אשר

אשר

בראשית ל' י"ב: "ותלד זלפה שפחת לאה בן שני ליעקב, ותאמר לאה, באשרי כי אשרוני בנות, ותקרא את שמו אשר".

יש להבין מדוע דווקא באשר באות הבנות לבטא את אושרן בהולדת בן לאה, ולא בבנים שהיו לפני כן?

הקושי בהבנת אופי זה של בן לאה גודל כשאנו מתבוננים על תרגום יהונתן במקום: "ואמרת לאה תושבחתא הות לי ארום שבחו לי בנת ישראל, והיכדין עתידין בנוי לשבחא קדם ה' על טב פירי ארעהום, וקרת ית שמה אשר".

אנו רואים שכוח השיבוח על הארץ, קיים גם אצל אשר, כשלכאורה כוח זה אינו שונה במהומה מכוחו של נפתלי כפי שמובא בברכת יעקב: "נפתלי אילה שלוחה, הנותן אמרי שפר" ומתרגם אונקלוס במקום: "…ואחסנתה תהי מעבדא פירין, יהון מודן ומברכין עליהון. ומסביר רש"י: "…והוא יודה על חלקו אמרים נאים ושבח".

נראה אם כן שישנו דמיון בין הופעת נפתלי והופעת אשר שמצריכה דקדוק יתר בהבדל ביניהם.

הבדל זה וכן עניין שיבוח בנות ישראל דווקא על אשר נראה שיוכלו להתבאר דרך ברכת משה לאשר מעניין ריבוי השמן המוזכרת בברכתו:

"דברים ל"ג כ"ד: "…וטובל בשמן רגלו". רש"י: "שהייתה ארצו מושכת שמן כמעין".

את הקישור לעניין השמן אנו מוצאים גם אצל נפתלי אם כי באופן שונה, אצל דבורה הנביאה:

שופטים ד' ד': "ודבורה אישה נביאה אשת לפידות…" רש"י ד"ה אשת לפידות: "שהייתה עושה פתילות למקדש".

ילקוט שמעוני פרק ד': "תנא דבי אליהו, אמרו, בעלה של דבורה עם הארץ היה, א"ל בוא ואעשה לך פתילות ולך לבית המקדש שבשילה, אז יהיה חלקך בין הכשרים שבהם ותבא לחיי העולם הבא. והיא עושה פתילות והוא מוליך לבית המקדש… לפידות ע"ש שאשתו עושה פתילות. והיא מתבוננת ועושה פתילות עבות כדי שיהיה אורן מרובה, והקב"ה בוחן לבות וכליות אמר לה, דבורה, את נתכונת להרבות אורי, אף אני ארבה אורך ביהודה ובירושלים…"

אם כן ניתן להסיק מדברי המדרש שדבורה הבאה מנפתלי מבטאת  את בחינת ה"פתילה" (שהרי אם אין "סיפור" זה נוגע לאופן הצלת עם ישראל מכוח נפתלי, לא היה מקום לרמוז עליו ולהזכירו), בעוד שאשר מבטא את בחינת ה"שמן", כששניהם יעודם הוא בסופו של דבר לשם העלאת האור.

נבחן את משמעות השמן והפתילה ע"מ להקביל בחינות אלו לקווי אופי ההשגחה המתגלית בנפתלי ובאשר.

כשאנו מדברים על בחינת ה"אור", אנו למעשה מדברים על בחינת ההופעה הרוחנית שבנו. כך הוא גם ביחס לאור המנורה בבית המקדש. אור זה הוא ביטוי לכוח החוכמה המופיע מבית המקדש על ישראל. כך מובא הדבר בבא בתרא דף כ"ה ע"ב: "אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים ידרים, ושיעשיר יצפין. וסימניך שולחן בצפון ומנורה הדרום". על פי התבוננות זאת ניתן לומר שהפתילה והשמן לעומת האור שייכים למישור הארציות הגשמית, אולם היותם מיועדים לשם העלאת האור מלמד על שייכותם לבחינתו, אם כי היחס של כל אחד אל האור הוא שונה.

הפתילה: הוא המקשר הישיר שבו נאחז האור, והוא המקשר בין השמן והאור.

השמן: מהוה את הכוח שממנו ניזון ויוצא האור, אך לא בקישור ישיר אליו, אלא דרך הפתילה. כך יש להבין את ההבדל בין נפתלי ואשר.

כפי שאמרנו, נפתלי מבטא משמעות של הופעה טבעית גשמית, כשלטבעיותו עצמה יש דרך הופעה רוחנית שמיימית (הנובעת מהצלחת חיבור רחל להיות כלאה אחותה), שילוב שיוצר מצב שבטבעיות עצמה מתגלית חוקיות שמימית. כך ראינו שפירות גינוסר ממהרים להבשיל, כשבחינת המהירות היא למעשה הבחינה השמיימית בחוקיות הארצית של נפתלי. (זאת בניגוד להופעת בחינת רחל ובניה שבהם לא דרך תיפקודה של הטבעיות היא כפי הערכיות הרוחנית שמיימית, אלא עצם הטבעיות עצמה היא עליונה במציאותה. מצד שני טבעיות זאת מופיעה כולה כפי הערכיות הטבעית ולא כפי שאצל נפתלי שאותה השפעה שמיימית כן מופעה כפי הערכיות השמיימית.)

