כוח זבולון שביונה:


אולם בתפילתו של יונה עצמה, אנו רואים שישנו פן נוסף להתבוננות על הגויים ומערכת יחסיהם עם ישראל. בפן הזה אנו נפגשים בפרושו השני של רש"י בשם פרקי דרבי אליעזר: "ובפרקי דרבי אליעזר דרשו, כלפי המלחים שעזבו חסדם, שהיו מטיבים לע"א ונתגירו".


כלומר יוצא שאותם מלחים שהיו עם יונה באוניה וראו את הניסים הגדולים שנעשו להם, מגיעים למצב של חזרה מושלמת לה' עד כדי גיורם.


את אותו כיוון חיובי בדרך הצגתם של הגויים, ניתן לראות גם מכך שבכל ספר יונה, לא מוזכרות בפרוש הבעיות המביאות את יונה לברוח תרשישה, לא בעית הקטגוריה על ישראל שעלולה להוצר בעיקבות חזרת הגויים בתשובה, וכן לא חזרת נינוה לסורם לאחר זמן (כפי שהסקנו מרמזי הפסוקים). לעומת זאת הספר מסים בדברי כיבושין ליונה שלא חס על ננוה העיר הגדולה, אך על הקיקיון כן חס.


אם כן ברור הוא שכונת הספר היא דווקא להראות את הפן החיובי שבגויים (זאת בניגוד ליונה שרואה דווקא את צדדם השלילי). על כן, רוצה ה' להציל את נינוה, כשלשם מטרה זו נשלח יונה.


מסקנה זאת מעלה תמיהה גדולה, איך לשליחות כזאת שולח ה' נביא שכל ראית עולמו היא הפוכה לגמרי מן הראיה אותה רוצה ה' ל"הנחיל"? בנקודה זאת, נכנס לתמונה הצד השני שביונה – כוח זבולון הקיים בו מאביו.


נראה שדווקא כוח זה שבו, הוא המסוגל לראות בגויים עצמם את הפן החיובי שבהם, מתוך תכונתו לגלות את הנקודה האלוקית העליונה שקימת בעומק המציאות הטבעית ה"גויית" הרחוקה מן האלוקות ובכך "לגירה". כך בארנו את ברכתו "עמים הר יקראו", כשדווקא זבולון הוא המסוגל לבצע מסחר עם הגויים ולהשתמש בסחורת הגויים עצמה, ולהפוך אותה לכלי "חדש" המתאים להופעת האלוקות העליונה בו.


על כן, שולח ה' דווקא נביא משבט זבולון, לנסות ולהחזיר בתשובה את אנשי נינוה, במטרה שאופיו ה"זבולוני" יגביר את הזדהותו איתם, מתוך יכולתו לראות את הצדדים ה"ישראליים" ה"מגויירים" הטמונים בהם.


לעומת זאת הופעת כוח אשר שביונה, למרות היותו הקרוב ביותר להופעת הטבעיות לכשעצמה, בכל אופן יש בו את הפן האלוקי המיוחד לישראל, (המתגלה באשר במוכנות כוח טבעיותו להוות כלי להופעת הכוח האלוקי השמימי בו). על כן הופעת טבעיות זאת בכל אופן נבדלת מכוח טבעיות הגויים, ואינה יכולה לקשר אותם אליה. מצד שני גם ראינו, שכוח ההשגחה הזה נותן משמעות גדולה לצד הטבעי ה"מקבל" שבישראל. שילוב שני הגורמים האלו שבכוח אשר שביונה, מביאים לכך שמצד אחד רואה יונה את הגויים כמציאות טבעית שלעולם לא תוכל להתקשר קישור אמיתי לאלוקות, וממילא חזרתם בתשובה היא אינה גמורה לעולם. מצד שני גם חזרתם הזמנית בתשובה, זרה לו, כיון שהיא מקטרגת על ישראל ומבליטה את אי חזרת, שלהם בתשובה. ואע"פ שיש בנסיון חיפוי זה, פגיעה ב"כבוד האב" (הצד ה"נותן"), אופיו ה"אשרי" (הטבעי הארצי) של יונה, נוטה לכיוון זה.


אם כן, אנו רואים שהאופי האשרי הוא המביא לבריחת יונה, הן מצד אי רצונו לקטרג על ישראל, והן מצד ראית רדידות החזרה בתשובה של הגויים.


לעומת זאת ה' מעונין שיונה "יפעיל" דווקא את הצד ה"זבולוני" שבו, ויגלה את אותו צד בגויים שישראל לא רק שלא נפגעים ממנו, אלא אף מסוגלים ל"גיירו". מן הצד הזה גם היחס לגויים עצמם הוא לא מצד רדידותם הרוחנית, אלא דווקא מצד יכולתם להופיע את פנימיותם העליונה (המביאה לגיורם).


 


הערה:על פי הבנתינו עתה את ההבדל שבין אופן הופעת כוח זבולון ואופן הופעת כוח אשר ביונה, מובן שגם "דאגתו" של יונה לכך שחזרתם בתשובה של הגויים היא רק חיצונית, אינה נחשבת לדאגה ל"כבוד האב" כיוון שהתעלמות יונה מדרך הראיה ה"זבולונית" החוספת את הצדדים העמוקיים שבגויים, והתבוננותו על המציאות רק מצד הראיה הארצית הגלויה (כפי דרכו של אשר), מהוה גם היא נטיה כלפי כבוד הבן. שהרי אופן הראיה האשרי הוא למעשה שיך לרובד הארציות הנמוכה – היא המציאות ה"מקבלת" (מישור ה"הבן"). לעומת זאת אופן הראיה הזבולונית היא למעשה הופעה של כוח האלוקות העליונה השמימית. כוח זה שיך למישור הצד ה"נותן" – מישור ה"אב" (אם כי כבר בארנו, שכוח פעולה זה של זבולון יחודי בכך שהוא מופנה כלפי הכוחות הטבעיים החיצוניים לישראל, ע"מ לגירם).


