גד בברכת יעקב:
בראשית מ"ט י"ט: "גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב." רש"י ד"ה גד גוד יגודנו: "כולם לשון גדוד הם… גד גוד יגודנו, גדודים יגודו הימנו, שיעברו את הירדן עם אחיהם למלחמה כוח חלוץ, עד שנכבשה הארץ". ד"ה והוא יגוד עקב: "כל גדודיו ישובו על עקבם לנחלתם שלקחו בעבר הירדן ולא יפקד מהם איש". ד"ה עקב: "בדרכן ובמסילותם שהלכו, ישובו…"
כשאנו מתבוננים על ברכת יעקב לגד, יש להבין שני דברים: א) לכאורה עניין הליכתם של גד לעבר הירדן המערבי לעזרת אחיהם וחזרתם, לא מהוה יותר ממציאות מעשית שקרתה, בעקבות ההסכם שלהם עם משה. יש אם כן להבין, מה לסיפור הזה ולהגדרת אופים.
ב) לכאורה המציאות הזאת של המעבר לעבר הירדן המערבי והחזרה לצד המזרחי, הייתה גם אצל ראובן, ומדוע אצלו לא מוזכר כלל העניין הזה?
אלא נראה להבין שבאמת התנאי וההכרח שבני גד וראובן יעברו לעבר הירדן המערבי ע"מ לעזור לשאר ישראל לנחול את ארצם היה שיך לשניהם. וזאת כיון שגם ראובן וגם גד, בפנותם לעבר הירדן המזרחי, הם התקשרו להנהגה שהצד הטבעי הארצי הוא יותר דומננטי ועצמאי, ובהשגחה עקיפה יותר ביחס לאלוקות הישירה שמתגלת בארץ ישראל ממקום המקדש, על כן מתוך שגד וראובן מתרחקיים מן ההשגחה האלוקית הישירה שבעבר הירדן המערבי, מחייב אותם משה להצטרף לכיבוש עבר הירדן המערבי, ורק לאחר מכן לחזור לביתם, חיוב שנועד להדגיש שכל היכולת להופעת ה' בעבר הירדן המזרחי (דרך גד וראובן) יכול להתקיים רק מכוח השגחת ה' שבעבר הירדן המערבי.
אולם נראה שהקשר זה שעושה משה בין השגחת עבר הירדן המזרחי למערבי מהוה הקשר של חיוב דווקא אצל ראובן, כיון שאצל ראובן אופיו כפי שיצא אל הפועל, יכול להופיע את כוחו רק בעבר הירדן המזרחי, שבו כוח הטבעיות הארצי הוא עצום ועצמאי יותר מאשר בעבר הירדן המערבי (מכוח הטבעיות ה"טרום-מבולית" שמופיעה בצד זה). עוצמה זאת חייב ראובן, כיון שבהיותו מופיע את כוח הרוחניות השמימית בפני עצמה מצד אחד, ומצד שני החלת רוחניות זאת כפי שהיא במציאות הארצית מביא אותו להופיע כוחות רוחניים כמעט בלא פרופורציה לכלים הארציים הקימים במציאות. על כן חייב ראובן לנחול במקום שכוח הארציות בו הוא הוא עצום וגם עצמאי בהופעתו (כדוגמת מה שראינו במואב), כיון שגם הכוחות הרוחניים שאותם הוא מופיע, הם עצומים וקישורם למערכת ההשגחה המסודרת (כפי שמופיעה בעבר הירדן המערבי), היא מועטה (כיון שהם עצמאיים יותר בהופעתם). על כן מתוך חיוב נטית ראובן לאפיוני עבר הירדן המזרחי, רואה משה צורך לקשר את כוח הופעת השגחתו להשגחת הצד המערבי, המהוה את עיקר דרך הופעת ה' בישראל.
לעומת זאת אצל גד, ישנו שילוב מאוזן בין הערך הטבעי והערך הרוחני, כשכל העדפתו את הצד המזרחי, מהוה ההעדפה לקדימות מסוימת של הצד הטבעי הגופני על פני הצד הרוחני השמימי, בתוך אותו איזון כללי שבין הכוחות האלו, על כן גם לאחר בחירתו בעבר הירדן המזרחי, לא מנותק גד משיכותו גם לבחינת השגחת עבר הירדן המערבי (ששם הדומננטיות היא כלפי הכוח הרוחני השמימי), אלא אף יכולתו להשתיך גם לאופני ההשגחה הכללית הקימת שם, היא חלק מטבעו ואיפיונו.
ממילא מובן שדווקא אצלו מוזכר עניין המעבר לעבר הירדן המערבי והחזרה לאחר מכן, ולא אצל ראובן.
הדגשה נוספת בדברי יעקב בעניין שיוך גד גם לאופן ההשגחה שבעבר הירדן המערבי מובא בדבריו שבני גד חוזרים על עקביהם בלא שחסר מהם אף אחד.
נראה שהדגשה זאת של יעקב באה לומר, שאותו כוח מציאות טבעית גשמית שהובלטה בשבט גד (כפי שמתבטא בבחירתם בנחלה בצד המיזרחי), מסוגלת להשתלב גם במציאות שבה הדומננטיות היא כלפי המשמעות הרוחנית העליונה (כפי שזה בצד המערבי), ובכל אופן אין המעבר הזה גורע ממנה וכהוא זה מכוחה ומעוצמתה.
אי הגירעון הזה מבוטא בכך: א) שהם חוזרים על עקביהם בדרכם ובמסילותם שהלכו בהם. ב) בלא שחסר אחד מהם. לעומת זאת אם לא הייתה התאמה זו קימת באופים, לא היו זוכים בני גד לכך, כיון שמי שהולך בדרך שונה שאינה תואמת את אופיו, הוא בהכרח משתנה ונפגע ואין הוא יכול לחזור למציאותו הקודמת.
הדגשת מעלה זו בגד ע"י יעקב, תואמת את דרכו הכללית בעניין הברכות, המדגישה את צד המציאות הטבעית ומעלתה (בהמשך אנו נתבונן על ברכת משה ואופי ההדגשות אצלו), כשמעלה זאת של הצד הטבעי שבגד, נובעת מהאיזון שיש אצלו בין הצד הטבעי והצד הרוחני העליון, איזון שמיחד במיוחד אותו.