אופי ארציות זה מקביל בדיוק לבחינת הפתילה שראינו אצל דבורה. מצד אחד הפתילה עצמה היא מציאות טבעית וחומרית, אולם בה עצמה כבר נאחז האור הרוחני, כפי שבטבעיות הארצית עצמה של נפתלי קיימת הבחינה הרוחנית, וכפי ש"בארה של מרים" שקוע בתוך הכינרת שבשטח נפתלי.

על פי כיוון חשיבה זה, אשר – שמבטא את משמעות  השמן, נראה שאופיו צריך להיות מצד אחד שייך למציאות הטבעית החומרית, כפי שהשמן שייך למישור הזה, כשבמציאות הטבעית הזאת ישנה אך ורק התאמה כלפי הבחינה הרוחנית העליונה, כפי ערכי המציאות הטבעית. עקרונות אלו מבוטאים בצורה מתואמת בשמן בכך שהשמן הוא אמנם לא ביטוי האור עצמו ואינו קשור אליו ישירות, אולם יש בו את ההתאמה להוציא מתוכו את האור (בתוך תכונותיו הטבעיות), כשכל המציאות הזאת שלו היא בערכיות טבעית רגילה.

[לעומת זאת באופיו של דן, המופיע גם הוא ככוח מציאות  טבעית, הבחינה הטבעית שלו אינה רק מתאימה לבחינה הרוחנית העליונה, אלא הבחינה הרוחנית העליונה מופיעה באופן אקטיבי ממש בתוך המציאות הטבעית שבו, אם כי גם אצלו הופעת כוחו היא כפי ערכי המציאות הטבעית (מכוח ניסיון רחל להבנות משיפחתה). לעומת זאת נפתלי שגם אצלו הבחינה הרוחנית עצמה קיימת בתוך הבחינה הטבעית הגשמית, השוני שלו מדן הוא בכך שהופעת הכוח הרוחני העליון במציאות הטבעית שבו, היא כפי ערכי המציאות הרוחנית].

על פי הבנה זאת באופיו של אשר, ניתן לחזור לביאור שמו שניתן לו ע"י לאה והתאמתו לאופיו, וכן לעניין מיקומו לאחר גד.

נראה להבין שדווקא לגבי אשר שייך לומר "באושרי כי אישרוני בנות", כיון שעניין הבת או האישה הוא שייכותה למציאות הטבעית הגשמית, כשהמישור הרוחני מתייחס יותר כלפי הצד הגברי. נראה שבהשוואה בין אשר, נפתלי, דן וגד, השיכות לרובד המציאות הטבעית בצורה החזקה ביותר, קימת דווקא בבחינת אשר, שהרי אצל גד מופיע כוח טבעיות שמופיע איזון בין הופעת הצד הגשמי והרוחני (כך ראינו באופן בולט בעובדת לידתו מהול). דן אמנם מבטא את הופעת הכוח הרוחני שבו כפי ערכי המציאות הטבעית, אולם ישנה אצלו הופעה של הכוח הרוחני האקטיבי עצמו במציאותו הטבעית ולא רק התאמה של מציאותו למציאות הרוחנית. על כן שייכותו לבחינה הרוחנית ה"גברית" היא עוד גבוהה. כמו כן גם בנפתלי מופיעה בחינת האופי ה"גברי", שהרי אצלו לא רק שישנה הופעה של הכוח הרוחני העליון עצמו באופן אקטיבי במציאות הטבעית (ולא רק התאמה אליה), אלא דרך הופעתה הוא כפי הערכיות הרוחנית. לעומתם, רק אצל אשר ישנה הקירבה הגדולה ביותר להופעת המציאות הטבעית מצד עצמה, בכך שמצד אחד הכוח הטבעי הגשמי שקיים אצלו רק מותאם להופעת הכוח הרוחני, כשכל ההתאמה הזאת היא כפי ערכי המציאות הטבעית.

[זאת לעומת בני רחל שאמנם גם כוח טבעיותם רק מותאם כלפי ההופעה הרוחנית, אולם הם עצמם, טבעיותם היא בעלת משמעות עליונה שמימית, מתוך היותם בני אשת יעקב ולא מבני השפחות (כפי שנבאר בהמשך)]

אם כן ברור הוא שגם אצל אשר, עצם ההתאמה הזאת מבטאת  קשר לעולם הרוחני ה"גברי", אולם מבין כל ההופעות שראינו עד כה, הוא המתאים ביותר שעליו "יאשרו בנות", שהרי הבנות מתאים שיאשרו וישבחו דווקא את אותם בחינות המקבילות והמתאימות להן לאופיין ולבחינתן. על כן עליו קוראת לאה את השם "אשר".

(הערה: בהמשך אנו נדון בקשר ובהבדל בין אשר ובין האשרה שאותה עבדו ישראל בעיקר בזמן אחאב ואשתו איזבל).

