יונה הנביא:
ירושלמי סוכה פרק חמישי הלכה א': "…עאל רבי לוי ודרש, יונה בן אמיתי מאשר היה דכתיב: אשר לא הוריש את יושבי עכו ואת יושבי צידון, וכתיב: קום לך צרפתה אשר לצידון. עאל רבי יוחנן ודרש יונה בן אמיתי מזבולון היה דכתיב ויעל הגורל השלישי לבני זבולון למשפחותם וכתיב משם עבר קדמה מזרחה גתה חפר עתה קצין. וכתיב (מלכים ב' י"ד) כדבר ה' אלוקי ישראל אשר דיבר ביד עבדו יונה בן אמיתי הנביא אשר מגת חפר…עאל ואמר קומהון, יפה למדתנו רבי יוחנן, אמו מאשר ואביו מזבולון. וירכתו על צידון, ירך שיצא ממנה מצידון היה. וכתיב וירד יפו, לא צורכא דילא וירד עכו…"
אם כן, מ"ירכתו על צידון" נלמד שאמו של יונה היא מאשר, ומכך שיונה ירד לים ביפו ולא מעכו נלמד שהוא גם שיך לשבט זבולון, כפי שמובא ברכת זבולון "כי שפע ימים ינקו" – זו ימה של יפו. רבי יוחנן מביא מקור נוסף לשיכות יונה לשבט זבולון, מהיות מקום מגוריו בתחום נחלתו של שבט זבולון. לעומתו רבי לוי לומד את שיכות יונה לשבט אשר מהיות מקום מגורי האישה האלמנה בצרפתה אשר לצידון.
אותה אלמנה היא אמו של יונה שאותו החיה אליהו הנביא כשהתארח בביתה.
כך גם מזכיר ילקוט שמעוני על מלכים בעניין אליהו והאלמנה: "קום לך צרפתה: ר' שמעון אומר, מכוח הצדקה המתים עתידין להחיות, מניין אנו למדים מאליהו ז"ל שקבלתו האלמנה בכבוד גדול ואמו של יונה הייתה".
נראה שמקורות שבטיים אלו של יונה, יכולים לבאר לנו את איפיונו המיוחד של נביא זה ומתוך כך גם את התמיהות הרבות שישנם לגבי אישיותו ופעולותיו כפי שמובא בספר יונה. מיתוך כך יודגשו לנו ממילא גם משמעות ההבדלים שבין כוח אשר וכוח זבולון המשפיעים שניהם על יונה.
כשאנו מתבוננים על תוכנו של ספר יונה, אנו מבחינים שזהו המקרה היחיד בהסטוריה של הנבואה, שנביא נשלח ע"מ להחזיר בתשובה עם מעמי הגויים. יש אם כן לבחון מהי היחודיות ביונה המאפשרת לו להיות המחזיר בתשובה של הגויים.
אפיון מיוחד נוסף שישנו בספר הזה הוא, מהלך המאורעות העובר על יונה עד הליכתו בסופו של דבר לננוה: זריקתו לים ובליעתו ע"י הדג. ברור הוא שפשט המקראות עצמו היא דמיוני ומפתיע, ומכריח להתיחסות פנימית כבר בקריאה ראשונית.
כך גם נראה שעושה רש"י על יונה ב' ו': "אפפוני מים עד נפש תהום יסובבני, סוף חבוש לראשי".
רש"י ד"ה סוף חבוש לראשי: "ימא דסוף תלי לעיל מן רישי, שהראהו הקב"ה ים סוף ואיך עברו ישראל בתוכו. שהיו שתי עיני הדגה כמין שתי חלונות ומסתכל ורואה כל מה שבים".
