התאמת שבט גד לנחלתו בעבר הירדן המזרחי:
יהושע י"ג כ"ד: "ויתן משה למטה גד לבני גד למשפחותם, ויהי להם הגבול יעזר כל ערי הגלעד וחצי ארץ בני עמון עד ערוער אשר על פני רבה, ומחשבון עד רמת המצפה, ובטונים. וממחניים עד גבול לדבר. ובעמק בית הרם ובית נמרה וסוכות וצפון, יתר ממלכות סיחון מלך חשבון וירדן וגבול עד קצה ים כנרת עבר הירדן מזרחה." רש"י ד"ה וחצי ארץ בני עמון: "חצי מה שכבשו מארץ בני עמון ומסיחון".
אנו רואים שנחלת בני גד מורכבת ברובה הגדול מהשטח שנכבש מארץ בני עמון. אולם כפי שהיה בנחלת שבט ראובן, גם נחלת שבט גד לא נכבשת ישירות מבני עמון, אלא ב"טיווך" סיחון שכובש לא רק חלק משטח מואב (כפי שמובא בפרוש בספר במדבר), אלא גם חלק משטח עמון.
כך אומרת הגמרא בחולין ס' ע"ב: "…עמון ומואב טיהרו בסיחון". ומסביר רש"י במקום: "ע"י סיחון טהרו ארצם לישראל. במואב כתיב (במדבר כ"א) והוא נלחם וכו', ובעמון מפורש בנחלת בני גד בספר יהושע (י"ג): ויהי להם הגבול יעזר וכל ארץ הגלעד וחצי ארץ בני עמון. ועוד מצינו במלך בני עמון שאמר למלאכי יפתח (שופטים י"א): כי לקח ישראל את ארצי מארנון ועד יבוק, אלמא ארץ בני עמון הוא, והם מסיחון כבשוה דכתיב בו: וירשו את ארצו מארנון ועד יבוק. אבל מהנשאר בידם לא לקחו כלום".
על פי הכיוון הזה אנו רואים באטלס "דעת מקרא" בע' 108 ו 109 ששטח מואב היה עד חבל חשבון בצפון, ומשם וצפונה עד נחל יבוק היה כבר שטח עמון, כשבמפה בע' 145 אנו רואים שהתנחלות בני גד מתחילה בדרום בחבל חשבון, כשרוב שיטחם הוא מהשטח שנכבש מעמון (בתוספת "משולש" בצפון מערב של השטח הזה, המגיע עד לקצה הדרומי של ים כנרת).
אם כן, יש להבין א) את ההתאמה שיש בין אופיו של גד לשטח בני עמון. ב) מדוע גם בהתנחלות זאת היה צריך את "תיווכו" של סיחון. ג) מדוע תיווך זה לא מוזכר בפרוש, לעומת כבישת סיחון את ארץ מואב שמובאת באריכות בבמדבר כ"א.
כבר ראינו שבאופי הנחלות שבעבר הירדן המזרחי מהחרמון בצפון ודרומה עד אזור שטח אדום, ישנה גם עקביות גאוגרפית וגם עקביות באופי העמים הנמצאים שם לאורך הירדן. ככל שאנו יורדים דרומה לאזורים היותר נמוכים, השפע העובר במימי הירדן, יש לו אפשרות קליטה וקיבוע גדולים יותר. ארץ בני עמון מבטאת למעשה את הרמה השניה שלאחר אזור ממלכת עוג (מאזור נחל יבוק ודרומה). בתא השטח הזה מי הירדן יש להם יותר אפשרות להתכנס ולהקלט, אם כי לא באופן המושלם, הקיים רק דרומה יותר באזור הנמוך ביותר של ים המלח בשטח מואב.
על כן ארץ זאת יש בה אמנם מצב של הוצאה לפועל של הכוחות הארציים, מכוח השפע המגיע אליה ממימי הירדן, אולם הוצאה לפועל שאינה בשיא העוצמה הארצית (עוצמה שמופיע רק בשטח מואב)
כך גם ראינו שאופי גאוגרפי זה מתאים התאמה מלאה לאופים של בני עמון, שעבודתם הרוחנית הייתה עבודת ה"מולך" שבו אין הם מוציאים לפועל את העולם הרוחני העליון הבלתי מוגבל שאותו הם מגלים בצורה גמורה, אלא רק ברובד העליון יותר של המציאות הארצית, ואין הם מגיעים להורדת העולם הרוחני הזה עד הרבדים החיצוניים ביותר של עולם המציאות הטבעית (כפי שמתבא בעבודת המולך שבו עוברים העובדים אותו רק בין המדורות ולא בתוך המדורות).
