בו, ננסה לבאר קודם כל, איזה תוואי גאוגרפי מתאים לבטא את אופיו וכוח ה"בינה" המופיע בו.
כפי שביארנו, יכולתו של יששכר הוא ביכולתו להופיע את המציאות הרוחנית השמימית בתוך המציאות הגשמית, כך שההערכים האלוקים השמימיים מיושמים בטבע. אותה יכולת ישום במציאות הטבעית, מופיעה במרחב הגאוגרפי בתואי הבקעה, שהרי הבקעה בצורתה הקעורה יש בה יכולת קיבול של מי הגשמים והנחלים הבאים אליה, וכפי שראינו שההר הוא ביטוי להופעת האלוקות השמימית במציאות, הבקעה היא ביטוי ליכולת הקיבול של המציאות הארצית של אותו שפע המגיע אליה. יכולת זאת היא המתגלת בכוח הבינה שביששכר, ומומשלת כוחמור בעל עצמות הנושא משא המתאים לכוחו.
דימוי זה, הוא גם המופיע ביחס ליששכר בשירת דבורה בשופטים ה' ט"ו: "ושרי ביששכר עם דבורה, ויששכר כן ברק בעמק שולח ברגליו".
רש"י ד"ה ושרי ביששכר: "שרים שביששכר, הם סנהדראות עוסקין בתורה יודעי בינה לעיתים, הם תמיד עם דבורה ללמד בישראל חוק ומשפט".
ד"ה ויששכר כן ברק: "ושאר העם של יששכר כן הם עם ברק לכל אשר יצוה".
ד"ה בעמק שולח ברגליו: "שלחם בכל שליחותו, ולאסוף את העם ולכל צורכי המלחמה".
אנו רואים, שההקבלה בין מעשי שרי יששכר עם דבורה, ושאר עם יששכר עם ברק היא, ששרי יששכר תורמים לעם ישראל את כוח "בינתם", ואילו אצל שאר עם יששכר מתבטאת עזרתם בשליחתם בעמק. כלומר ישנה הקבלה בין הבחינה הערכית של שבטם, המופיעה מכוח "שרי יששכר", לבין הבחינה הפיזית של שבטם המופיעה מכוח "שאר עם יששכר".
כמו כן, כפי שכבר ראינו בנפתלי ("על מרומי שדה") ובזבולון (עם חרף נפשו למות), ובאופן הפוך לגבי שאר השבטים שהתחמקו מן המלחמה, דרך העזרה או ההתחמקות מן המלחמה, נגזרת מאופי השבט.
אם כן, על פי השוואות אלו יש להבין שתכונתו הערכית של יששכר המופיעה בתכונת הבינה שבהם (המחילה במציאות הארצית את הערכים הרוחניים ה"מרחפים"), היא זאת שמביאה לשאר עם יששכר את ההתאמה הפיזית להשלח בעמק.
את אופן ההקבלה הזה שבין ערכיו הרוחניים של יששכר ובין התהליכים הפיזיים הקורים אותו, אנו מוצאים גם בבראשית רבה פרשה צ"ט סעיף י': "…וירא מנוחה כי טוב, זו תורה דכתיב, כי לקח טוב נתתי לכם. ויהי למס עובד, מהו מס, זו הלכה, שהיו טועים בה היו מבקשים מידם, וכן הוא אומר: בעמק שלח ברגליו, בעומקה של הלכה.
אנו רואים, שבחינת הבקעה או העמק, היא התואמת את אופיו ותכונותיו של יששכר. התאמה אותה ראינו באופן מפורש במלחמת ברק עם סיסרא.
על פי הבנה זאת יוצא, שמתוך צורתה ה"חמורית" של נחלת יששכר (כפי שראינו במדרש), הדמיון הצורתי המתאים לתכונתו הוא דווקא נומכו של החמור משני צדדיו, המופיע בשטח נחלתו בעמק יזראל ובבקעת כסולות שמשני עברי גבעת המורה.
יש לצין, שאותו עמק בו שולח יששכר ברגליו, נראה שהוא עמק כסולות, הנמצא בין התבור שם נקבצו ישראל למלחמה, ובין גבעת המורה. התאמה זו מחזקת עוד יותר את יחוס כוח יששכר דווקא לבחינת הנומך שבחמור.
אם כן, נותר לנו לבאר, מה מקומו של גובה החמור (הר גבעת המורה) במערכת הערכית שביששכר?