גד בברכת משה:
דברים ל"ג כ': "ולגד אמר ברוך מרחיב גד, כלביא שכן וטרף זרוע אף קודקוד, וירא ראשית לו כי שם חלקת מחקק ספון ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל". רש"י ד"ה ברוך מרחיב גד: "מלמד שהיה תחומו של גד מרחיב והולך כלפי מזרח". ד"ה וטרף זרוע אף קודקוד: "הרוגיהן היו נכרים, חותכים הראש עם הזרוע במכה אחת". ד"ה וירא ראשית לו: "ראה ליטול לו חלק בארץ סיחון ועוג שהיא ראשית כבוש הארץ". ד"ה כי שם חלקת מחוקק: "כי ידע אשר שם בנחלתו חלקת שדה קבורת מחוקק והוא משה". ד"ה ספון: "אותה חלקה ספונה וטמונה מכל בריה שנאמר: ולא ידע איש את קבורתו". ד"ה ויתא ראשי עם: "הם היו הולכים לפני החלוץ בכיבוש הארץ לפי שהיו גיבורים וכן הוא אומר: ואתם תעברו חלוצים לפני אחיכם וגו". ד"ה צדקת ה' עשה: "שהאמינו דבריהם ושמרו הבטחתם לעבור את הירדן עד שכבשו וחלקו. דבר אחר, ויתא משה ראשי עם. צדקת ה' עשה. על משה אמור".
דמיון גד ללביא:
כפי שבארנו אצל יהודה ודן, אנו צריכים לבאר גם בגד, מהי המשמעות של דמיונו ללביא ומדוע דווקא משה הוא שמביא דמיון זה ולא יעקב (כפי שנעשה בברכת יהודה).
יש לדיק בכתוב שאומר בגד: "כלביא שכן" בעוד שאצל יהודה נאמר: "כרע רבץ כארי". נראה שהמושג "שוכן", הוא מלשון שכינה, כשכונת הפסוק היא שכפי שהשכינה חלה בכלי המתאים לה, כך גד תופס את מקומו בארצו. אם כן יוצא שחוזק מציאותו של גד בארצו, היא מתוך שכינתו בארץ, תוקף שנובע מתוך ההתאמה המושלמת והמלאה של גד למקומו. לעומת זאת יהודה שהשוואתו לאריה באה בסגנון של: "כרע רבץ כארי", עניין הכריעה והרביצה מבטא משמעות של תוקף קביעות דווקא מכוח השליטה וההתגברות.
נראה ששוני זה בעניין אופן תוקף קביעותם במציאות, בין שני השבטים האלו, נובע מההבדל באופים.
משה המבטא כפי דרכו בכל ברכותיו את משמעות כוח השבט מן הצד הרוחני העליון שבו, מדגיש צד זה גם אצל גד. על כן הוא מסביר את מעלת גד מצד האיזון וההתאמה שיש בו בין הצד הרוחני והצד הטבעי, הגורם לכך שהמציאות הרוחנית שבגד מתקימת במציאות הטבעית הגשמית, לא מתוך שליטה והכנעת המציאות הטבעית, אלא שוכנת בה בהתאמה גמורה.
לעומת זאת אצל יהודה בברכת יעקב, כיון שבאופיו של יהודה קימת דומננטיות לצד הרוחני העליון, ממילא הצלחתו להתישם במציאות הטבעית הגשמית (בעקבות הודעתו במעשה תמר, וחזרתו מהריגת יוסף), מתבטאת בדרך של שליטת הכוח הרוחני על המציאות הטבעית והגשמית (עד כדי שינוי המציאות הגשמית מכוח המערכת הרוחנית שמשפיעה עליה, כפי שראינו ביכולת יהודה להפוך זדונות לזכויות במעשה תמר).
הבדל זה שבין יהודה וגד, הוא הגורם לכך שאת עניין חלותו בארציות של יהודה, מזכיר דווקא יעקב. זאת כיון שכל כוחו של יהודה הוא מצד הצלחתו לחול בארציות, נושא שהוא ענינו המרכזי של יעקב. לעומת זאת אצל גד רוצה משה להדגיש שלמרות פניתו המסוימת של גד כלפי הטבעיות הארצית (כפי שמבוטא בהתנחלותו בעבר הירדן המזרחי), יכולת הכוח הרוחני לחול במציאותו היא גמורה ומושלמת. על כן הוא זה שמזכיר את שכינתו כלביא.
ב) "טרף זרוע אף קודקוד": נראה שגם היכולת הזאת שמזכיר משה לטרוף את הזרוע והקודקוד יחדיו באותה מכה, נובעת מהשילוב והתיאום שמתגלה בגד בין הצד הטבעי והגשמי, לבין הצד הרוחני העליון, שילוב שנותן להם עוצמה בשני המישורים יחדיו באופן מאוחד. על כן גם כלפי הכוחות המתנגדים לישראל יופיע כוחם באופן מאוחד, מצד אחד יכולת הפגיעה שלהם בראש, שהוא ביטוי לצד הרוחני הגבוה יותר שבאדם, ומצד שני פגיעה בזרוע שמבטאת את הכוח הישומי המעשי שבאדם, כשבשני המישורים האלו הפגיעה היא מאוחדת, הזרוע והקודקוד יחדיו, כפי שגם כוח גד מאוחד באופן מושלם בשני הכוחות האלו.