אם כן נראה שאופי הארציות של חבל נחלה זה מתאים בדיוק להתנחלות בני גד, שהרי כפי שאמרנו, המציאות הטבעית שקימת בהם היא מציאות טבעית "נמולה", כלומר שאינה מופיעה בשיא שלמותה (כשהשילוב שקיים אצלם בין הצד הרוחני והטבעי הוא שמכריח להפחית מעט את כוח הארציות, כפי שבארנו). כך גם אזור עבר הירדן המזרחי מהיבוק ודרומה עד ארץ מואב לא מופיע את הכוחות הטבעיים בצורה המושלמת הגמורה אלא כארץ מרעה.
אולם ברור שגם ההתאמה הזאת של גד לאזור שטח בני עמון, לא יכולה לתת לבני גד את היכולת לרשת את ארצם כשבני עמון יושבים עליה, שהרי בני עמון בדרכם האלילית כצאצאי לוט, מופעים דרכם את הכוחות הרוחניים העליונים ברמתם הבלתי מוגבלת בלא התחשבות במוגבלות החומר. כפי שכבר הסברנו, הקישור שלהם לעולם העליון הוא אף יותר גבוה מאשר אצל מואב (כשעמון "מתעסקים" עם האש ואילו מואב רק עם ה"כמוש" בדרגת הביניים שבין ה"איש" וה"אש"), דווקא מתוך כך שאין הם מגיעים לישום גמור של הכוחות האלו במציאות הטבעית. לעומת זאת אצל גד, מופיע כוח השגחתי שהאיפיון הבולט בו הוא דווקא האיזון שבין הצד הטבעי והצד הרוחני העליון, על כן מצד רמת הופעת הכוחות הרוחניים ארץ עמון, ברור שבני גד אינם מסוגלים להתקשר לחבל הארץ הזה, ועל כן הם זקוקיים להתערבות סיחון והכנת הארץ על ידו לכבישתם.
אולם גם מצד סיחון עצמו, נראה שגם לגבי ארץ בני עמון אין בו את הכוח לכבישתם, והוא זקוק לעזרה "מבחוץ", שהרי כפי שהסברנו, סיחון מבטא באופיו הפנימי את כוח המציאות ה"אדמית" שבכוח דור המבול (כהיותו מזרע שמחזאל), אם כן אין לו שיכות כלל להופעת הכוחות הרוחניים העליונים שקימים בעמון מכוח לוט אחי אברהם, וממילא אין לו את היכולת לגבור אליהם.
עזרה זו לכאורה צריכה הייתה לבא מבלעם, כפי שהיה הדבר במואב, אולם בעניין כבישת בני עמון לא ראינו עזרה כזאת (כשבבמדבר כ"א כ"ז מובא רק על עזרת בלעם כנגד בני מואב: "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון, כי אש יצאה מחשבון…אכלה ער מואב בעלי במות ארנון. אוי לך מואב אבדת עם כמוש…למלך אמורי סיחון."
אלא נראה שאם נתבונן היטב נבחין שישנה זיקה גדולה בין מואב ובין עמון, כשנראה שזיקה זאת היא הגורמת לכך שנפילת מואב מביאה אוטומטית גם לנפילת עמון בידי סיחון. על כן, לא טרחו הפסוקים להביא בפרוש את עניין נפילת שטח בני עמון לידי סיחון, כיון שנפילת שטח מואב בידיו היא המפתח גם לנפילת שטח בני עמון.
את הזיקה שבין שני העמים הללו ניתן לראות: א) ביחס לארצם: בעצם העובדה שיפתח ועמון ששולחים שדרים אחד לשני בעניין כונת המלחמה של עמון בישראל, מתיחסים לכל השטח מארנון ועד היבוק כשטח עמוני, אע"פ שמחשבון דרומה ועד נחל ארנון, היה שיך למואב (עיין מפה ע' 145). כך מובא הדבר בשופטים י"א י"ג: "ויאמר מלך בני עמון אל מלאכי יפתח, כי לקח ישראל את ארצי בעלותו ממצרים מארנון ועד היבוק ועד הירדן, ועתה השיבה אתהן בשלום? כשיפתח עונה לו: "ויאמר לו, כה אמר יפתח, לא לקח ישראל את ארץ מואב ואת ארץ בני עמון…"
ב) ביחס לעבודתם הרוחנית: הנלמדת גם היא מתוך דברי יפתח בפסוק כ"ד: "הלא את אשר יורישך כמוש אלוהיך אותו תירש…" למרות שכמוש הוא אלוהיו המוצהר של מואב.
מתוך כך יש להבין שעמון ומואב מהוים למעשה מעין חטיבה אחת שמורכבת משני חלקים, כשכל צד משלים את השני. מצד אחד עמון מופיעים כוח אלוקי גבוה יותר מאשר מואב, אולם יחד עם זאת הם לא מופיעים את הכוחות האלו במציאות באופן הגמור, ובכך הם חסרים. את החסרון הזה משלימים מואב, המופיעים את הכוח האלוקי הבלתי מוגבל במציאות הטבעית באופן גמור. אולם הופעה זאת מגבילה אותם ברמת הכוחות האלוקים שאותם הם מופעים, את החיסרון הזה שלהם משלימים עמון מכוח עולמם הרוחני היותר עשיר.
