הבעל והאשרה ויחסם לאשר:
את התאמתו של אשר לארצו מצד אופיו, נוכל לראות באופן אחר גם מכוח יושבי צידון וצור, שכפי שנראה מאופיה של ארצם ומדרך עבודת האלילים שלהם, ישנה הקבלה בין פוטנציאל הכוחות שקיים בהם ובין פוטנציאל הכוחות שקיים באשר:
מלכים ב' כ"ג: "ואת הבמות אשר על פני ירושלים אשר מימין להר המשחית, אשר בנה שלמה מלך ישראל לעשתורת שקוץ צדונים ולכמוש שקוץ מואב, ולמלכם תעבת בני עמון, טימא המלך". ממקור זה אנו רואים שעבודת הצידונים הייתה העשתורתת.
אולם נראה שעבודתם היא יותר מורכבת:
מלכים א' ט"ז: "ויעש אחאב בן עומרי הרע בעיני ה'…ויקח אשה את איזבל בת אתבעל מלך צידונים וילך ויעבד את הבעל וישתחו לו ויקם מזבח לבעל בית הבעל…ויעש אחאב את האשרה…" רש"י: "אילן נעבד".
את התמונה אצל אחאב משלימים הפסוקים במלכים א' כ"א כ"ה: "רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה', אשר הסיתה אותו אזבל אשתו".
אם כן, אנו רואים שעבודת הבעל והאשרה שעשה אחאב מגיעים במקורם מאשתו איזבל, בת מלך הצידונים, כששמו של מלך צידון עצמו "אתבעל", מעיד על דרך עבודת האלילים של עם הצידונים (אם כי בשמו מופיע רק עבודת הבעל ולא האשרה).
את הקישור בין האשרה והבעל, ניתן לראות גם בהקשר אחר בשופטים ו' כ"ה: "ויהי בלילה ההוא, ויאמר לו ה', קח את פר השור…והרסת את מזבח הבעל אשר לאביך, ואת האשרה אשר עליו תכרות".
מכל המקורות שראינו עד עתה ניתן להסיק שעבודת האלילים של הצדונים שארצם מהוה את אזור הנחלה הצפונית של שבט אשר, מורכבת מהמשולש האלילי: הבעל, העשתורת והאשרה. יש אם כן להבין מה המשמעות של כל אחד מהם ודרך הקשרם:
ירושלמי שבת פרק תשיעי הלכה א': "דאמר רב הונא…הבעל ראש גויה היה ונאפון היה: וישימו להם בעל ברית לאלוהים". קורבן העדה ד"ה גויה היה: "ראש אמה היה". ד"ה ונאפון היה: " כמין ניאוף היה בגיד שנתקשה, ועל שם כך נקרא בעל". ד"ה וישימו להם בעל ברית: "ע"ז של בעל העשויה כברית".
דברים ז' י"ג: "ואהבך וברכך והרבך וברך את פרי בטנך ופרי אדמתך ותירושך ויצהרך, שגר אלפיך ועשתרות צאנך…" רש"י ד"ה ועשתרות צאנך: "מנחם פירש, אבירי הבשן, מבחר הצאן, כמו עשתרות קרניים, לשון חוזק. ואונקלוס תרגם, ועדרי ענך. ורבותינו אמרו, למה נקרא שמם עשתרות, שמעשירות את בעליהם ומחזיקות אותם כעשתרות הללו שהן סלעים חזקים". (סיום דברי רש"י, מדבריו בדברים כ"ח ד', ד"ה ועשתרות צאנך).
שופטים ב' י"ג: "ויעזבו את ה' ויעבדו לבעל ולעשתרות". רד"ק: "צלמים העשויים כמין עשתרות והן נקבות הצאן".
אנציקלופדיה אוצר ישראל ערך "בעל": "בעל, היא הוראת אדון ושליט, והיה אצלם כוח המוליד בכל הבריאה כולה ומתואר בשמש. לפי חז"ל, צורת הבעל היא ראש הגויה והוא אליל הזכר, כנגד עשתורת אליל הנקבה היא כוח היולדת".
