אשר בברכת יעקב:
בראשית מ"ט כ': "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך". רש"י: "מאכל הבא מחלקו של אשר יהא שמן, שיהיו זיתים מרובים בחלקו, והוא מושך שמן כמעין, וכן ברכו משה, וטובל בשמן רגלו…"
כפי שכבר הזכרנו פעמים קודמות, עניין הלחם שהוא המאכל העקרי של האדם, בא לבטא את עולם הטבעיות והתחושות והכוחות הגשמיים של האדם, כפי שהלחם מהוה את עיקר מאכלו, כשעניין האכילה הוא אחד מכוחות הטבע הבסיסיים שלנו (כבר הזכרנו את השימוש שנעשה בעניין אכילת הלחם גם בנוגע למשכבי אשה, כפי שמביאים הפסוקים בעניין יוסף ואשת פוטיפר וכפי שמוזכר ביתרו ובנותיו). מצד שני בעניין השמן הסברנו, שמשמעותו היא, כוח טבעי שבמהותו מתאים להופעת הרוחניות דרכו, משמעות הניגזרת משימושו הפיזי כוחומר שמכוחו מופק האור.
אם כן, אם אנו אומרים שלחמו של אשר שמן, משמעות הדבר היא שהכוחות הטבעיים התחושתיים והגשמיים שבו, יש להם את תכונות ההתקשרות וההתאמה לכוח הרוחני. הדגשה זאת בתכונתו של אשר, מתאים שתובא דווקא ע"י יעקב שכהרגלו בא להדגיש את צד המעלה שבכוחות הטבעיים שבשבטים.
לעומת זאת אצל משה, נראה בהמשך שהוא מדגיש את עצם מציאות השמן עצמו אצל אשר. נראה שההבדל בין "לחם שמן" לבין השמן עצמו הוא, שהשמן הוא כוח שבעצמותו מהוה טבעיות שמוכנה להופעת הרוחני על ידו, כשהיותו בתוך הלחם הוא מבטא מצב שכלל הכוחות הטבעיים הגשמיים מושפעים מכוח עצמותי זה, וממילא בכללותם הם מהוים הופעה טבעית שמקושרת להופעה הרוחנית מצד ההתאמה אליה. יש להדגיש, שאצל אשר גם כשאנו מדברים על הצד הרוחני עצמו (כפי שמדגיש אותו משה), אנו מדברים על הופעה שהיא טבעית בעיקרה (השמן), כשבחינתה הרוחנית בולטת רק מתוך כך שהיא מותאמת להופיע דרכה את ה"אור"
כלומר יוצא שאם אצל שבטים אחרים כגון יהודה ואפילו דן, הצד הרוחני בולט מצד עצמו בתוך אופים הכללי, אצל אשר עצם ההופעה הרוחנית שבו בלועה בהופעתו הטבעית.