על פי ראיה זאת ניתן כבר להבין שכשכוח בלעם מתקשר למציאות מואב ופוגע במואב ביכולתם להופיע את העולם העליון במציאות הארצית, הוא פוגע לא רק בכוח מואב, אלא אף בכוח עמון וביכולתם להופיע את הכוחות העליונים הרוחניים היחודיים להם במציאות, ואע"פ שיחודיות זאת של "הורדת" הערכים הרוחניים עד למטה באופן הגמור קימת דווקא אצל מואב, בכל אופן מקישור שני העמים אנו למדים שאי הופעת עמון עצמו במציאות הארצית באופן הגמור, אינו נובע מכך שאין לו צורך בכך, אלא שמצד הופעתו היחודית המדגישה את צד הופעת הכוחות הרוחניים העליונים הבלתי מוגבלים, ניצרך שהופעתו במציאות תהיה מוגבלת. אולם במכלול דרכו הרוחנית גם הוא נזקק לישום הגמור, בעזרתם של מואב (זקיקות זאת אנו יכולים לראות באופן בולט בכך שרק בכוח האחות הבכירה מגיעה גם האחות הצעירה לשכב עם אביה). על כן כאשר פוגע סיחון (בעזרת בלעם) ביכולת הופעתם הארצית של מואב, הוא פוגע ממילא גם בהופעתם של עמון, ויש לו כבר את היכולת לכבוש גם אותם בהיותם כבר לא מסוגלים להופיע את כוחם הרוחני העליון, אותו כוח שעליו לא היה סיחון מסוגל לגבור. לעומת זאת מבחינת הכוח הארצי של שטח בני עמון יש לסיחון דווקא התאמה אליו, שהרי בהיותו מופיע את כוח הטבעיות ה"טרום-מבולי", ההופעה החיצונית המתאימה לו היא הופעה טבעית בלתי מושלמת – ארץ מרעה, רמת הארציות הזאת היא גם רמת ארצם של בני עמון (שבין שטח שליטת עוג, ובין שטח שליטת מואב).
יכולת זאת של כבישת סיחון את עמון כתוצאה מאיבודם את יכולת הופעת הכוחות הרוחניים העצומים שבהם (בעקבות הפיעה שפוגע סיחון בעזרתו של בלעם, במואב), מביאה ממילא גם ליכולת התנחלות גד בשטח עמון שהרי אותם כוחות רוחניים בלתי מוגבלים שהופיעו עד עתה בשטח עמון (שמנעו מיכולת גד להתיחס לשטח הזה), אינם מסוגלים להופיע עתה, על כן ארצם הופכת להיות "פתוחה" להתנחלות בני גד שגם אצלם הבחינה הארצית היא אינה מלאה אלא "מולה".
הערה: זיקה זו שראינו עתה בין עמון ומואב, נוכל לראות באופן דומה גם אצל ראובן וגד הנוחלים את ארצם של עמים אלו. על זיקה זאת ננסה ללמוד מעובדת היות משה מת בנחלת ראובן, אך נקבר בנחלת גד.
על פי דרך הבנתנו את התאמת בני גד לארץ המרעה שבעבר הירדן המזרחי, ברור שאע"פ שגם בני גד וגם בני ראובן מבקשים להשאר בעבר הירדן בגלל היותה ארץ מרעה, הסיבות הגורמות לכך הם שונות אצל כל אחד מהם.
אצל ראובן שמיחס את הכוחות הטבעיים כלפי המציאות הרוחנית העליונה ורואה במציאות הטבעית כלי להופעת הכוח הרוחני (כפי שראינו בבלבול יצועי אביו), הוא מופיע באופיו בחינה המתדמה לבחינתם של מואב, כשהצורך בכבישת סיחון נועדה להגביל את הופעתו מצד החלות במציאות הטבעית, כיון שרק במוגבלות הזאת הוא בכלל יכול לנחול ולישם את אופיו (כשהופעה ארצית מלאה הייתה מביאה לעיוות בהופעת כוחו, שגם כך מתוקן רק מכוח משה המופיע את כוח האחדותיות למציאות).
אולם אצל גד השיוך לרמת הטבעיות של ארץ מרעה נובעת דווקא מתוך שילוב וארמוניה בין הצד הטבעי הגשמי והצד הרוחני (כשבכך מהווה גד ניגוד לעמון), כשבשילוב הזה הצורך שצד הטבעיות הגשמית יהיה לא בשיא כוחו אלא נמול (ע"מ שישמר האיזון בין הכוחות), הוא המביא לכך שבני גד מתאימים לנחול גם הם בארץ המרעה. (אם כי גם גד בעצם בחירתם את עבר הירדן המזרחי, הם מבטאים את נטיתם המסוימת כלפי כוח הארציות, בתוך השילוב הזה.)