יציאת לאה לקראת יעקב:
מן המקורות שהבאנו אנו רואים שלאחר שלאה מוכרת את הדודאים ומקבלת בתמורה את משכב רחל, היא אינה מחכה ליעקב באוהל, אלא יוצאת לקראתו. תרגום יהונתן מוסיף, שקול החמור שעליו רכב יעקב הוא זה שמביא אותה החוצה, והגמרא בנידה מבארת שה' הוא הגורם לחמורו של יעקב לנטות לכיוון אוהל לאה.
מתוך השוואת רכיבת חמור זאת לרכיבת אברהם ומשה על החמור, נראה להבין שהחמור הזה שעליו רוכב יעקב, אינו חמור רק במשמעותו הפיזית, אלא הוא ביטוי לכוח ה"חמוריות", כלומר כוח החומריות, שעליו רוכב יעקב. אולם חומריות זאת איננה חומריות הנמצאת בתוך האוהל, אלא מחוצה לו, ואליה יוצאת לאה החוצה.
ע"מ שנוכל להבין את משמעות כוח החומריות הזה, יש להסביר את מושג האוהל. נראה שאוהל האמהות ובכלל זה אוהלה של לאה, יש בו משמעות המקבילה למוסג אוהל אחר שאנו מכירים – "אוהל מועד". בהקשר הזה, האוהל הוא ביטוי למקום הופעת וחלות השכינה. יחס זה כלפי אוהלי האבות והאימהות מובא בפרוש בעניין בלבול המשכבים שמזכיר יעקב בברכתו של ראובן בבראשית מ"ט ד': "פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה". ומסביר רש"י במקום ד"ה כי עלית משכבי אביך אז חללת: "אותו שם שעלה על יצועי והיא השכינה שהיה דרכה להיות עולה על יצועי".
אם כן, יש להבין שלאה ביציאתה לקראת יעקב (בשומעה את החמור), היא למעשה יוצאת מחוץ למסגרת הופעת השכינה המיוחדת לישראל, לעולם החומריות הרגיל עליו רוכב יעקב, כשאת הבחינה החומרית הזאת שיעקב נמצא בה, היא מכניסה לתוך האוהל. כלומר לאה מצליחה להכניס כוח חומריות הקיים מחוץ למסגרת של ישראל ושאין לו לכתחילה התאמה להופעה האלוקית המיוחדת לישראל, לתוך ה"מסגרת", ולהפוך אותו להיות גם הוא כלי להופעת האלוקות. זאת כמובן מכוח אופיה המיוחד של לאה המסוגל לגלות את הצד הרוחני השמימי שבמציאות.
את משמעות הפעולה הזאת של לאה ננסה לבאר יותר בעזרת ברכתו של משה (שהרי משה באופיו האלוקי מבטא בברכותיו דווקא את המעלה הרוחנית שבכל שבט ושבט. כך גם פה במעשה לאה, כיוון פעולתה הוא, הבלטת משמעותו האלוקית העליונה של הכוח הגשמי החיצוני לאוהל, ומתוך כך הכנסתו לתוך האוהל).