גם פה יש לברר, מדוע דווקא ליונה קוראים המאורעות הללו והאם ישנה התאמה בין אופיו ובין אופי התגלגלות המאורעות הקורות אותו. גם כאשר אנו נכנסים לפרטי המאורעות, אנו מוצאים תמיהות רבות שמחייבות ברור:
א) כאשר יונה מחליט לברח למקום שאים השכינה שורה בו אומר הפסוק (יונה א' ג'): "ויקום יונה לברוח תרישישה". כשרש"י (וכן התרגום) מסביר במקום: "ים ששמו תרשיש, והוא בחוצה לארץ. אמר אברח לי אל הים, שאין שכינה שורה בחו"ל".
יש אם כן להבין מדוע מתעקש רש"י להסביר שתרשיש זה שם ים, אע"פ שמן הפשט היה נראה שתרשיש זה שם מקום? כמו כן, מה החשיבות להביא את שמו של הים, האם יש משמעות לאיזה ים בדיוק הוא רצה לברוח?
ב)לגבי סיבת בריחתו של יונה אומר רש"י על פסוק ג': "ומה ראה יונה שלא רצה לילך אל נינוה, אמר העכו"ם קרובי תשובה הם, אם אומר להם ויעשו תשובה, נמצאתי מחייב את ישראל שאין שומעים לדברי הנביאים".
לעומת זאת בפרק ד' פסוק ב' אומר יונה: "ויתפלל אל ה' ויאמר, אנא ה' הלא זה דברי עד היותי על אדמתי, על כן קדמתי לברוח תרשישה, כי ידעתי כי אתה אל חנון ורחום, ארך אפים ורב חסד וניחם על הרעה". ומסביר רש"י במקום ד"ה הלא זה דברי: "יודע אני שאם יחזרו בתשובה לא תחריבם ואהיה שקרן בעיניהם".
הבדל זה בין ההסברים, מבטא לכאורה התיחסויות סותרות כלפי הגויים. בתחילה אנו רואים שחששו של יונה הוא שהגויים הם קלי תשובה, ואילו על פי הסברו השני של רש"י בפרק ד' משמע שאמונת הגויים היא חלשה וכשלא תבא אליהם הרעה הם יכפרו באמיתות הנבואה?
ג) סתירה זאת בין הסיבות לאי רצונו של יונה להתנבא, מביאה לחוסר הבנה גם בדברי המכילתא על פרשת בא בפרשה א': "שלושה נביאים הם, אחד תבע כבוד האב וכבוד הבן, ואחד תבע כבוד האב ולא כבוד הבן, ואחד תבא כבוד הבן ולא כבוד האב. ירמיה תבע כבוד האב וכבוד הבן…אליהו תבע כבוד האב ולא כבוד הבן…יונה תבע כבוד הבן ולא כבוד האב שנאמר: ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר…שנית נדבר עימו, לא שלישית…"
דרך התבננות זאת של המכילתא על יונה, מתאימה מצד אחד לדברי רש"י בתחילת הספר, שסרוב יונה להתנבא על ננוה, היה ע"מ "לחסוך" קטגוריה על ישראל. בכך הוא למעשה תובע את כבוד הבן על חשבון כבוד האב. אולם על פי ההסבר שמביא רש"י בפרק ד', שסיבת סרובו להתנבא נבעה מהכרתו שחזרתו של ה' מכוונתו להחריב את ננוה, תגרום לאנשי העיר ושאר הגויים להתיחס לנבואת יונה כנבואה שקרית, סיבת סרוב כזאת היא לכאורה דווקא כן מעידה על תביעת כבוד האב, ולא העדפת כבוד הבן?
ד) גם לגבי התגובה וההתיחסות ליונה בעיקבות סרובו להתנבאות, ישנה חוסר בהירות. על פי התיחסות המכילתא נראה, שיונה נענש על מעשהו, ונבואתו נפסקת. אולם מדברי המדרש ופרוש רש"י על הקורות את יונה במעי הדגה, נראה שהוא דווקא מקבל פרס על מעשהו. כך אנו רואים בפרק ב' פסוק ו': "אפפנו מים עד נפש, תהום יסבבני, סוף חבוש לראשי, לקבצי הרים ירדתי…בהתעטף עלי נפשי, את ה' זכרתי ותבא אליך תפילתי אל היכל קודשך".
