יחס הכוחות שבין אשר וזבולון, על פי: "וירכתו על צידון":
כשאנו מתבוננים על פשט הכתוב באומרו "וירכתו על צדון", משמע שסוף כוחו של זבולון כוללת את צידון (שהרי המשמעות של המילה "על", היא כבר בדבר עצמו, ולא רק עד אליו). אולם רש"י בהסברו, נוקט בלשון: "סוף גבולו יהיה סמוך לצידון" ומאפה לו לומר זאת?
אלא נראה שיש להבין את המילה "סמוך", לא מלשון סמוך ולא עד המקום עצמו, אלא מלשון "נסמך" (כאדם הנסמך על שולחנו של חברו), שאז משמעותו הוא "נשען". על כן, כיון שאדם הנשען על חברו הוא נמצא באופן מסוים עליו, נוקט הפסוק בלשון ירכתו על צידון, המבטא את "השענות" גבול כוחו של זבולון על צידון.
כפי שכבר הסברנו, "צידון" מבטאת למעשה את שיא כוח הופעת אשר – כוח המציאות הטבעית שיש בה את המוכנות להופעת הרוחניות. ביטויו של כוח זה במציאות הטבעית הוא, בהופעת כוח הצמחה ופריון טבעי גדול (המופיע בצידון בריבוי העצים והיערות שבו).
אם כן, כשיעקב אומר שסוף גבולו של זבולון נסמך לצידון, כוונתו היא שכוח פעולת זבולון – שיוך הכוחות הגויים לישראל מתוך גילוי הנקודה הרוחנית הנסתרת בהם (שזהו כוחו ה"מסחרי" של זבולון), "נשען" על כוח השגחת אשר.
נראה שאת קשר ה"הישענות" הזה שבין זבולון ואשר, נוכל לבאר על פי ההקשר שכבר עשינו בין כוח אשר ותוצאת כוח פעולתו של זבולון.
כפי שבארנו, יכולת גיורם של הגויים ושיוכם לישראל, מופיע למעשה כוחות טבעיים חדשים, שיש בהם את ההתאמה להופעת האלוקות השמימית דרכם. הופעת ה"תוצאה" הזאת בזבולון, מקבילה מבחינה חיצונית להופעת כוח אשר, שגם בו יש הופעה של כוחות טבעיים שיש בהם התאמה להופעה האלוקית השמימית בם.
אולם יש להבין, שהופעת הכוח הרוחני השמימי עצמו (כוחה של לאה), בתוך הכוחות הטבעיים (החיצוניים לישראל) אצל זבולון (הכוח שגורם למעשה את יכולת שיוך אותם הכוחות להיות חלק מהמערך ההשגחתי של ישראל), בשונה מכוח טבעיותו של אשר (שמטבעו הוא שיך למערך הכוחות ההשגחתיים שבישראל), מהוה לא רק שוני בדרך הגעתו של זבולון להופיע את אותם כוחות בישראל, אלא גם גורם שינוי מהותי בהם, כשאותה "התערבות" שמימית קימת במהותם הטבעית וממילא יוצרת ערכיות טבעית שונה, ביחס לערכיות טבעיותו של אשר, אע"פ שמבחינה חיצונית שניהם בסופו של דבר מופיעים כוחות טבעיים ברמה של מוכנות להופעת האלוקות השמימית בתוכם.
את השוני המהותי הזה נראה שנוכל לבאר מתוך דברי המדרש רבא על "וירכתו על צידון".
מדרש רבא בראשית פרשה צ"ח סעיף י"א: "זבולו לחוף ימים ישכון…עאל רבי לוי ואמר, הדין יונה משל זבולון הוה… עאל רבי יוחנן ודרש, הדין יונה משל אשר הה"ד: אשר לא הוריש את יושבי עכו ואת יושבי צידון, וכתיב קום לך צרפתה אשרל לצידון… עהל רבי לוי אמר, יפה למדנו רבי יוחנן בשבת זו שעברה, הדין יונה משל אשר היה, אלא אביו משל זבולון ואמו משל אשר. וירכתו על צידון: ירך שיצא ממנה, מצידון הייתה…"
אנו רואים שהמדרש מיחס את ברכת יעקב לזבולון, כלפי יונה הנביא שאביו היה מזבולון. אולם ברור שיחוס והבנת "וירכתו על צידון", כלפי אמו של יונה שהיא מצידון משבט אשר, מחייבת להבין שקיים גם הקשר שבטי כללי בין אשר וזבולון. שהרי ברור שהזכרתו המרומזת של יונה בברכת יעקב מלמדת על איפיונו של השבט כולו (כפי שראינו גם בשבטים אחרים שבברכתם מוזכרים האישים המרכזיים שבהם, כגון שמשון מדן ויהושע מאפרים וגדעון ממנשה וכו', הזכרות הנובעות מכך שאותה אישיות הנרמזת בכל שבט ושבט מבטאת כנראה בצורה החזקה ביותר את אפיונו של אותו שבט). על כן, אם אנו רואים שיעקב טורח להזכיר בזבולון שהירך שיוצא ממנה יונה הוא מאשר, יש להסיק מכך באופן כללי ש"ירכו" של זבולון הוא מאשר.
משמעות הדבר היא שהיחס בין זבולון ואשר הוא כיחס שבין האיש והאישה, שהרי דווקא "ירכו" של זבולון היא מאשר, והירך היא ביטוי לאישה. כך אנו גם רואים אצל יונה, שאביו הוא מזבולון ואמו מאשר.
על פי מסקנות אלו שהסקנו מהמדרש על יונה, ביחס שבין כוח אשר וכוח זבולון, נוכל כבר לקשר ולומר שאותו שוני עקרוני ערכי שראינו בין כוח טבעיותו של אשר ותוצאת "עבודתו" המיוחדת של זבולון, הוא הגורם לראות את כוח זבולון ככוח הגברי ואת כוח אשר ככוח הנשי.
אשר הוא המבטא את הכוח ה"נשי", כיון שהוא מגלה כוח מציאות טבעית שיש בה אך ורק את המוכנות להופעת האלוקות העליונה בתוכה, בלא להופיע את הכוח הרוחני עצמו. הופעתו זאת מקבילה לכוח הנשי ה"מקבל", שצד הטבעיות והתחושתיות הוא הדומננטי בו.
לעומת זאת אצל זבולון, אע"פ שתוצאת פעילותו גם היא מביאה לישראל מציאות טבעית שיש בה אך ורק מוכנות להופעת האלוקות השמימית בתוכה, כיון שכל "כניסתה" לתחום הכוחות שקימים בישראל, נעשתה מהשפעת הכוח הרוחני השמימי הזה, לכן אע"פ שכוחות אלו הם טבעיים במהותם, הכוח המרכזי שישפיע על הגדרתם יהיה אותו כוח רוחני שמימי. על כן, יהיו לכוחות הטבעיים הללו שמופעים כתוצאה מכוחו של זבולון, אופי "זכרי", לעומת אופיו ה"נקבי" של שבט אשר.
הבנה זו של נקביות כוח אשר מול זכרותו של כוח הטבעיות שיוצר זבולון מכוח "עבודתו", יכולה לבאר לנו ממילא את סיבת היות כוח זבולון נשען על כוח טבעיותו של אשר.
נראה להבין שע"מ שהופעה אלוקית שמימית בטבעה תוכל לחול בארציות, היא נצרכת לבסיס טבעי נמוך יותר, שעליו היא תוכל לחול (כך ראינו ביחס לכוח בנימין המהוה את "שלדו" של כוח יהודה, וכך גם ראינו ביחס שבין כוח השגחת אשר וכוח השגחת נפתלי). על כן, לא יוכלו הכוחות הטבעיים ה"מגוירים" של זבולון להופיע אלוקות בישראל, בלא שיופיע לפני כן הבסיס הטבעי הארצי השיך בעצם טבעו לישראל – הוא כוח השגחת אשר.
אולם כיון שבכל אופן היחס שבין השגחת אשר ותוצאת הופעת כוח זבולון אינו יחס של נשיות מול זכרות באופן המלא שלה, שהרי סוף כל סוף גם כוח השגחתו של זבולון מופיע בסופו של דבר מציאות טבעית ארצית, על כן נוקט רש"י בהסברו את משמעות ירכתו על צידון, בלשון יהיה גבול ארצו סמוך לצידון, כלומר רק נשען ונתמך ולא ממש עליו.
לעומת זאת ביחס שבין כוח אשר וכוח נפתלי, כיון שאצל נפתלי מופיע הכוח השמימי עצמו באופן גלוי בטבעיותו (שהרי דרך הופעתו הטבעית היא שמימית), פה מהוה כוח אשר בסיס גמור להופעת כוח נפתלי. על כן כדי לראות את בארה של מרים (כוח השגחת נפתלי), יש לעלות ממש על הכרמל (כוח השגחת אשר).
יחס זה שבין כוח אשר והכוח הטבעי שמופיע מכוח "עבודתו" של זבולון, מופיע ביונה הנביא, שאימו היא מאשר ואביו הוא מזבולון. על כן, מוזכרת העובדה המשפחתית הזאת בברכתו של יעקב באומרו: "וירכתו על צידון". אם כן, אנו רואים מברכתו של יעקב, את הזיקה הקימת בין כוח טבעיותו של אשר וכוח הטבעיות המופיע מכוח זבולון, זיקה הנובעת דווקא מתוך השוני שביןהכוחות הללו, הנותן להם את יכולת ההשלמה ביניהם.
נראה שאת הביטוי החריף ביותר לשוני הזה נוכל לראות ביונה הנביא עצמו (שממנו למדנו עתה דווקא את הזיקה הקימת בין אשר וזבולון).