ברכתו של משה לזבולון:


דברים ל"ג י"ח: "ולזבולון אמר, שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהלך, עמים הר יקראו, שם יזבחו זבחי צדק, כי שפע ימים ינקו ושפני טמוני חול".


רש"י ד"ה עמים: "של שבטי ישראל". ד"ה הר יקראו: "להר המוריה יאספו. כל אסיפה ע"י קריאה היא, ושם יזבחו ברגלים זבחי צדק"


ב"דבר אחר" מסביר רש"י פרוש נוסף: "עמים הר יקראו, על ידי פרקמטיא  של זבולון, תגרי אומות העולם באים אל ארצו, והוא עומד על הספר, והם אומרים, הואיל ונצתערנו עד כאן, נלך עד לירושלים ונראה מה יראתה של אומה זו ומה מעשיה. והם רואים כל ישראל עובדים לאלוה אחד, ואוכלים מאכל אחד. לפי שהגויים אלוהו של זה לא כאלוהו של זה, ומאכלו של זה לא כמאכלו של זה, והם אומרים, אין לך אומה כשרה כזו ומתגירין שם, שנאמר: שם יזבחו זבחי צדק (ספרי ל"ג י"ט)".


נראה להבין שבהסבר הראשון רוצה לבטא רש"י יותר, את צד השפעת כוח זבולון מהצד הערכי הרוחני יותר, ועל כן הנושא שעליו מדובר הוא ישראל עצמם ועבודת המקדש. לעומת זאת בהסבר השני נראה שרש"י מבטא יותר את צד השפעת כוחו של זבולון מהבחינה הישומית יותר. פה מתבטא כוחו של זבולון בביאת הגויים לירושלים וגיורם מתוך כך.


את היחס הזה בין שתי ההבנות, ניתן לראות גם בהסבר המשך הפסוק: "…כי שפע ימים ינקו" (עליו גם מביא רש"י שני הסברים המקבילים לשני ההסברים שהביא בעניין "עמים הר יקראו"). בהסבר הראשון מסביר רש"י: "יששכר וזבולון יהיה להם פנאי לעסוק בתורה". ואילו בהסבר השני אומר רש"י: "זבולון ויששכר, הים נותן להם ממון בשפע".


לכאורה הסברו של רש"י על שפע הממון שיהיה לזבולון, אינו מובן, הרי שפע זה הוא הבסיס גם להבנה הראשונה בה מסביר רש"י שיהיה לבני זבולון ויששכר פנאי לעסוק בתורה, ממילא ברכת השפע לכאורה כבר כלולה בברכה הראשונה?


אלא יש להבין, שההבנה הראשונה באה להדגיש את הבחינה הערכית הרוחנית שביששכר וזבולון, כש"שפע ימים ינקו" מבטא במישור הזה, את יכולתם ללמוד תורה. מתוך כך, מגיע הכוח לכל ישראל "לזבוח זבחי צדק" (שהרי דברי הפסוק "שפע ימים ינקו", מגיע כטעם מדוע "עמים הר יקראו" – "כי שפע ימים ינקו"). כלומר שכוח לימוד התורה של יששכר וזבולון, מביא ליכולת הערכית הרוחנית של "עמים הר יקראו" – אסיפתת עם ישראל לבית המקדש לזבוח זבחי צדק.


לעומת זאת בהבנה השניה, מביא רש"י את הבחינה הישומית יותר של כוח זבולון ויששכר. במישור הזה מתבטא כוחם בכך שהים נותן להם ממון ושפע. על פי אותו מישור ישומי, כוח זה, מביא לידי ביאת הגויים לישראל וגיורם.


 


ביאור היחס שבין שני ההסברים שראינו ברש"י מבאר לנו אם כן את רמת מישורי המציאות שבהם מתברכים זבולון ויששכר, אולם אין הוא פוטר את הבעיה המרכזית בברכתו של משה לזבולון הקימת בשני ההסברים, בעניין הקשר של זבולון לבית המקדש: א) מצד ה"גירוי" שגורם זבולון לגויים לעלות בירושלים (ומתוך כך להתגיר), הרי אין מיקום נחלתו קרוב כלל לירושלים, ומדוע מתגרים הגויים לעלות מארצו של זבולון ועד לשם? וגם אם הם מגיעים לירושלים, עניין הגעתם וגיורם הוא לכאורה תלוי אך ורק בהם, כשלגבי זבולון הוא מקרי ולכאורה אינו קשור לכוחו, ומדוע אם כן, יש להזכיר זאת בברכתו?


ב) גם בברכה הערכית, לא מובן מדוע ליחס את נושא העליה לבית המקדש של כל ישראל דווקא לזבולון?