ערך עשתורת: "אליל הירח מלכת השמים שהמינו כי היא תצוה את הברכה באסמיהם ועדריהם, כי היא אם כל פרי החי והצמח המושפעות מבעלה השמש הנקרא בעל, ולכן קרו לה הצידונים גם בעלת, בעלתית… גם עיקר השם עשתורת היא מלשון עושר, במובן אספה וקיבוץ, וביחוס אל הצאן מה שנוסף ונקבץ אליהם ע"י הלידה: שגר אלפיך ועשתרות צאנך".
אם כן, אנו רואים שה"בעל" וה"עשתורת" מהוים שניהם את כוח העוצמה שבפריון ובהולדה, כשאצל הבעל מובע כוח זה בבעל ברית שהיה עשוי מראש אמה, ואילו אצל העשתורת אנו לומדים על מהות כוח זה מן הפסוק בדברים בעניין ברכת ה' את פרי הבטן ופרי האדמה:...שגר אלפיך ועשתרות צאנך, כשהעשתורת היא העוצמה שיש בעדרי הצאן מכוח הפריה והרביה שיש בהם.
ההבדל הקיים בכל אופן בין הבעל והעשתורת הוא כפי שמובא באנציקלופדיה אוצר ישראל, שהבעל מהוה את הכוח הזכרי האקטיבי שבכוח היצירה והשפע הזה שמגיע לעולם, והעשתורת מהוה את צד הכוח המקבל המוליד את אותו שפע. (כשנראה שאפיון זה שקיים בשני האלילים האלו יכול לבא בכמה צורות שמדמות את אותו עקרון, כפי שמביאה האנציקלופדיה שה"בעל" היה מדומה גם לשמש, והעשתורת הייתה מדומה גם כאלילת הירח.)
הצד הנוסף שמתוסף לשתי הכוחות האלו הוא: ה"אשרה", שכפי שכבר ראינו, הוא מגיע הרבה פעמם משולב עם עבודת הבעל (כך ראינו באחאב ובגדעון). רש"י מפרש שהאשרה הוא: "עץ הנעבד".
אנציקלופדיה "אוצר ישראל" ערך אשרה: "ע"ז לאליל של סמל נקבה בניגוד לע"ז בעל שהיה סמל הזכר. יש אומרים שגזרת השם אשרה היא מלשון אושר והצלחה".
אם כן יש להבין מה המשמעות העומדת מאחורי "עץ הנעבד". נראה שעל חשיבות העצים אצל הצידונים, נוכל ללמוד מזמן שלמה, בפניתו למלך צור לעזור לו בבנית בית המקדש:
מלכים א' ה' ט"ו: "וישלח חירם מלך צור את עבדיו אל שלמה…ועתה צוה ויכרתו לי ארזים מן הלבנון…כי אין בנו איש יודע לכרות עצים כצידונים". רש"י ד"ה כצידונים: "שכנים ליער לצד אחד היו, ובממשלתו של חירם".
אם כן אנו רואים שיחודם של הצידונים היה בעיקר מכוח עצי הארזים שבשטחם ובידיעתם את אומנות הכריתה. על יחוד עץ הארז אנו יכולים ללמד מדברי המהר"ל ב"נצח ישראל" פרק ה' (על אגדות החורבן בגיטין נ"ז ע"א): "…ואמר אשקא דריספק חרב ביתר, ומפרש לקמן שמיד שנולד לאחד בן היו נוטעים ארז כדלקמן, וסימן זה להם שיהיה הזוג כמו נטיעה חזקה ויהיה מושבם חזק כמו נטיעת ארזים בארץ…וידוע כי הארז הוא הנטיעה ביותר חזקה וכדכתיב (במדבר כ"ד): כאהלים נטע ה', כארזים עלי מים…"
אם כן אנו רואים שעניין האשרה הוא ביטוי לכוח הצמיחה מן הארץ, כוח צמיחה שיש בו עוצמה וחוזק. כוח זה קיים בארץ הצידונים בצורה החזקה והתקיפה ביותר בעצי הארזים שגדלים אצלם ביערות.
