קינאתו של אליהו:


אם כן, עד עתה ראינו את חשיבותו ומעלתו של איזון הכוחות המופיע באליהו הנביא, איזון הניצרך באופן ישיר בתקופתו של אחאב, ושנועד לתרום גם לאחר מכן לקראת הופעת בחינתו של משיח בן דוד. אולם נראה שאליהו באופיו ה"גדי" המערבי, יש לו נטיה רבה מדי כלפי הכוח הוחני שמן הצד ה"נותן", ופחות מדי כלפי המציאות ה"מקבלת", נטיה המדגישה יתר על המידה, את איפיונו ה"מערבי". על כן הוא נותן משקל יתר לדרישות המחייבות ע"מ שהאלוקות תוכל להופיע במציאות הטבעית, ופחות ליכולת קליטת המציאות המקבלת את הכוחות הללו.


ילקוט שמעוני תורה תשע"א: "פנחס הוא אליהו".


כפי שכבר הסברנו בעניין שבט לוי, האפיון הרוחני שבו, הוא מכוח הצד הנותן (בניגוד לשמעון שהאיפיון הרוחני שבו הוא בצד המקבל). פנחס בהיותו גם מצאצאי יתרו, הצד הרוחני שבאופייו אמנם מתאים להיות חל בארציות, אולם היותו כוהן, מבטא את הופעת הצד ה"שילטוני" של כוח רוחני זה על המציאות הטבעית (כפי שראינו בהתנגדות לוי ליוסף). היותו מבטא את כוח הצד ה"נותן" השולט במציאות, היא המביאה לו את תכונת הקינאה, כפי שמובא בבמדבר כ"ה י"א: "פנחס בן אלעזר בן אהרון הכוהן, השיב את חמתי מעל בני ישראל, בקנאו את קינאתי בתוכם…". קנאה זאת היא גם המופיעה אצל אליהו הנביא (כפי שאומר אליהו עצמו לה' במערה, במלכים א' י"ט י': "ויאמר קנא קנאתי לה' אלוקי צבאות, כי עזבו בריתך…"), קנאה לה' המבטאת מצד אחד את נטית אליהו כלפי ה"צרכים" והמחויבויות הנידרשות מכוח הצד הנותן, אולם מצד שני הגורמת לקטגוריה על ישראל, כפי שמביא רש"י על פסוק ט"ז: "…ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתיך". רש"י: "אי אפשי בנביאותך שאתה מלמד קטגוריה על בני".


באופן דומה מובא הדבר  במכילתא בפתיחתא על פרשת בא: "…שלושה נביאים הם: אחד תבע כבוד האב וכבוד הבן, ואחד תבע כבוד האב ולא כבוד הבן, ואחד תבע כבוד הבן ולא כבוד האב. ירמיה תבע כבוד האב וכבוד הבן…אליהו תבע כבוד האב ולא כבוד הבן, שנאמר: קנא קנאתי לה'…ומה נאמר…ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך…"


נראה שאותה נטיה של אליהו אחר תביעת כבוד האב המביאה ללימוד הקטגוריה על ישראל היא בדיוק הדבר שאינו נחוץ לפעולתו של אליהו כנגד עבודת הבעל והאשרה.


כפי שהסברנו, ההליכה אחר הבעל והאשרה, מבטאת את ההליכה אחר כוחות הפריון וההצמחה שבטבע. כשאותה תקופה מתאפינת באמת בהתערות עם ישראל במציאות הטבעית ובכוח ההצמחה והפריון שיש בה. כוח זה הוא למעשה הכוח שבצד המקבל. על כן גם האלוקות שצריכה הייתה להתגלות "מחדש", ע"י אליהו, הייתה צריכה להיות באופי גילוי המעורה באופן חזק בצד המקבל, כפי אופן ההשגחה שראינו באשר (שבתחום נחלתו מופיע כוח הצידונים עובדי הבעל האשרה והעשתרות).


כוחו המאוזן של אליהו, נועד אם כן, להחזיר את עם ישראל מקיצוניות דרכו שהביאה לשלטון כוח הארציות המנותק מן האלוקות, לשילטון ההשגחה האלוקית, כפי שהיא מופיעה באופן הקרוב ביותר לרמת הארציות הנמוכה – רמת השגחת אשר. ברור שהדגשת יתר של הצד הרוחני, יש בה פספוס של המטרה.


 


כנגד נטיה זאת של אליהו התשבי, נראה שפועל גם ה', בנסותו ל"קרב" אותו יותר לאופי השגחת אשר, זאת לאחר שאליהו עוצר את הגשמים.


מלכים א' י"ז א': "ויאמר אליהו התשבי…חי ה' אלוהי ישראל…אם יהיה השנים האלה טל ומטר, כי אם לפי דברי". פעולה זאת עוצרת למעשה את השפע הטבעי המגיע מלמעלה, אותו שפע שהכרחי ע"מ להמשיך את הגידול הצמיחה והפריון, אותם כוחו שבהם היו שקועים ישראל בעבודת הבעל העשתורת והאשרה. בתגובה שולח ה' אות להסתר בנחל כרית אשר על פני הירדן, ומכלכל אותו ממימי הנחל עד שיבש הנחל (פסוק ז'), וכל זאת ע"מ שידע צורך הגשמים ויטריח לגלות שהיה קשה בעיני הקב"ה שישראל שרויין ברעב (רש"י על פסוק ז'). אולם נראה שפעולה זאת של ה' אינה עוזרת ואינה משנה את דעתו של אליהו. על כן מוביל אותו ה' ל"תחנה הבאה: בית האלמנה בצרפת אשר לצידון.


 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.