רצון גד לנחול את מקום קבורת משה:


יש להבין מדוע דווקא אצל גד מופיע הצורך הזה שגורם לו להשאר בעבר הירדן המזרחי. חשיבות ברור נקודה זאת גודלת כיון שאם נתבונן במקומות שאותם נחל ראובן נראה לכאורה שמשה קבור דווקא בתחומו, ולא בתחום גד. כך מובא בבמדבר ל"ב ל"ז: "ובני ראובן בנו את חשבון… ואת נבו ואת בעל מעון…" כלומר שנבו מקום מיתת משה היא בתחום ראובן. כך גם מתרגם תרגום יהונתן במקום: "ובני ראובן בנו ית בית חושבני…וית בית קבורתיה דמשה וית קרתא דבלק…"


סתירה זאת מתורצת  במסכת סוטה י"ג ע"ב בכך שמשה מתיחס באמת כלפי שני השבטים, אם כי לכל אחד במשמעות אחרת: "היכן משה מת? בחלקו של ראובן דכתיב: ובני ראובן בנו וכו' ואת נבו. והיכן משה קבור? בחלקו של גד דכתיב: וירא ראשית לו וגו'". וממשיכה הגמרא ואומרת: "ויקבור אותו בגיא בארץ מואב מול בית פעור (דברים ל"ד). א"ר ברכיה, סימן בתוך סימן ואפ"ה ולא ידע איש את קבורתו".


נראה להבין שמשה המדגיש את המשמעות הרוחנית שמופיעה בשבטים, מדגיש גם פה את הפן הזה בבחירתם של בני גד את עבר הירדן המזרחי. היוצא מכך הוא, שבהעדפתם הכוללת של גד את משמעות הצד הטבעי גופני שבתוך האיזון שקיים אצלם בין שני הכוחות (הגורמת להם להעדיף את עבר הירדן המזרחי על פני עבר הירדן המערבי), קימת גם נקודה רוחנית עליונה שמופיעה דווקא בצד המזרחי (כשמקום קבורת משה, הוא הביטוי לכך), הנותנת להעדפה הזאת של בני גד גם כיוון בעל משמעות רוחנית עליונה.


נראה כשאנו מדברים על מקום מיתה ומקום קבורה, מקומות אלו מבטאים נקודות ציון: עובדת עזיבת הנשמה את העולם הזה (שלב המיתה) במקום מסוים, מלמדת על שיכות כוח אותה נשמה למקום ההוא, שהרי דווקא בהעלותה מן הגוף היא מתגלת בכל עוצמתה, בלא מוגבלות הגוף. ביטוי זה נעשה דווקא באותו מקום בו נפטר האדם. לעומת זאת כשאנו מדברים על מקום קבורת הגוף, מקום זה מהוה נקודת ציון למשמעות שאותו גוף מבטא, מכוח זה שבאותו מקום הוא קבור.


על כן נראה, שכשהגמרא אומרת שמשה נפטר בשטחו של ראובן, היא למעשה אומרת שבשטח ראובן קימת בחינת נשמתו של משה, וכשהיא אומרת שמשה קבור בשטחו של גד היא למעשה אומרת שבשטח גד קימת בחינת גופו של משה.


כפי שכבר ראינו מיוחדותו של משה היא בכך הוא "עלה אל האלוקים", כלומר כוח האחדותיות מבוטא בנשמתו גם בהיותה בארץ. ממילא יש להבין שכוח האחדותיות הזה קיים גם בנחלת ראובן. כוח זה הוא שמאפשר לראובן את היכולת להתישם בארציות ולנחול נחלה.


מצד שני, בשתח נחלת גד מופיעה בחינת גופו של משה, אותו גוף שנשא בתוכו את נשמתו הכמעט אחדותית. יש להבין שגוף זה בהיותו נושא את מהותו השמימית הגבוהה, יהיה גם הוא במדרגת "דקות" וזכות שאין למעלה ממנה, עד כדי ש"לא נודע מקום קבורתו", אי ידיעה המלמדת שלמציאות הטבעית שנשאה את אותה נשמה גדולה, אין לה כלל גדר של "מקום", שהוא הביטוי ל"עבותו" של העולם הגשמי ("דקות" זאת שבבחינתו הגופנית, היא גם זאת הגורמת לו לפרוש מאשתו).


בחינה זאת של דקות וזכות המציאות הטבעית הגשמית היא המאפינת את מקום קבורתו של משה ואליה מתקשרים בני גד.


כלומר יוצא שבני גד נותנים עדיפות לצד הטבעי שבאופים המאוזן, אולם נטיתם היא כלפי המשמעות הגשמית הטבעית בבחינתה הדקה והזכה ביותר, כפי שמתבטא בגופו של משה במקום קבורתו. את הבחינה הזאת שבבחירתם של בני גד, מצין משה בברכתו אותם.


 


הערה: נראה שגילוי בחינת האחדותיות הרוחנית דווקא בשטח ראובן – שטח מואב לשעבר (ששמו וממילא גם כוחו נשאר עליו גם לאחר כבישתו ע"י ישראל כפי שמובא בדברים א' ה': "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה"), וכן גילוי כוח הדקות והזכות הטבעית גשמית דווקא בשטח גד – שטח עמון לשעבר, אינו מקרי. בחינת הכוחות האלו מהוים למעשה את כוחות התיקון שיכולים לאפשר לבחינת מואב ועמון המופיעים באותם ארצות (שעתה הם בידי ראובן וגד) להתקיים כמציאות המסוגלת להופיע השגחת ה'. כפי שהסברנו, המאפין את מואב הוא הופעת הכוחות הרוחניים העליונים בלא התחשבות במוגבלות הגופנית, כשמואב מופיעים את הכוחות האלו בצורה גמורה במציאות הטבעית, דבר שגורם לעיוות המציאות הטבעית (כפי שראינו באופן כללי בגזל של רועי לוט ובגילוי העריות של בנותיו). אם כן הופעת כוח האחדותיות בדרך העבודה הרוחנית הזאת, היא שיכולה לתקן עיוות זה בכך, שהוצאה לפועל בלא גבולות ברמה האחדותית, אין לה כל משמעות של רע וטוב, ולכן אי ההתחשבות במוגבלות הטבע אין בה פגיעה במציאות ברמה הזאת. כיון שאצל מואב מודגש בעיקר עניין הישום הגמור במציאות הטבעית, לכן התיקון המתאים להם בלא לפגוע ביחוד ארצם, הוא דווקא כשכוח האחדותיות שמתערב בארצם גורם לכך שניתן יהיה להמשיך להופיע במציאות הטבעית והישומית את אותם כוחות עליונים, בלא קילקול.


לעומת זאת  אצל עמון, כיון שעיקר ענינם והחשיבות שהם נותנים הוא כלפי צד הופעת הכוחות העליונים, המופעים אצלם ברמה גבוהה עוד יותר מאשר אצל מואב (כל זאת על "חשבון" ישום נמוך יותר בארציות), ממילא אצלם נצרך התיקון דווקא בצד המציאות המקבלת. כוח מקום קבורתו של משה גורם לכך שתופיע בארצם כוח "דקות הכלי" עד כדי בחינת "לא נודע מקום קבורתו", כשבחינה זאת שומרת על המשמעות היחודית שבארצם מצד יכולת הורדת הכוחות העליונים, בלא שתהיה בהכרח פגיעה בכלי הארצי המקבל, פגיעה שהייתה מביאה ממילא לאי יכולת הופעת האלוקות דרך ארץ זו. מעורבות בחינות אלו של משה בארצות מואב ועמון מחויבות היו, מתוך עובדת תוספת שטחים אלו להתנחלות ישראל ע"י ראובן וגד, תוספת שחייבה ממילא "טיפול" בבעיתיות שבהן.


ניתן לומר, שכפי שעמון ומואב מהוים חטיבה אחת שמשלימה אחת את השניה (כפי שלמדנו מתוך מעורבות שניהם הן מבחינת שטח ארצם והן מבחינת עבודת האלוה שלהם), כך גם בחינות התיקון שקימות בארצם, מהוות חטיבה אחת כשהבטוי לכך מופיע אצל משה שבחינת נשמתו עולה בשטח ראובן, כשמקום קבורתו הוא בשטח גד.


 


הבנה זאת של סיבת קיום כוח משה בנחלת גד וראובן, מלמדת למעשה שגם לאחר נתינת ארצות אלו לידי שבט ראובן וגד, נשארת השפעה של בחינת מואב ועמון בארצות אלו. ביחס לראובן כבר ראינו שעצם שיכותו לארץ מואב נובעת מהתדמות בחינת ההשגחה שהוא מופיע לבחינת מואב. אולם אנו נראה שגם בנחלת גד, נחלתו בעבר הירדן המזרחי את שטח בני עמון משפיעה לא רק מצד היותה בעבר הירדן המזרחי ולא המערבי, השפעה הגורמת לבני גד הנוטים כלפי מישור הארציות הטבעית, לבחור בה לנחלתם (כפי שמצינת לאה באומרה: בגד – מלשון בגידה), אלא גם מצד היות נחלתו נחלת עמון לשעבר – זאת נראה בדרך תיפקודו של יפתח.


 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.