רש"י ד"ה סוף חבוש לראשי: "ימא דסוף תלי לעיל מן רישי, שהראהו הקב"ה ים סוף ואיך עברו ישראל בתוכו…"
ד"ה לקצבי הרים ירדתי: "לסוף מידת ההרים הקבועים על התהום ירדתי…"
ד"ה ותעל משחת חיי: "אבל כבר ראיתי כאן גהינום, ומשם העליתני, והנני עתה כנגד תחת ההיכל שבירושלים, שעניין שנאמר: אך הוסיף להביט אל היכל קודשך, ותבא אליך תפילתי אל היכל קודשך".
ילקוט שמעוני מרחיב ומפרט יותר את שראה יונה ממעי הדגה: "רבי מאיר אומר: ממונה היה הדג לבלוע את יונה מששת ימי בראשית שנאמר: וימן ה' דג גדול. נכנס לתוך פיו כאדם שנכנס לבית הכנסת גדולה. והיו שתי עיניו כוחלונות…וראה יונה כל מה שבימים ובתהומות…והראנו נחל גדול של אוקינוס, שנאמר ונהר יסובבני. והראהו שבילי ים סוף שעברו ישראל בתוכם, שנאמר:סוף חבוש לראשי. והראהו מקום שמשברי הים אליו יוצא, שנאמר: כל משברך וגליך עלי עברו. והראהו עמודי ארץ במכוניה שנאמר הארץ בריחיה בעדי לעולם. וראהו שאול תחתית שנאמר: מבטן שאול שועתי. והראהו גהינום שנאמר: ותעל משחת חיי. והראהו היכל ה' שנאמר: לקצבי הרים…וראה שם אבן שתיה קבועה בתהומות, וראה שם בני קורח עומדים ומתפללים עליה…"
אם כן, יש להבין מדוע מראה ה' ליונה את כל אותם מראות, למרות סרובו להתנבא.
ה) גם עניין הקקיון והמוסר שמנסה ה' ללמד את יונה דרכו, לא מובן.
פרק ד' פסוק ו': "וימן ה' אלוקים קיקיון ויעל מעל ליונה להיות צל על ראשו להציל לו מרעתו. וישמח יונה על הקקיון שמחה גדולה. וימן האלוקים תולעת בעלות השחר למחרת ותך את הקקיון ויבש…ויאמר אלוקים אל יונה, ההיטב חרה לך על הקקיון? ויאמר היטב חרה לי עד מות. ויאמר ה', אתה חסת על הקקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו, שבן לילה היה ובין לילה אבד. ואני לא אחוס על ננוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבא משתים עשרה רבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה".
לכאורה אין כלל קשר בין המשל והנמשל, שהרי יונה כלל לא חס על הקקיון, אלא על עצמו, כשהחשיבות שנתן לקקיון הייתה אך ורק מצד תועלתו האישית. לעומת זאת לגבי ננוה, נראה לכאורה שה' רוצה לעורר אצל יונה רחמים על ההמון הרב, מצד היותם ברואי ה' ולא מצד התועלת החיובית שיכולה לצמוח מהם. כמו כן, גם על פי ראיתו של יונה אין להשוות בין הקקיון ואנשי ננוה שהרי אנשי ננונהלא רק שאין בהם תועלת לישראל, אלא הם אף מהוים גורם מקטרג על ישראל ונועדו בעתיד אף להגלותם. אם כן המשל שמביא ה' ליונה לכאורה כלל לא פוגע במטרה?
נראה שהבסיס להבנת מהלך הארועים ופתרון השאלות אותם העלנו, טמון למעשה באופיו של יונה ובשילוב שני הכוחות המופיעים בו: כוח אשר מצד אימו, וכוח זבולון מצד אביו. יש להבין
יש להבין, שאע"פ שהכוח השבטי (הוא הכוח הרוחני המאפין את אותם השיכים לאותו שבט), עובר דרך האב בהיותו הדמות הדומננטית מצד המישור הרוחני. אנו כבר ראינו, שבאשר אופיו המיוחד נותן יכולת ים לנשות שבט זה להופיע דרכם את כוח שבטם. זאת כיון, שהאופי השבטי שבאשר, קרוב ביותר למישור המציאות הטבעית הרגילה.