אם כן נראה, שאם נשוה את ענינה של האשרה לענינה של העשתורת המבטאת את העוצמה והחוזק שבכוח ההולדה שבצאן (מתוך השוואת שם זה למשמעות "עשתרות קרנים"), יוצא ששניהם מהוים למעשה את הכוח התולדה והצמיחה שבמציאות, שהוא ההופעה ה"נקבית" של הכוח המוליד הזכרי ה"בעל", אלא שבעשתורת מתבטא הכוח הזה במישור החי, ואילו באשרה מתבטא הכוח במישור הצומח.
על פי הסברים אלו ניתן להבין שבממלכת צידון היה ערוב של עבודת כל הכוחות האלו: גם עבודת הבעל, כפי שמובא בשמו של מלך צידון, וגם עבודת העשתורת, כפי שמובא בע"ז שעשה שלמה, וגם עבודת האשרה, כפי שמובא בעבודת אחאב ובגדעון.
הבעל הוא המהוה את הכוח האקטיבי הראשיתי, כשאליו מצתרף הכוח הנקבי, אם בהופעת העשתורת, ואם בהופעת האשרה.
יש להבין שעבודת הכוחות האלו דווקא ע"י הצידונים, היא אינה מקרית, אלא תוצאה ישירה מהיות הכוחות האלו המאפינים ביותר את ארצם. הביטוי הישיר להופעת הכוחות האלו בארצם היא בהיותה ארץ יערות, כפי שראינו בשלמה שמביא את כל עצי הארזים לבית המקדש מצידון, ע"י חירם מלך צור ששלט באזור כולו. אמירתו של שלמה לחירם שאין יודע כצידונים לחטוב עצים, מבטאת למעשה את שיכותם של הצידונים לכוח הופעת השפע וההצמחה הזה שבארצם.
נראה שהופעת כוח ההצמחה וחוזק המציאות מתבטא דווקא בעץ, כיון שהעץ הוא ביטוי הכוחי העמיד והמשמעותי ביותר שיוצא מן הארץ ברמת הצומח, כשמתוך כלל העצים הארז הוא הבולט מכולם.
גם מאופיו ואיפיוניו של היער עצמו (לא רק כמקום כינוס להרבה עצים), אנו יכולים ללמוד על כוחות הטבע הפועלים באזור צור וצידון. כפי שאנו יודעים ריבוי העצים ביער באופן הפראי שהם גדלים בו, מונע אותו מצד אחד מלהיות מקום למשכן האדם, ומצד שני הוא מהוה מקום טבע פראי לחיות הטבע. מצב זה נראה שמהוה ביטוי להופעת כוחות עצומים של שפע והצמחה טבעיים, עד כדי כך שכוח הטבע משתלט על אותם אזורים, בלא ערעור ויכולת השפעת האדם (המבטא את שלטון הכוח הרוחני).
יש להדגיש שמשמעות הופעת כוח זה אצל הצידונים היא אינה סתם הופעת כוח טבעיות רגילה, כפי שראינו אצל המצרים, שמהוים את הופעת הטבעיות הרגילה עם כל צמצומה ומוגבלותה (כפי שמתבטא גם בשמם מצרים מלשון מצרים), אלא הופעת כוחות שצד תוספת השפע וכוח ההצמחה שקימים בטבע, היא הנקודה הדומננטית הגורמת לעוצמתם המיוחדת (המתבטאת בעצי הארז שבארצם ובעשתרות הצאן, ובעיקר בכוח הזכרי שבבעל). נראה שהדגשת עניין תוספת השפע המולד הזה שבטבע יכול להופיע ולהתבלט דווקא במקום שיש בטבעיותו כוח שמעבר לרמה הטבעית הרגילה, המעורב בו בעצם טבעיותו, כשבלא מעורבות מיוחדת כזאת, לא היה מקום לשפע ולעוצמה המיוחדת של הטבע להתפרץ דווקא במקום זה, מעבר לרמה הרגילה של הטבע (עוצמה המתבטאת בכוח הארז ובכוח היערות שגדלים באזורים אלו).
