הכרמל והתבור במעמד הר סיני:
הבנתינו את אופי ההשגחה המופיעה בהר הכרמל, מאירה באור חדש את דברי המכילתא על פרשת יתרו פרשה ה': "ד"א אנכי ה' אלוקיך, כשעד הקב"ה ואמר אנכי ה' אלוקיך, היו ההרים מתרעשים והגבעות מתמוטטות, ובא תבור מבית אלים וכרמל מאספמיא שנאמר: חי אני נאום המלך ה' צבאות שמו, כי כתבור בהרים וככרמל בים יבא, זה אומר אני נקראתי, וזה אומר אני נקראתי, וכיון ששמעו מפיו "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", עמד כל אחד ואחד במקומו ואמרו, לא עסק אלא עם מי שהוציא ממצרים".
על פי דרכי ההשגחה שהסברנו בנפתלי (שהר התבור הוא הביטוי ונקודת הציון המופיעה את ההשגחה הזאת) ובאשר (שהר הכרמל הוא הביטוי ונקודת הציון המופיעה את ההשגחה הזאת), מובן מדוע דווקא עניין יציאת מצרים הוא העוצר אותם מלדרוש שאליהם תרד התורה. כפי שכבר הזכרנו "מרוץ" זה על מי תרד התורה, הוא ביטוי לשאלה באיזה אופי השגחה יש לה' להתגלות לעם ישראל בקבלת התורה. דברי ה' "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", מבטאים למעשה את הנקודה החשובה במתן תורה הזה – יכולת האלוקות להוציא את ישראל מן המיצרים והמוגבלות של הטבע ולתת להם את האפשרות להופיע את האלוקות האין סופית דרכם. על פי הבנתנו את אפיוני ההשגחות המופיעים דרך הכרמל והתבור, ברור שהרים אלו אינם מתאימים לעניין זה, שהרי בשניהם אע"פ שכוח האלוקות העליונה קשור בהם (אם בהשגחת אשר באופן הנמוך של התאמת טבעיותו להופעת הרוחניות העליונה בו, ואם בהשגחת נפתלי באופן היותר גבוה של טבעיות שדרך הופעתה במציאות, היא שמימית), בכל אופן הכוח הדומננטי בהם הוא כוח הטבעיות. על כן, בדרך ההשגחות האלו לא היו יכולים ישראל להתנתק מן המיצריות המגבילה ולהגיע למעמד מתן תורה, אלא רק יציאה לדרך השגחה "מדברית" המנותקת מן הגשם, יכלה ליצור את התנאים האלו. על כן דווקא הר סיני ההר שבמדבר, הוא שהתאים באופי ההשגחה שיורדת דרכו, ליצור בישראל את הפתיחות והמוכנות להופעת האין סוף דרכם. רק לאחר מכן כשישראל נכנסים לארץ, יכולה האלוקות להופיע מכוח מתן תורה גם בדרכי ההופעה האחרות המעורות בטבע כדוגמת השגחת התבור והכרמל.