על כן, אע"פ שאביו של יונה הוא מזבולון, כיון שאמו היא מאשר, נראה שהשפעתה על המרקם הרוחני של בנה הוא גדול יותר, מאשר לו היא הייתה משבט אחר.
נקודה נוספת מכרעת בהבנת אופיו וכוחו של יונה, בנויה מכך שיונה הוא הילד שהחייה אליהו הנביא. עובדה זאת הגיוני שתגרום לכך, שבאותו ילד, יופיעו אותם כוחות שפעלו באליהו באותה החייאה.
כפי שכבר בארנו, ציווי ה' לאליהו ללכת לצרפתה אשר לצידון לאותה אלמנה, והתכלכלותו מן הקמח והשמן (כפי ברכתו של אשר: "מאשר שמנה לחמו"), נועד למתן את משייכת היתר שיש לאליהו כלפי צד האלוקות השמימית שבמציאות הטבעית (הגורמת לו "לקנא לאב ולא לבן"), ע"י קישורו לכוח השגחת אשר (שמבטא את צד המציאות הטבעית שיש בה אך ורק מוכנות כלפי ההופעה האלוקית השמימית). בעזרת כוח אשר מנסה ה' לשפיע עליו ולקרב אותו יותר לצד המציאות הטבעית ה"מקבלת", קירבה שתגרום לו להופיע חזרה את השפע שנעצר בעקבות גזרתו על הגשמים (וממילא יחזור ויופיע גם כוח ההצמחה שהוא הביטוי לכוח השגחת אשר, כפי שראינו בעניין יערות הלבנון).
נראה שמות יונה בן האלמנה, והצתרכות אליהו להחיותו, מהוה גם הוא חלק מן המהלך האלוקי הזה, כשה' "מכריח" את אליהו להופיע כוחות חיים למציאות, ובכך הוא מקרבו עוד יותר למישור המציאות המקבלת והכרת "צרכיה" (שזהו העניין של "הקנאה לבן", המהוה את בחינת הצד ה"מקבל" – צד המציאות הטבעית הגשמית).
יש להבין, שבעקבות מות האלמנה, נצרך אליהו להופיע שפע חיות על הנער. בכך הוא למעשה מחזיר למציאות הטבעית את עניין נתינת השפע, הן מצד מה שאומרים חז"ל
שכיון שהוצרך למפתח תחית המתים, הוצרך להחזיר מפתח של גשמים, והן מצד זה שהפעלת אליהו את עצמו בכיוון של נתינת שפע, משחררת אותו גם להופיע שפע במישור הגשמים. באופן זה מסביר המלבי"ם על פרק י"ח פסוק א': "דברי חז"ל ידוע שכאשר הוצרך למפתח של תחיה, היה מוכרח להחזיר מפתח של גשמים, וע"פ דרכי הנה סחילה סתם אליהו כל צינורות השפע מהריק מטר וחיות, ולכן לא היה בכוחו עד עתה להריק חיות על איזה דבר, אחר שבזה יפתח הצינור. אולם בעת החיה את הילד, היה מוכרח לשוב מדרכו זה העוצר וסוגר בעד השפע, נהפך הוא כי הוצרך להוריד שפע חיות וחיים על הילד, ובזה נפתחו כל מקורות החיים אשר נסגרו ע"י עצירת הגשמים שמביאים חיים לעולם על החי ושיח השדה. ולכן אמר ה' כי עתה יתן גם מטר, כי כבר אמר לאסורים פקח קוח".
על פי הבנה זאת, ברור שהכוח בו משתמש אליהו בהחיאת הילד – כוח נתינת השפע וההצמחה, הוא זה שיהוה גם מרכיב מרכזי באופיו. השפעה זאת היא שתגרום בעתיד לנטיה של אותו ילד כלפי צד המציאות הטבעית המקבלת.
אם כן יוצא, שיונה מושפע ונמשך כלפי הופעת כוח המציאות המקבלת, הן מצד כוח אליהו שהחיה אותו, והן מצד אמו שבאה מאשר.
נטיה זאת היא שגורמת לו לנסות ולהמנע מלהתנבא על ננוה ע"מ שלא יצא מכך קיטרוג על ישראל, עד שעליו נאמר בהיפוך מאליהו, שקינא לכבד הבן ולא לכבוד האב. כל זאת מתוך העוצמה הגדולה שישנה באופיו בצד כוח המציאות הטבעית, עוצמה שמקרבת אותו יותר כלפי הצד המקבל, ומרחקת אתו מ"דרישות" הצד הנותן.
דרך פעולה זאת נותנת למעשה צאנס לישראל, אע"פ שמצד האמת אין הם ראויים לכך.
את נטית יונה להבליט את צד המציאות המקבלת, על חשבון הופעת הכוח האלוקי הנותן, נוכל לראות גם מנסיון יונה לברוח דווקא לתרשיש (שם של ים, על פי הסברו של רש"י).
נראה שבריחת יונה לים אינה מקרית. יש להבין שהופעת נבואה על הנביא, מצריכה שלמות הכוח המדמה והשכלי. לעומת זאת בלב ים, ישנה מציאות של צימצום כוחות החיים והופעתם (שהרי כפי שכבר הזכרנו, הים והמים בו מהוים מקום של כינוס הכוחות וצימצומם). על כן, השהייה בלב ים, למעשה שוללת מן הנביא את שלמות אותם כוחות הנצרכים לשפ הופעת הנבואה. בדרך זאת, רצה יונה למנוע את הופעת כוח הנבואה בו.
הנקודה השניה שבעזרתה מנסה יונה להמנע מן הנבואה, קשורה לנטית אופיו, ומתבטאת בשם הים שאליו רוצה לברוח – תרשיש.
מלכים א' י' כ"ב: "כי אני תרשיש למלך בים עם אני חירם. אחת לשלש שנים תבא אני תרשיש נשאת זהב וכסף שנהבים וקופים ותוכיים".
רש"י ד"ה אני תרשיש: "ספינת אפריקא".
כפי שאנו יודעים, אפריקא הוא מקום יערות העד וחיות הפרא, כשצד הופעת האדם במקום זה הוא חלוש ביותר. מקום זה מבטא בצורה החזקה ביותר את כוח השפע והצימוח של הטבע עד כדי כך שכוחות אלו משתלטים על המציאות הטבעית ואינם נותנים מקום להופעת כוחות רוחניים בו. (הופעה עצומה זו של כוחות הטבע, היא המביאה לה את היכולת להוציא מתוכה את צורות החיים המגוונות והמענינות ביותר בתבל).
אם כן נראה, שיונה פונה לכתחילה לכיוון אפריקא, ע"מ להיות במקום שבאופיו הופעת הכוח הרוחני בו הוא חלוש (זאת בנוסף ליציאתו מן היבשה אל הים המצמצם את כוח חיותו). בדרך זאת, מקוה יונה שתימנע ממנו הנבואה.
נראה שבחירתו של יונה דווקא בים תרשיש, מהוה המשך לקו האופי השולט בו – כוח הטבעיות ה"אשרית". גם באשר, בהיותו מופיע השגחה של כוח המציאות הטבעית, הקרובה ביותר להופעת הטבעיות הרגילה, בולטים בו איפיוני השפע וכוח הצימוח. כך בארנו את הופעת יערות הלבנון באזור צידון, המיתיחסים כלפי שבט אשר.
על ההקבלה הקימת בין כוח אשר וכוח יבשת אפריקה, אנו יכולים ללמוד גם מעצם העובדה שנקודת המוצא ליבוא הכוחות האפריקניים היא צור וצידון ממלכתו של חירם. נראה שדווקא חירם הוא המסוגל ליבא את אותם כוחות, מתוך הקשר שיש לו כלפיהם, בהיותו שיך גם הוא להופעת שפע הצימוח והפריון הטבעי.
אם כן, יונה מביע בפועל את נטיתו ה"אשרית" גם באופן בחירת יעד בריחתו, ולא רק בעצם נסיונו להמנע מן הנבואה.
גם אם נתבונן על יחסו של יונה כלפי הגויים, נראה שאותו אופי "אשרי" הגורם ליונה לחשוש מן הקיטרוג על ישראל, הוא גם המבליט בו את יחסו השלילי כלפי הגויים.
כפי שראינו מן המקורות שהבאנו (בסעיף ב'), ישנו חוסר בהירות לגבי יחס יונה כלפי הגויים. בפרק ד' לאחר שה' ניחם על הרעה, אומר יונה: "הלא זה דברי עד היותי על אדמתי…", כשרש"י מבאר שבעיתו של יונה היא, שבעקבות אי החרבת העיר, יחשבו אותו הגויים לשקרן. הבנתו זאת של רש"י על דברים אלו של יונה, מלמדת על כך, שסיבה זאת היא שגרמה כבר לכתחילה לאי רצונו להתנבא על העיר. כפי שכבר ציננו, סיבה זאת לכאורה שונה מן הסיבה שמביא רש"י בתחילת הספר, שבריחת יונה נועדה ע"מ למנוע קטרוג על ישראל בעקבות חזרתם בתשובה של אנשי ננוה.
אולם הבאתם של שתי הסיבות האלו ביחס לאותו מעשה בריחה של יונה, מחייבת אותנו להבין שכנראה שתיהם נובעות מאותו מקור, ומשלימות אחת את השניה.
נראה שאצל יונה מופיע באופן כללי יחס שלילי כלפי הגויים וכלפי מה שהם יכולים להזיק לישראל. בתחילה לפני ביצוע שליחותו לננוה, מבטא זאת יונה בכך שעצם חזרת הגויים בתשובה אינה טובה לישראל כיון שהם קלי תשובה, ובכך הם מקטרגים על ישראל. ברור הוא שהיות הגויים קלי תשובה, אינה באה מפי יונה כשבח, שהרי לאחר מכן אנו רואים שיונה כבר לכתחילה חשש שלאחר חזרת ה' בו מהרעה שתיכנן לעשות, לא יאמינו הגויים בו ובנבואתו, ויאמרו ששקרים דיבר.
אלא נראה שכונת יונה יונה היא, שקלות תשובתם של הגויים לא נובעת מעומק אמונתם, אלא מרדידותם הרוחנית. כיון שכוחם שיך למישור המציאות הטבעית הארצית, הם מצד אחד ממהרים להתרגש ולהיות מושפעים מכל מציאות שבאה עליהם, אולם מצד שני כיון שאין בהם את העומק שיש במציאותם הטבעית של ישראל, קבלות רוחניות שהם יקבלו על עצמם, לא יעמדו לאורך זמן, והם יחזרו לסורם.
על כן אומר יונה, כיון שתכונתם הטבעית "מגלגלת" אותם להיות קלי תשובה, אע"פ שאין תשובה זאת נובעת מעומק אישיותם, בכל אופן עצם מציאותה מקטרגת על ישראל. על כן אין זה נכון להחזירם בתשובה מצד פגיעתם בישראל.
את אותו כיוון מביע יונה כיוון מביע יונה גם בפרק ד', לאחר שה' חוזר בו מכוונותיו, אלא ששם משלים יונה את הצד השני של אותה מטבע, שלא רק מצד ישראל, אלא מצד הגויים עצמם אין תשובה זאת כדאית, כיון שרדידות מעשיהם גורמת לכך שהם יחזרו מהר מאוד לדרכם הישנה.