נראה שכוח "מוסף" זה שמעבר למציאות הטבע הרגיל שמופיע בטבע עצמו, הוא למעשה מקביל לכוח הרוחני, כפי שמופיע אצל שבט אשר. באשר ראינו שמופיע כוח טבעי גשמי ברמה הארצית הרגילה, אולם שקימת בו תכונת ההתאמה להופעת הרוחניות בו, כשהתאמה זאת מופיעה כפי ערכי הטבעיות הרגילה. כך יוצא שהמישור הטבעי הוא הדומננטי באופיו, אולם בתוך אותה טבעיות מופעים אלמנטים של שפע טבעי מיוחד הנובעים למעשה מכוח ההשגחה העליונה הקימת בהם. באשר מתבטא הדבר בשמן הרב שנמצא בלחמו ("מאשר שמנה לחמו") כשגם אצלו גדלים עצים רבים, אלא שבהבדל מן הצידונים, אצל אשר ישנו ריבוי של עצי זית המיצרים שמן. כיון שאשר קשור להשגחה האלוקית, מופיע כוח ההצמחה בארצו בעץ שבמהותו הוא קשור ומופיע מציאות טבעית שיש בכוחה את המוכנות להופיע דרכה משמעויות רוחניות – עץ הזית. לעומת זאת אצל הצידונים, מופעים אמנם כוחות מקבילים בעוצמתם, אולם בלא להופיע את השגחת ה' דרכם. על כן, הביטוי לשפע המיוחד הזה אצלם יהיה מבוטא בהופעות ובעוצמות טבעיות כפי שמופיע ביערות הארזים שבלבנון, עד כדי כך שעולמו של האדם כמעט שאינו שיך בהם.
את הדמיון שראינו עתה בין כוח אשר ולכוח הצידונים, ניתן לראות גם בהשוואת שם הע"ז "אשרה", לשם "אשר", כיון שגם באשר ישנו הופעה של האושר שבמציאות הטבעית, אולם אושר שקשור לאלוקות – אושר של שמן. לאושר זה מעונינים הגויים להתקשר, עד כדי שהם מוכנים לתת תמורת פירות ארצו של אשר את כל כספם וזהבם (כפי שכבר הסברנו בעניין "וכימך דבאך").
הקבלה זאת בין כוח אשר וכוח הצידונים, מסביר לנו מדוע מתאים היה שאשר ינחל את ארצם ויופיע בה את השגחת ה' המיוחדת למציאות הטבעית המופיעה שם, במקום את עבודת הבעל האשרה והעשתורת, אולם כפי שכבר הסברנו (בעניין ביקורת דבורה הנביאה על אשר במלחמת סיסרא), לא מצליח אשר לכבוש את מירב ארצו, ובכלל זה גם את ארץ הצידונים. כשלון זה מקביל לכשלונו של שבט דן לכבוש את ארצו במישור החוף, וכשלון נפתלי לכבוש גם הוא את ארצו (כפי שמובא בשופטים א' ל"ג: "נפתלי לא הוריש את יושבי בית שמש ואת יושבי בית ענת, וישב בקרב הכנעני יושבי הארץ…"), כשלונות שמבטאים את הקושי של אותם שבטים שכוח ההופעה הרוחנית שבהם מעורה באופן חזק בתוך מציאותם הטבעית, להופיע את דרך ההשגחה העוברת דרכם בארץ.