אלא נראה שחייבים להבין מברכתו זו של משה שכוחו של זבולון יש לו השפעה עד לרובד הרוחני ביותר המתבטא במישור הישומי ביכולתו לגרום לגיורם של הגויים, כשדווקא דרך מיסחרו של זבולון הוא שיכול להביא את הגויים לרצות להכיר את אלוקי ישראל ומתוך כך להתגיר. כמו כן גם במישור הערכי יש להבין שדווקא הוא זה שיכול להביא את עם ישראל לעליה לרגל לבית המקדש, לזבח שם "זבחי צדק".


נראה שאת כוח ההשפעה הזה של זבולון, ניתן להבין מתוך מעשה לאה היוצאת מחוץ לאוהל ע"מ להכניס את כוח החומריות החיצונית לאוהל. יש להבין, שאותם כוחות חומריים חוץ לישראל, הם למעשה הכוחות הגשמיים שבגויים, כשכלפיהם יש ללאה את הכוח הרוחני העליון, המסוגל למצא את הנקודה הנסתרת העליונה שבהם, ומתוך כך לצרפם לישראל כוחוח שגם דרכו מופיע האלוקות ברמה כפי שמתגלת בישראל.


הביטוי ה"תוצאתי" ל"עבודה" הזאת של לאה הוא גיור הגרים והפיכתם לישראל לכל דבר.


על פי הבנה זאת, כוח המסחר שיש לזבולון בים, הוא למעשה ביטוי ליכולתה של לאה להשפיע עם כוחה הרוחני העליון גם מחוץ למסגרת המציאות הארצית של ישראל, ולמצא את הנקודה האלוקית שם ("עבודה" זאת מקבילה ליכולת זבולון להתעסק עם הסוחרים הגויים שבאים מן הים, ולהביא אותם לרצות לבקר גם בירושלים). מתוך כך הם אוטומטית מצטרים לכוח ישראל כמופיעים גם הם את האלוקות הישראלית (תוצאה זאת מקבילה למעשה גיורם של אותם גויים, לאחר ביקורם בירושלים, בו מתגלה הצד האלוקי העליון שבהם).


גם על פי ההסבר הראשון שברש"י מדבר על היכולת הערכית  של זבולון, אין יחודו מתבטא בעליה הרגילה של ישראל לרגל, אלא ביכולת קישור לרמת ההופעה העליונה של בית המקדש מעבר לכוח המוגדר לישראל מטבעם.


תוספת זאת מתבטאת ביכולת ישראל לעלות להר המוריה לזבוח זבחי צדק. נראה שההבדל בין סתם זבחים ל"זבחי צדק", הוא שזבחי צדק הם מלשון צדקה, כלומר עבודה רוחנית שהיא מעבר למחויב לישראל. אפשרות זאת מגיעה לישראל מכוח "כי שפע ימים ינקו", כלומר מיכולתם לצרף לישראל את אותם כוחות טבעיים חיצוניים (כפי שראינו בהסבר השני בעניין הממון הרב שנותן הים לזבולון ויששכר), כשאותם הכוחות המצורפים (המגיעים מכוח אופיה של לאה ויכולתה להופיע את הצדדים הרוחניים העליונים שבמציאות), הם הנותנים להם את האפשרות לעסוק בתורה.


על פי הבנה זאת ברור, שאותה תורה בהיותה בנויה על אותם כוחות טבעיים מצורפים, אייפיון האלוקות שיופיע בה יהיה איפיון מוסף שלכתחילה לא מהוה חלק מכוח הופעת האלוקות בישראל.


השלב הנוסף בהופעת אלוקות "מוספת" זאת, מביאה ממילא גם לתוספת בעבודת הקורבנות בבית המקדש (בהיותה מהוה את העבודה הישומית הרוחנית, המקבילה לכוח הופעת האלוקות בישראל). על כן הזבחים שנזבחים מתוך השפעת זבולון ויששכר הם זבחי צדק, זבחים של צדקה שאינם מחויבים מלכתחילה (בהמשך כשנפרט יותר על אופיו של יששכר, נתעכב יותר על אופי תורתו, שמושפעת ישירות מתוך היותו תלוי בכוח הטבעיות שמביא זבולון מן החוף). באופן דומה מסביר גם תרגום אונקלוס: "שבטיא דישראל לטור בית מקדשא יתכנשון, תמן יכסון נכסת קודשין לרעוא, ארי נכסי עממיא ייכלון".


אם כן, אנו רואים שמסחרו של זבולון אינו סתם העברת סחורות, אלא כפי שסוחר חייב להביא סחורה המתאימה לשוק של ארצו, כך גם זבולון, יש בו את הכוח הזה להביא סחורה מן החוץ, ולהתאימה ל"שוק" הישראלי. לשם כך חייב להיות לו הכוח לזהות ולגלות את הנקודה הרוחנית העליונה שבכוחות הטבעיות הגויית החיצונית. מתוך הגילוי הזה הופכים כוחות אלו להיות מתאימים להוות גם הם חלק מכוח הטבעיות של ישראל (לאחר מכן ישמשו אותם כוחות להופעת אלוקות דרכם, כפי שנבאר בהמשך בעניין "עבודתו" של יששכר).


 


 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *