יפתח

 

יפתח:

העובדה הראשונית המרמזת לנו על ההשפעה העצומה שיכולה להיות על השבט, מכוח מקום התנחלותו, מעבר לאופיו העצמי של השבט, היא בכך שעל יפתח לא מובא כלל מוצאו השבטי, אלא שהוא מגלעד. כך מובא בשופטים י"א א': "ויפתח גלעדי היה גיבור חיל…". גם לאורך כל המלחמה כולה כנגד בני עמון, מוזכר יפתח כראש יושבי גלעד. עובדה זאת בולטת במיוחד בעימות שיש לו עם בני אפרים בפרק י"ב פסוק ד': "ויקבץ יפתח את כל אנשי גלעד וילחם את אפרים ויכו אנשי גלעד את אפרים כי אמרו פליטי אפרים אתם גלעד בתוך אפרים בתוך מנשה". רש"י ד"ה כי אמרו פליטי אפרים אתם גלעד: "פחותים שבאפרים היו מבזים את הגלעד ואומרים להם מה אתם גלעד חשובים בתוך אפרים ובתוך מנשה. כך תרגם יהונתן".

אם כן, מדברי הכתוב ועל פי הבנת רש"י, ניתן היה לכאורה להבין שיפתח הוא מבני מנשה, ועל כן הזלזול בהם היה ביחס לשבטי יוסף, אולם בכל אופן הכתוב מדגיש שהזלזול היה כלפי בני גלעד, וכן אנו רואים שיפתח מקבץ את כל אנשי גלעד, בלא שמוזכר מקור שבטי מסוים שלהם.

הניסיון לראות את יפתח כבן שבט מנשה הוא בעיתי גם מצד זה שרוב שטח הגלעד משתיך למעשה כלפי שבט גד (עיין במפה באטלס "דעת מקרא" ע' 145) עובדה שכבר נותנת מקום לראותו דווקא כבן שבט גד. (כך באמת מבין הרמבן על בראשית מ"ט י"ט על הפסוק: "גד גוד יגודנו והוא יגוד עקב": "…ואולי ירמוז הנביא על מלחמת יפתח הגלעדי עם בני עמון"). על כן נראה שאי הזכרת הכתוב את מקורו השבטי של יפתח (בניגוד לגדעון שהיותו משבט מנשה כן מוזכרת בכתוב), מלמדת על כך שלגלעד שבעבר הירדן המזרחי, הייתה השפעה מכריעה באופי ובהתנהגות היושבים בו, כשהחלוקה השבטית שבו בין מנשה וגד היא טפלה מול הדומננטיות של המקום.

מתוך הכרתנו את הכוחות המופיעים במקום זה, נראה שאפיונו ישלב בתוכו: א) את היותו בעבר הירדן המזרחי. ב) היותו ארץ בני עמון במקורו (עד כבישתו ע"י סיחון, כפי שניתן לראות באטלס "דעת מקרא" ע' 145 בהשוואה לחלוקת האזור לפני כיבוש סיחון, כפי שמבואר בע' 108 באטלס). אנו באמת נראה שהתנהגות יפתח והטעויות שהוא עושה נובעים באופן ישיר מההשפעות האלו עליו.

שופטים י"א ל"א: "וידר יפתח נדר לה' ויאמר, אם נתון תיתן את בני עמון בידי, והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון, והיה לה' והעליתיהו עולה".

תענית ד' ע"א: "שלשה שאלו שלא כהוגן, לשניים השיבו כהוגן, לאחד השיבו שלא כהוגן ואלו הן: אליעזר עבד אברהם, ושאול בן קיש, ויפתח הגלעדי…יפתח הגלעדי דכתיב: והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי וגו', יכול אפילו דבר טמא (רש"י: כלב או חזיר), השיבו שלא כהוגן, נזדמנה לו ביתו…"

נראה שהסיבה שדווקא יפתח השיבו לו לא כהוגן היא כיון שכנראה אצלו לא הייתה סתם הסתמכות גדולה מדי על השגחת ה' שתביא לו את הבחירה הנכונה, אלא פגם עקרוני במחשבתו בנושא ההקרבה עצמו, הוא זה שמביא אותו לאי ההקפדה שמא יצא לקראתו כלב או חזיר.

יש להבין שהאיסור להקריב כלב או חזיר לקורבן נובע מהיות עולם המציאות החומרית מוגבל ומצומצם. על כן רק תנאים מסוימים במציאות, מאפשרים להופיע אלוקות דרכה. ממילא ברור שאי שימת הלב של יפתח שנדרו נותן אפשרות להקרבת כלב או חזיר, מלמדת על חוסר נתינת חשיבות מספקת להגבלות האלו שיש בעבודת ה'.