את הצד הזה שב"תשובת" הגויים אומר יונה בכך שלאחר שלא תבא אליהם הרעה, הם יאמרו שהוא (יונה) היה שקרן.
ברור שמסקנה כזאת יכולה לבא רק מי שחוזר לסורו ולחוסר אמונתו. אם נתבונן על מהלך הפסוקים נראה באמת שבסופו של דבר, אנשי ננוה לא עומדים בתשובתם. בראיה חיצונית של הפסוקים משמע לכאורה שיונה הנביא מתרעם רק על כך שה' ניחם על הרעה לננוה, כפי שמובא בפסוק ב': "…על כן קדמתי לברוח תרשישה, כי ידעתי כי אתה אל חנון ורחום ארך אפיים…". אולם כבר מהמשך הפסוקים נראה שלא ויתור ה' על הרעה הוא המפריע ליונה:
פסוק ה': "ויצא יונה מן העיר…ויעש לו שם סוכה וישב תחתיה בצל, עד אשר יראה מה יהיה בעיר". לכאורה לא מובן מה יש ליונה לחכות מחוץ לעיר, הרי בני ננוה חזרו בתשובה, וחזרת ה' בו מן הרעה שביקש לעשות נהפכה לעובדה?
אלא יש להסיק מכך, שבאמת לאחר שה' חוזר בו מכוונתו, ובני ננוה רואים שהחורבן לא בא, הם חוזרים לסורם ורואים ביונה שקרן. על כך מתלונן יונה ואומר שדרך התנהגות זאת מאפינת למעשה את כל הגויים ועל כן תשובתם אינה תשובה ואין ה' צריך לקבלה. הבנה זאת מבארת ממילא שיציאת יונה מחוץ לעיר באה לראות האם בעקבות חזרתם לסורם של אנשי ננוה, בכל אופן יביא עליהם ה' את החורבן.
(הערה: ממהלך זה ברור שאת חזרת ננוה לסורם ראה יונה בעיני רוחו כבר לכתחילה, בשעת סרובו לצאת לשליחות הנבואית, אולם רמיזת הפסוקים וביאור רש"י על כך באה דווקא לאחר התנבאותו של יונה, כיון שאז יוצא לפועל חששו הזה. על כן בתחילת העניין, מדגיש רש"י בהסברו רק את בעית הקיטרוג על ישראל שיש להם מן הגויים).
אופן זה של הבנת כוח התשובה של אנשי ננוה, מובא במפורש בילקוט שמעוני פרק ג': "…ואנשי ננוה כותבים כתבי עמל וגוזלין ומתעבין במשכב זכור. ושלח הקב"ה יונה להתנבא עליה להחריבה ושמע פרעה ועמד מכסאו וקרע בגדיו ולבש שק והכריז בכל עמו שיצומו כל העם שלשה ימים… וינחם ה' על הרעה אשר דיבר. ארבעים יום האריך אפו, נגד ארבעים יום ששלח ליונה לנינוה, ולאחר ארבעים יום שבו לדרכיהם הרעים יותר מן הראשונים ונבלעו המתים בשאון תחתית שנאמר (איוב כ"ד): מעיר מתים ינאקו".
דרך התיחסות זאת לחזרתם בתשובה של הגויים, מופיעה פעם נוספת גם בתפילתו של יונה ממעי הדגה בפרק ב' פסוק ט': "משמרים הבלי שווא חסדם יעזובו, ואני בקול תודה אזבחה לך, אשר נדרתי אשלמה ישועתה לה'".
רש"י ד"ה משמרים הבלי שווא: "אותם אומות העולם העובדים ע"א.
ד"ה חסדם יעזובו: "יראת הקב"ה שכל חסדם וטובתן מאיתו יעזובו, אבל אני איני כן, אלא בקול תודה אזבחה לך. כך תרגם יהונתן".
אם כן, גם בתפילתו רואה יונה את הגויים כוחוזרי בתשובה רק בחיצוניותם. על כן לאחר זמן הם עתידין לחזור לסורם, מה שאין כן ישראל.