שאול בהר הכרמל:
שמואל א' ט"ו ט': "ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר והמשנים ועל הכרים ועל כל הטוב ולא אבו החרימם…וישכם שמואל לקראת שאול בבקר ויוגד לשמאול לאמר, בא שאול הכרמלה והנה מציב לו יד…ויבא שמואל אל שאול ויאמר לו שאול, ברוך אתה לה', הקימותי את דבר ה'. ויאמר שמואל, ומה קול הצאן זה באוזני וקול הבקר אשר אנכי שומע? ויאמר שאול, מהעמלקי הביאום אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר למען זבוח לה' אלוקיך ואת היותר החרמנו". רש"י ד"ה מציב לו יד: "בונה לו מזבח, הוא המזבח שנאמר באליהו וירפא את מזבח ה' ההרוס. ויונתן תרגם: והא מתקן ליה תמן אתר לפלגא ביה ביזתא".
אם כן, אנו רואים ששאול טועה ובמקום לחסל את כל עמלק כולל הבהמות, הוא משאיר מהם למען הקריבם לה', כשהמזבח שהוא בונה לשם כך הוא דווקא בכרמל. תרגום יהונתן מוסיף, ששם רצה שאול גם לחלק את הביזה מעמלק.
כפי שנראה מן הפסוקים, שאול לא מודה מידית בטעותו, אלא הוא מתעקש על כך שהבאת השלל לשם ה' מהוה קיום ציווי ה' שצווה. טעותו זאת של שאול מביאה לאיבוד מלכותו.
בהתבוננות על מעשיו אלו של שאול נראה שטעותו אינה סתמית, אלא נובעת מהבנה רוחנית עמוקה, שבנית המזבח בכרמל הוא חלק ממנה.
יש להבין ששלילת השלל וכן העלאת קורבנות לה' מן השלל, מהוות מציאות שבה הכוחות שאליהם אנו גוברים, מיוחסים כלפינו ומצטרים אלינו, כשהעלתם לקורבן מבטאת את שיוכם לעבודת ה' והופעת ה' דרכם על ידינו.
כפי שנסביר בהמשך בעניין שבט בנימין, דווקא באופי השבט הזה יש את היכולת לגבור על האויב בצורה כזאת שאנו לא מאבדים את כוחו וכל כוחו מצורף לישראל. כוח זה הוא כוח ה"חטפנות" של בנימין שבו הנחטף מגיע לכוחותינו, בלא שהוצרכנו להביסו ולהכניעו (הכנעה שמביאה לחיסור כוחו ועוצמתו). אפיון זה שבבנימין נובע מכך שהאלוקות העליונה קימת בתוך מציאות הטבעית כפי ערכי המציאות הטבעית, ועל כן בהופעה החיצונית לא "מורגש" הקונפליקט בין הופעתו של שבט זה ובין כוח הטבעיות המנותקת מן האלוקות שאצל הגויים, למרות שההבדל ביניהם הוא תהומי. על כן בגבירתו על הגויים אין אצלו את יחס ההתמודדות הישירה וההכנעה שיש אצל יהודה, הגורמת לשיוך הכוח שמולו הוא התמודד רק לאחר החלשתו וצמצום כוחו, אלא כוחו משתלט על כוח הגויים באופן מושלם כפי שהחטוף לא שם לב בתחילה שהוא נשבה ע"י חוטפו ומגיע לידיו כשהוא בעוצמתו המלאה (כפי שנבאר בהמשך).
אם כן, ברור שבכוח שבט בנימין בולטת גם היכולת של ישראל לצרף כלפיהם את כוח הגויים, ולכך נראה ששאף שאול (שבא מבנימין) בלקיחת השלל. אולם אופיו הבנימיני מטעה אותו לנסות לצרף לישראל גם את כוח עמלק שציווי ה' מבאר בצורה מפורשת שאין אפשרות לצרף כוח זה לישראל כלל.
על פי הבנה זאת את עניין הקרבת בהמות עמלק, ברור שבחירת שאול לבנות מזבח ולחלק שלל דווקא על הכרמל, נבעה מהבנתו שזהו המקום המתאים ביותר לביצוע שיוך הכוחות שנשבו לישראל, כשבנית הבמה מלמדת על ניסיונו להופיע בעזרתה את אותה השגחה המתאימה ביותר לכך. אם כן, יש לומר שבחירתו של שאול דווקא את הר הכרמל, נבעה מתוך הכרתו שכוח ההשגחה המופיע על ההר הזה הוא המתאים ביותר למטרתו.
אם נתבונן על אופי ההשגחה בהר הכרמל, כפי שראינו אותה עד כה, נראה שהוא באמת המתאים ביותר לצרכיו של שאול, שהרי הכרמל מבטא את כוח ההשגחה של אשר המשתלשל מכוח בנימין שבים המפורץ. כוח זה הוא הביטוי ההשגחתי הקרוב ביותר להופעת הטבעיות הרגילה כיון שבטבעיותו קימת רק התאמה להופעת הכוח הרוחני בה. על כן ראינו שהגויים המתקשרים לישראל מסוגלים לעשות זאת רק דרך כוחו של אשר. בהתקשרותם הזאת הם למעשה משיכים את כוחם אלינו, (כפי שאומר משה בברכתו לאשר בדברים ל"ג כ"ה: "…וכימך דבאך" ומסביר רש"י במקום: "…כל הימים אשר אתם עושים רצונו של מקום יהיה דבאך, שכל הארצות יהיו דואבות כסף וזהב לארץ ישראל, שתהא מבורכת בפרות, וכל הארצות מתפרנסות הימנה וממשיכות לה' כספן וזהבן, הכסף והזהב כלה מהן, שהן מזיבות אותו לארצם") כפי ששאול מעונין לעשות גם עם כוח עמלק. כמובן שבעניין עמלק מטעה אותו אופיו ה"חטפני", לנסות לשיך גם את כוחם לישראל למרות ציויו המפורש של ה' להשמיד את כולם.
אם כן, אליהו בבניתו מחדש את במת שאול, הוא למעשה מופיע מחדש את כוח השגחת אשר, אותו כוח השגחה שניסה שאול להופיע ביחס לעמלק, וזאת כמשקל נגד לעבודת הבעל והאשרה כפי שכבר הסברנו.