נראה שחסרון זה אצלו, הוא תוצאה ישירה מהיותו איש הגלעד, מקום מושב בני עמון ובני מואב (בגבולם הדרומי). כפי שכבר הבהרנו, יחודם של בני עמון ומואב (בהיותם בני לוט) הוא בכך שהם מופיעים את הכוח הרוחני האלוקי במציאות הטבעית, בלא התחשבות במוגבלות המציאות (כפי שראינו ברועי לוט שהיו רועים בשדות כנען, מתוך שראו שדות אלו כשיכות כבר לאברהם וללוט, אע"פ שבאותו זמן "הכנעני אז בארץ", וכפי שראינו בבנות לוט השוכבות עם אביהם).

גם אי ההכרה הגמורה בהגבלת עבודת הקורבנות רק מן הבהמות הטהורות, הוא תוצאה ישירה מאי ההכרה במוגבלות החומר, המחייבת שרק חלק מבעלי החיים מתאימים להוות קורבן לה'. אם כן, יפתח מתוך השפעתו מארצו – ארץ עמון, הוא אינו נזהר לידור נדר שיכול לגרום לו להקריב כלב או חזיר ועל כן דווקא הוא נענה שלא כהוגן וביתו היא שיוצאת לקראתו.

את אותה בעיה של אי ההתחשבות במוגבלות החומר והופעת האולוקות על ידו בלא התאמה לכוח המציאות הטבעית, ממשיך לבטא יפתח גם בהמשך התנהגותו, לאחר שביתו יוצאת לקראתו:

פסוק ל"ה: "ויהי כראותו אותה ויקרע את בגדיו ויאמר אהה ביתי הכרע הכרעתני ואת היית בעכרי ואנכי פציתי פי אל ה' ולא אוכל לשוב…ויהי מקץ שניים חודשים ותשוב אל אביה ויעש לה את נדרו אשר נדר, והיא לא ידעה איש ותהי חוק בישראל".

תענית ד ע"א: "…וכתיב אשר לא ציוותי ולא דברתי ולא עלתה על לבי (ירמיה י"ט): אשר לא ציותי זה בנו של מישע מלך מואב שנאמר (מלכים ב' ג'): ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו ויעלהו עולה. ולא דברתי זה יפתח. ולא עלתה על לבי

זה יצחק בן אברהם". רש"י: ד"ה וכתיב אשר לא ציויתי: "…שלא תאמרו הלא ציוה כמו כן הקב"ה ליפתח ומישע ואברהם, כי מעולם לא ציויתי למישע לשרוף את בנו באש, דכתיב ויקח את בנו… ויעלנו עולה על החומה, ולשמים נתכון כסבור היה לרצות להקב"ה…"

אנו רואים שיפתח מקיים בביתו את נדרו שנדר. מפשט הפסוקים ניתן להבין שהוא ממש מעלה אותה לעולה, אולם מדברי הכתוב: והיא לא ידעה איש, ניתן גם להבין כפי שרוב המפרשים מבינים (רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל ורלב"ג), שקיום נדרו היה בכך שהיא לא ידעה איש ונשארה פרושה ובודדה כל ימי חייה.

נראה שגם מן הגמרא בתענית ניתן להבין שקיום נדרו של יפתח לא היה בהקרבה בפועל (כפי שעשה מלך מואב), וזאת מהפסוק בירמיהו שמביא לגבי שלושת מקרי ההקרבה שלושה ביטויים הדרגתיים: אשר לא ציויתי, ולא דברתי ולא עלתה על ליבי. אצל מלך מואב שהקריב את בנו בפועל על החומה, נאמר הביטוי: לא ציויתי, שהוא בעל משמעות ישומית גמורה. מצד שני על אברהם שבסופו של דבר לא עשה שום דבר לבנו נאמר הביטוי: לא עלתה על ליבי, שהוא בעל משמעות מחשבתית בלבד. ואילו על יפתח נאמר ביטוי ביניים "אשר לא דברתי" שהוא אמנם פחות מעשי וישומי מציווי, אולם הוא יותר מעשי וישומי לעומת מחשבת הלב. על כן ניתן להבין שמעשה יפתח היה בשלב הביניים שבין מעשה אברהם למעשה מלך מואב, כשהוא אמנם לא מקריב את ביתו בפועל לה', אולם היא מפריש אותה להיות עגונה ובודדה עד שניתן לומר אליה כאילו הוקרבה לה'.