 


אולם יונה אינו מצליח להתגבר על הדומננטיות ה"אשרית" שבו, והוא מנסה לברוח תרשישה. בתגובה מפיל ה' אותו למעי הדגה ומראה לו את כל העולמות הפנימיים שבים. על פי הבנתינו את הקונפליקט המופיע ביונה, בין הכוח האשרי והכוח הזבולוני שבו, ברור שה"מסע המופלא" הזה של יונה במצולות, לא בא ע"מ לתת לו פרס, אלא ע"מ להראות לו את מערכת היחסים האמיתית שיכולה להיות בין ישראל לגויים, כשכל אותם מראות מופלאים בעמקי הים, מדגישים את כוח הראיה ה"זבולונית" הפנימית שבמציאות הימית הנסתרת וה"סגורה", כוח המסוגל להופיע בגויים את הבחינות האלוקיות ה"ישראליות" שבהם.


הדגשה זאת של ה' בעניין היחס הבונה שיכול להיות מכוחו של זבולון, כלפי הגויים מופיעה גם דרך מעשה הספינה.


נראה שהספינה בה מפליג יונה, באה לבטא את מציאות הכוחות הגויים הנמצאים בתוך אוניה על הים, הרוצה להגיע ליבשה. אופן ראיה דמוי זה, מקבל חיזוק גם מדברי רש"י על פרק א' פסוק ה': "ויראו המלחים ויזעקו איש אל אלוהיו…"


רש"י ד"ה איש אל אלוהיו: "מן שבעים אומות של עכו"ם היו שם".


נראה שהדגשה זאת אין לה כל משמעות, אלא אם כן אנו רואים באוניה עמוסת הגויים הזאת גם סמל לכוחות הגויים השטים בים.


אם כן, אוניה זאת אם כל הכוחות הטבעיים הגויים, שטה על המים ומנסה להגיע ליבשה (כפי דברי הפסוק בפרק א' פסוק י"ג: "ויחתרו האנשים להשיב אל היבשה ולא יכולו, כי הים הולך וסוער"). כלומר כל הכוחות הטבעיים הגויים, נמצאים במצב של כוחות פוטנציאלים בלתי מוצאים אל הפועל (כפי שבני אדם הנמצאים על ספינה בים, הם כנוסים בתוך האוניה ומחכים ל"שחרר" עצמם כשיגיעו ליבשה), כשהם מנסים להגיע לחוף, כלומר להגיע למצב של הוצאה לפועל מושלמת של כוחם.


במצב זה אומר ה' ליונה, שדווקא הוא היחיד היכול להצילם, אם "יצלול לעומק הים" ויצליח לגלות את ה"אוצרות" והכוחות הפנימיים שנמצאים במעמקיו. כלומר רק מכוח היכולת הרוחנית של ישראל לגלות במציאות הטבעית הגויית את הנקודות הרוחניות העליונות שבהם ולהופיע אותם (ע"י כוח זבולון), רק כך יכולים הכוחות הטבעיים הגויים להגיע למצב של הוצאה לפועל מושלמת (כלומר להגיע לחוף).


פעולה זאת של ירידה לעומק הפנימיות של המציאות הטבעית וגילוי האלוקי העליון שבאותם מציאויות "גוייות", והוצאת כוחן לפועל, זהו למעשה "גיורם" של אותם כוחות.


כך באמת אנו רואים שמלחי האוניה, בעקבות "צלילת יונה לעמקי הים", מתגירים. כפי שמובא הדבר בפרק א' פסוק ט"ז: "ויראו האנשים יראה גדולה את ה' ויזבחו זבח לה' וידרו נדרים".


רש"י ד"ה וידרו נדרים: "שיתגיירו".


באופן זה גם ראינו ברש"י בשם ה"פרקי דרבי אליעזר" על תפילת יונה: "משמרים הבלי שווא חסדם יעזובו", שאותם המלחים שהיו מטיבים לע"ז, מתגירים.


 


אולם גם "רמז" זה של ה' במצולות הים אינו עוזר ליונה. הוא אמנם מנבא את נבואתו, אולם בלא שיצליח להתגבר על אופיו ה"אשרי" ולהבליט במקומו את מוצאו ה"זבולוני". הוכחה לכשלונו אנו מוצאים בפרק ד' פסוק א': (מיד לאחר שה' "מתנחם על הרעה אשר דבר לעשות לנינוה"): "וירע אל יונה רעה גדולה ויחר לו…ויאמר אנה ה' הלא זה דברי עד היותי על אדמתי, על כן קדמתי לברח תרשישה". כשלון זה גורם להפסקת נבואתו של יונה כפי שמדויק מפרק ג' פסוק א' ע"י הגמרא ביבמות צ"ח ע"א: "אמר מר: ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר, שנית דברה עמו שכינה, שלישית לא דברה עמו" (עיין במקום במחלוקת האם לא דברה עמו כלל, או דווקא על עיסקי נינוה). בכך מתדמה יונה לאליהו הנביא שגם הוא למרות ההופעה האלוקית המתגלת לו בהר סיני, שבאה לרמוז לו על קנאתו לאב יתר על המידה, הוא אינו מצליח לחזור בו מקיצוניותו (כפי שמבאר רש"י במקום: "אי אפשי בנבואתך שאתה מלמד קטגוריה על בני").


 


 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.