כפי שבארנו עד כה את אופיו של אשר מבאר אם כן את שמו, אולם דווקא באור זה יוצר קושי בהבנת הקשר של לאה לבן זה הנולד לה מזלפה שפחתה, שהרי אע"פ שאשר יוצא ממי שהייתה צריכה להיות לכתחילה שפחת רחל, מה שמחייב שתהיה השפעה של בחינת רחל על אשר, אולם ברור הוא שהיות נישואי השפחות מכוח האימהות, מחוייבת השפעה גם של בחינת האמהות על ילדי השפחות. אם כן היינו צריכים לצפות להופעת בחינת לאה (שהמאפיין אצלה הוא הדומננטיות שיש באופייה לבחינה הרוחנית העליונה) גם אצל אשר, כשאנו רואים (מתוך הקבלתו לבחינת ה"שמן"), ששייכותו היא הקרובה ביותר למציאות הטבעית לכשעצמה!

אלא נראה שצריך להבין שכפי שאצל רחל נתינת שפחתה ליעקב נבעה מקנאתה במעשיה הטובים של לאה, הגורמת לה לנסות ולהידמות לה (כפי שמבוטא בצורה החזקה ביותר בהולדת נפתלי, שם אומרת רחל: "נפתולי אלוקים ניפתלתי עם אחותי, גם יכולתי"), כך גם לאה בראותה שעצרה מלדת, היא נותנת את שפחתה ליעקב, כשגם אצלה מטרתה היא להופיע את בחינת רחל מתוך ההידמות לה.

אם כן, כפי שראינו שאצל רחל יישום רצונה להידמות ללאה לא מופיע בבת אחת, אלא בבנה הראשון של שיפחתה (דן), בולטת יותר השפעת השפחה עצמה על אופיו של בנה, כשבעצם ההשפעה הזאת אמנם כבר קיימת ההידמות ללאה, (שהרי שפחת רחל הייתה מיועדת ללאה), בכל אופן שיא ההידמות ללאה מגיע בבנה השני של שפחתה (נפתלי), הידמות המופיעה באופן מפורש בשמו, על שם: נפתולי אלוהים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי.

אם כן, כפי הדרגתיות זאת בהופעת השפעת כוח לאה בבני שפחת רחל, כך גם קורה בהופעת בני שפחת לאה. בתחילה ישנה השפעה של כוח רחל בגד, מכוח שפחת לאה עצמה, בהיותה במקור מיועדת להיות שפחת רחל, כשמצד שני מופיעה בו השפעת לאה מכוח היותה הנותנת את שפחתה ליעקב. מתוך שיתוף ההשפעות האלו נולד גד, שבו ישנו האיזון בין הצד הרוחני והטבעי.

לעומת זאת בבן השני (אשר), מופיעה כבר בחינת ההתדמות של לאה לרחל (כפי שרחל עשתה בנפתלי). על כן, התוצאה שנוצרת מכך היא אשר, שהשפעת המשמעות הטבעית היא המכרעת אצלו. ממילא אין אצלו הופעה של הכוח הרוחני בבחינתו האקטיבית (כפי שזה אצל דן), אלא הופעת המציאות הטבעית אצלו היא רק מותאמת כלפי המציאות הרוחנית. כמו כן גם דרכי הופעת טבעיותו היא כפי ערכי המציאות הטבעית (בניגוד למה שראינו אצל נפתלי). "התוצאה" שנוצרת מכך היא – אשר, שהשפעת המשמעות הטבעית היא המכרעת אצלו.

אם כן יוצא, שהופעת האלוקות ה"רחוקה" ביותר מהשגחת האלוקות השמימית הישירה, וה"קרובה" ביותר להופעת הטבעיות הרגילה, מתקימת דווקא אצל אשר.מסקנה זאת תסביר בהמשך את מיקומו של אשר בנחלתו בארץ ישראל, וכן את קשריו עם הגויים, כפי שנראה בברכת משה.

 

הערה: לכאורה ניתן היה להבין שקירבה זאת של אשר לרמת הטבעיות הרגילה, תגרום דווקא אצלו את יכולת ההתנתקות הגדולה ביותר מן האלוקות. אולם אנו כבר ראינו (בעניין פליטת הענן את החוטאים במלחמת עמלק), שהבעיתיות הרבה מצד זה, קימת דווקא אצל דן, למרות שאצלו הכוח הרוחני מתגלה בו עצמו באופן אקטיבי (ואין בטבעיותו רק התאמה להופעת הרוחניות בו)? אלא יש להסביר שכיוון שאצל דן אותו כוח שמימי אקטיבי מתגלה כפי הערכיות הטבעית, לכן אע"פ שהופעתו מחייבת זיקה ישירה לאלוקות (כפי שראינו בנזירותו של שמשון), הכוח הטבעי העצום שעובר דרכו הוא זה שגם יכול "להפילו" לצד גשמיות היתר, שתרחיק אותו מהאלוקות. לעומת זאת אצל אשר, כיון שכוח טבעיותו אין בו את התוכן האקטיבי של העוצמה הרוחנית, גם יכולת נטיתו כלפי גשמיות היתר, היא נמוכה יותר.