דרך התנהגות זאת היא בדיוק מקבילה ומושפעת מדרך התנהגותם של בני עמון (שנגדם יוצא יפתח למלחמה), כיון שהיכולת להעלות על הדעת להקריב קורבן אדם לעולה לה', נובעת מתוך אי ההכרה שהאלוקות מופיעה בעולם בהתאמה ובהתחשבות במוגבלות וחוקיות הטבע. (התחשבות זאת גורמת לכך שאע"פ שערכיות ההקרבה צריכה הייתה להיות ביחס לאדם עצמו, כיון שמוגבלותנו החומרית מביאה בהקרבה כזאת מות על מציאותנו, אנו מבצעים את אותה עבודה רוחנית, ברמת החיים של הבהמה). מתוך השפעה זאת לוקח יפתח כדבר ברור שיש לו לקיים את נדרו ולהקריב את ביתו לה'. אולם גם הוא אינו מקיים נדר זה באופן גמור, ואין הוא מביא לידי הריגתה בפועל של ביתו, אלא רק לבידודה והכנסתה למצב שיש בו את המשמעות הקרובה ביותר למעשה

ההקרבה לה'. דרך זאת מקבילה בדיוק לדרכם של בני עמון שאמנם במחשבתם הם עובדים עבודה רוחנית שאינה מתחשבת במציאות הטבעית ומגבלויותיה, אולם מהבחינה המעשית אין הם מגיעים לישום גמור של מחשבתם (בניגוד לבני מואב). כך ראינו שעבודת המולך הייתה לעבור בין המדורות ולא לשרוף את הבנים ממש באש. כך גם יפתח אינו מוציא לפועל באופן גמור את הקרבת ביתו.

כך אם כן אנו רואים שהשתכנותו של יפתח בארץ בני עמון משפיעה עליו וגורמת לו לטעות בדרכו ולאבד את ביתו.

הערה: גם אם נבין שיפתח מקריב ממש את ביתו לעולה, יובן מעשהו כנובע מהשפעת ארצו עליו, אם כי לא מעמון אלא ממואב שיחודם הוא בישום הגמור שהם מישמים את עבודתם הרוחנית הבלתי מוגבלת. כפי שכבר בארנו עמון ומואב מעורבים אחד עם השני בעבודתם הרוחנית ובארצם, על כן גם עם יפתח מקורו הוא בארץ עמון, נוכל לומר שאיפיונו של מואב הוא זה שמשפיע עליו. ברור שבכל מקרה האיפיון הכללי של אי ההתחשבות במוגבלות החומר (המאפין את שניהם) היא הבעיה הבסיסית גם של יפתח.

 

אולם לא רק השפעה "עמונית" זאת היא הגורם היחיד לאיבוד ביתו.

המעין בפרשה זאת רואה, שלמרות הטעות הזאת בעניין "והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי…", יכול היה יפתח להתיר את נדרו (בין אם נבין שמדובר על התרה ממש, ובין אם נבין שמדובר על גילוי דעת שנדרו אינו חל) ע"י פנחס. אולם הוא אינו עושה זאת.כך מביא את הדבר מדרש תנחומא: "…ויאמר אהה בתי וגו' ולא אוכל לשוב וגו'. והלא פנחס היה שם, והוא אומר לא אוכל לשוב? אלא פנחס אמר אני כהן גדול בן כוהן גדול ואיך אליך אל עם הארץ. יפתח אמר אני ראש שופטי ישראל ראש הקצינים, אשפיל עצמי ואלך אצל הדיוט. מבין תרוויהו אבדה ההיא עלובתא מן עלמא ושניהם נתחייבו בדמיה. פנחס נסתלקה ממנו רוח הקודש. יפתח נתפזרו עצמותיו, שכן כתיב ויקבר בערי גלעד".

נראה שהתעקשות זאת של יפתח לא ללכת לפנחס היא תוצאה ישירה להשפעה נוספת שיש עליו מעצם היותו בעבר הירדן המזרחי.

כפי שראינו בבני גד, ההעדפתם להשאר בעבר הירדן המזרחי, מבטאת את העליונות שנותנים בני גד (בתוך האיזון שיש בהם בין הצד הגשמי טבעי ובין הצד הרוחני) לצד הטבעי הגשמי (כפי שמבטאת לאה בנתינת שמו של גד מלשון "בגידה").

אותה עליונות כלפי הצד הטבעי והגשמי מופיעה גם אצל יפתח הגלעדי, כשהביטוי שלה אצלו הוא בעקשנותו לא "להתכופף" כלפי הישות הרוחנית המופיעה ע"י פנחס, ועל כך הוא נענש.

 

אם כן, עד עתה ראינו את ההשפעות השליליות של אזור עבר הירדן המזרחי, ארצם של עמון, על יפתח. אולם יש להדגיש שיחד עם כל המגרעות והטעויות שעושה יפתח מתוך השפעות אלו, בסופו של דבר הוא מצליח לגבור על בני עמון.

פה נכנס האלמנט החיובי שביפתח מתוך היותו מיושבי גלעד.

