המשך ברכת משה:


ד) "ויתא ראשי עם": העניין הנוסף שאותו מזכיר משה בברכתו, הוא עניין הליכת גד כחלוץ לפני בני ישראל בכבישת עבר הירדן המערבי. לכאורה לא מובן, מה מוסיף משה על דברי יעקב המזכיר גם הוא בברכתו את מעבר גד לעזרת אחיהם בצד המערבי?


אם נתבונן ונדיק בדבריו של כל אחד מהם נראה, שכל אחד מדגיש משמעות שונה שישנה ביכולת המעבר הזה שיש לגד.


בעוד שיעקב מדגיש את עניין יכולתם לפעול בעבר הירדן המערבי ולחזור חזרה על עקביהם כפי שבאו בלא חיסרון, עובדה שמבטאת את היכולת שיש בכוח המציאות הטבעית שבהם להיות מתאימה גם לאופי ההשגחה המופיעה בעבר הירדן המערבי בלא לאבד מכוחם ויחודם הטבעי ה"מזרחי", משה כפי דרכו בשאר הברכות מדגיש את מעלת גד מהצד הרוחני העליון שקיים בו. זאת הוא עושה בהדגישו שבני גד לא סתם עוברים לצד המערבי לעזרת אחיהם, אלא הולכים לפני החלוץ, כלומר ההדגשה היא על יכולת פעולתם בעבר הירדן המערבי, ולא על אופן חזרתם לצד המיזרחי.


נראה שיכולת זאת שבהם, נובעת גם היא מן האיזון שיש בהם בין הצד הטבעי הארצי ובין הצד הרוחני. כך מדגיש גם משה עצמו בהמשך דבריו: צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. כלומר, קימות אצל גד שתי הבחינות, גם כלפי שמים וגם כלפי הארץ.


את האיזון הזה משוה משה גם כלפי מציאותו שלו (כפי שמסביר רש"י בהסברו השני שמשיך את עניין "ויתא ראשי עם…" כלפי משה), שכפי שמשה באישיותו הצליח להיות המתאם בין העולם העליון לעולם התחתון בהופעת התורה במדבר (ובכך הוא עושה גם את "צדקות ה'", שהוא הביטוי להתאמתו לעולם העליון, וגם את "משפטיו עם ישראל", שזהו הביטוי להתאמתו להופיע את התורה על ידו בארץ), כך גם גד, בהופעת האלוקות במציאות הארצית כפי שמתבטאת בכניסת ישראל לנחול את הארץ, הוא מהוה את הכוח הבולט שמבטא את היכולת הזאת – יכולת התאמת הכוח הרוחני שמופיע בישראל להיות מקובע בארציות, מתוך אופיו המיוחד המגלה את האיזון הגמור בין הצד הרוחני והטבעי. רק מתוך ההתאמה הכללית הזאת, מגיעים גם שאר הכוחות היחודיים שבכל שבט ושבט להשפיע גם הם את כוחם על מערך כבישת הארץ.


"חלוציות" זאת  של שבט גד הן מן הבחינה הערכית והן מן הבחינה המעשית שיוצאת אל הפועל, אינה סותרת את יחודיותם של שאר השבטים ואפילו לא את ידיעתנו בעניין כוח ההשגחה המופיע ביהודה, המהוה את ההנהגה המובילה בישראל. יש להבין שבאמת את ההתאמה ההתחלתית הבסיסית מקיים דווקא גד, ועל כן הוא זה שיוצא לפני החלוץ, אולם את העוצמה המיחדת את ישראל מופיע דווקא יהודה (מצד הופעת האלוקות השמימית והשפעתה הישירה על מציאותנו הארצית), על כן דווקא מכוחו מגיע כוח ההתגברות וההכרעה הסופית במלחמות. אם כן יוצא שהמעבר לפני החלוץ לעבר הירדן המערבי הנקודה המודגשת בו היא יכולת כוח גד ליחס לישראל את אותה ארציות המופיעה את ההשגחה האלוהית הישירה המיחדת את הצד המערבי של הארץ. בכך מבליט משה אצל גד דווקא את מעלתו מצד הקשרו לכוח הרוחני העליון, לעומת יעקב מדגיש את יכולתו של גד לחזור על עקביו לעבר הירדן המזרחי, לאחר עזרתו בצד המערבי. יכולת זאת מבליטה דווקא את חוזק הצד הטבעי הארצי בהופעתו "המזרחית" של גד שאינה נחסרת מתוך פגישתה עם כוח ההשגחה שבצד המערבי, אותה ארציות שחשוב כל כך ליעקב להדגיש בברכותיו.


 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *