הקיקיון

הקיקיון:

את פרשת נינוה חותמת התוכוחה הגלויה של ה' ליונה על הקיקיון, בה חוזר ה' ומדגיש ליונה את הצורך להתבונן על המציאות גם בראיה הפנימית, אולם הפעם תוך הדגשת ראיתו השיטחית והחיצונית מדי.

ברור שתוכוחה זאת לא באה סתם להוכיח את יונה מדוע על הקיקיון הוא חס ועל נינוה הוא אינו חס, שהרי ברור שיונה לא חס כלל על הקיקיון מצד עצמו, אלא מצד התועלתיות שהייתה לו ממנו. אלא נראה שדווקא על נקודה זאת רוצה ה' להוכיח את יונה.

ע"י הקיקיון מצליח ה' להוכיח, שיונה פונה רק אחרי החיצוניות התועלתית הרגעית, וכמו שהוא בוחן את הקיקיון רק מצד התועלתיות הרגעית שבו, אף על פי שאין בו שום ערך פנימי, כך הוא גם בוחן את אנשי נינוה ושאר אומות הגויים רק מצד המשמעות החיצונית שבהם, ולכן הוא רואה רק את רדידות חזרתם בתשובה וחזרתם לסורם, והוא מוריד מחשיבותם, בלא לשים לב לכוחות הפנימיים הטמונים בהם.

יש להבין שערכה הפנימי של כל מציאות, נמדדת על פי ההשקעה הכוחית המושקעת בה. זאת כיון שכאשר האדם יוצר, בונה וכו', אין זאת סתם עבודה שהולכת לריק, אלא מציאותו קימת בתוך אותה "עבודה" שבה הוא משקיע את כוחותיו. ממילא ניתן לומר שבתוצאה הנוצרת מכוחו, קימת עצמותו (מתוך כך נובעת גם חייבת האדם ליציר כפיו). על כך מוכיח ה' את יונה ומראה לו שעל אותו קיקיון שגדל בין רגע בלא שום השקעה כוחית כלשהי מעצמותו הוא מצטער, ק"ו שעליו למצטער על החיים בנינוה שבחיותם הושקעה מעצמותו של ה' וממילא טמון בהם כוחות אלוקים עליונים שדווקא בכוחו של יונה היה להבחין בהם. ממילא ברור שיש לשמר כוחות אלו שעתידין להופיע ולהתגלות מכוח ישראל בעתיד, אע"פ שמבחינת מישור המציאות החיצונית של משמעותם היא רק שלילית.