כפי שראינו  במפת השבטים (באטלס "דעת מקרא" ע' 145), עיקרו של הגלעד מתיחס כלפי בני גד, בני גד המבליטים באופים את האיזון שבין ההופעה הטבעית הגשמית ובין ההופעה הרוחנית. דווקא לעומת האיזון הזה בולט אצל בני עמון (צאצאי לוט) חוסר ההתחשבות במיגבלות וחוקיות החומר וממילא חוסר האיזון בהופעתם את הכוחות הרוחניים במציאות. על כן מתאים הוא שבני עמון נופלים דווקא בפני אנשי גלעד.

 

עניין נוסף שבו אנו יכולים לראות את השפעת עבר הירדן המזרחי, על התנהגות  היושבים בו הוא בשירת דבורה. גם שם המקום המאפין את העבר המזרחי הוא הגלעד (כשדבורה גם היא אינה טורחת לפרט את שמות השבטים עצמם).

שופטים ה' י"ז: "גלעד בעבר הירדן שכן". רש"י: "ולא בא אל המלחמה".

נראה שאי בואו אל המלחמה נובע ישירות מבחירתו לשכון בעבר הירדן. בחירה המבטאת את ההעדפת הכוח הטבעי הגשמי באיזון הזה שבין הכוח הרוחני ובין הכוח הטבעי.

כפי שהסברנו את מלחמת ברק כנגד סיסרא, כוחו של סיסרא היה בקולו, שבעזרתו הוא שלט על הכוחות הטבעיים שבישראל (כשהשבטים באזור הר תבור הם ה"נושאים" המרכזיים של כוחות אלו). יש להבין שיכולת שיעבוד זה של "כוח הקול" על ישראל נובע מכך שכל אופי הארץ בחלקו המערבי נותן בסופו של דבר עליונות לכוח הרוחני, בכל איפיוני הופעות ההשגחה השונים שקימים בה (כפי שנראה באופן בולט בבנימין שעצם טבעו הארצי הוא עליון). על כן יכול להופיע כלפי הכוחות הטבעיים שבישראל סוג כזה של שיעבוד מצד כוח רוחני יותר (כפי שמופיע ע"י סיסרא). לעומת זאת לא יכול היה סיסרא לשעבד אליו את הכוחות הטבעיים שמופיעים בעבר הירדן המזרחי, כיון שצד הזיקה הכללי שלהם כלפי המישור הרוחני הוא פחות, ממילא אין לכוחו המשעבד של סיסרא "דרך גישה" כלפי אותם כוחות.

אם כן גד, שהיה לכתחילה צריך לנחול בעבר הירדן המערבי, היה צריך להופיע בו, השיוך והזיקה כלפי השגחת עבר הירדן המערבי (זיקה שאותה מדגיש משה בברכתו אותם, כפי שבארנו). ממילא היה צריך להיות גם לו אינטרס ורצון להשתתף במלחמה, לחסל את כוח סיסרא ולשחרר את כוחות הופעת ה' שבעבר הירדן המערבי משיעבודם. אולם בפועל הוא מגלה חוסר אכפתיות למלחמה הזאת ( בניגוד לזמן כיבוש הארץ שבו היו בני גד חלוצים לפני בני ישראל), חוסר אכפתיות שמבטא את התרחקותו של גד מסדר ההופעה שבעבר הירדן המערבי, והשפעת יתר של כוח עבר הירדן המזרחי (המנותק יותר מהשפעת ההשגחה האלוקית הישירה שמופיעה בצד המערבי). ריחוק זה הוא לצנינים בעיני דבורה שיוצאת על כך בביקורת על יושבי גלעד.

 

הערה: את השפעת כוח עבר הירדן המזרחי בהשוואה להשפעה שבעבר הירדן המערבי נוכל לבחון בהמשך (לאחר שנבאר את ענינו של שבט מנשה) גם מתוך ההשוואה בין יפתח (מיושבי גלעד שבצד המזרחי) לבין גדעון (משבט מנשה שבצד המערבי). השוואה שמתבקשת כמעט מאליה מתוך כך ששניהם נפגשים במצבים דומים, אולם נוהגים בדרך הפוכה זה מזה: א) גדעון שגם הוא נכנס לתקרית עם בני אפרים, יוצא בענותנותו מתקרית זאת בלא לשפוך דם. לעומתו יפתח מגיע להרג גדול בבני אפרים. ב) בעניין מנהיגותם של שניהם אנו רואים, שבעוד שיפתח להוט למנהיגות ומתנה בכך את עזרתו לזקני גלעד, גדעון בורח מכל מנהיגות ואומר לישראל: "לא אמשול אני בכם…ה' ימשול בכם". אנו נראה אם כן, שמקומם בשני צידי הירדן, הוא הגורם גם לשוני שבהתנהגותם.