פלישתים וישראל – מאבק הכוחות:
הביטוי המאלף ביותר לחשיבות כוח זה מתגלה במלחמת שמשון בפלישתים (שעליו מתנבא יעקב בברכתו לדן). אנו נתבונן במאבק הזה שבין פלישתים וישראל (ששמשון הוא המיצגם בתקופת השופטים), ע"מ לנסות ולהבין יותר את חשיבות שבט דן והופעת האלוקות דרכו בישראל. לשם כך אנו נעשה השוואה בין שמשון מצד אחד וגולית מצד שני (המהוה את הדמות המקבילה לשמשון בצד הפלישתי), וכן ננסה להבין את משמעות "דגון" אלוהי פלישתים שגם הוא מגיע ל"עימות ישיר" מול אלוהי ישראל בזמן שמואל.
שמשון וגולית:
כשאנו מתבוננים על שני גיבורים אלו, אנו רואים הבדלים מהותיים ביניהם, מהיוצרם, דרך אופי עוצמתם ודרך פעולתם, וממילא גם בסופם. אנו נעמוד על המרכזיים שבהם:
לידת שמשון: א) וירא מלאך ה' אל האישה ויאמר אליה הנה נא את עקרה ולא ילדת, והרית וילדת בן, ועתה השמרי נא ואל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טמא…כי נזיר אלוהים יהיה הנער מן הבטן…"(שופטים י"ג ג').
ב) "ותמהר האישה ותרץ…" מלמד שכל מעשי צדיקים במהירות" (במדבר רבה פרשה י')
לידת גולית: "…גולית שמו מגת ממערות פלישתים (שמואל א' י"ז כ"ג) תני רב יוסף שהן דשין באמו כגת. כתיב מערות וכתיב מערכות, תני רב יוסף שהכל הערו באמו. כתיב ערפה וכתיב הרפה. רב ושמואל, חד אמר הרפה שמה ולמה נקרא שמה ערפה, שהכל עורפין אותה מאחוריה. וחד אומר ערפה שמה ולמה נקרא שמה הרפה שהכל דשין אותה כהריפות (ילקוט שמעוני ח"ב קכ"ה).
גופניותו של שמשון: "… ואמר רבי יוחנן, בלעם חיגר ברגלו אחת היה שנאמר: וילך שפי. שמשון חיגר בשתי רגליו היה שנאמר: שפיפון עלי אורח (סוטה י' ע"א).
גופניותו של גולית: "ויצא איש הביניים. אמר רב: שמבונה מכל מום (ילקוט שמעוני ח"ב קכ"ה).
דרך פעולתו של שמשון: א) "…והנה כפיר אריות שוואג לקראתו, ותצלח עליו רוח ה' וישסעו כשסע הגדי ומאומה אין בידו…" (שופטים י"ד ה').
ב) "…ותצלח עליו רוח ה' ותהיינה העבותים אשר על זרועותיו כפשטים אשר בערו באש וימסו אסוריו מעל ידיו" (שופטים ט"ו י"ד).
ג) "…שמשון בן מנוח כיחידו של עולם, מה יחידו של עולם הינו צריך סיוע, כך שמשון בן מנוח אינו צריך לסיוע, אלא וימצא לחי חמור טריה" (ב"ר פרשה צ"ח י"ג)
ד) "ת"ר, חמישה היו מעין דוגמא של מעלה וכולם לקו בהם: שמשון בכוחו… דכתיב ויסר כוחו מעליו" (סוטה י' ע"א).
דרך פעולתו של גולית: א) וכובע נחושת על ראשו ושריון קשקשים הוא לבוש ומשקל השריון חמשת אלפים שקלים נחושת, ומצחת נחושת על רגליו, וכידון נחושת בין כתפיו, וחץ חניתו כמנור אורגים, ולהבת חניתו שש מאות שקלים ברזל, ונושא הצינה הולך לפניו" (שמואל א' י"ז ה' – ז').
ב) ויאמר דוד, אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון…" (שמואל א' י"ז מ"ה).
סיבת נפילתו של שמשון: א) "אותה קח לי, כי היא הישרה בעיני. שמשון מרד בעיניו, לפיכך נקרו פלישתים את עיניו…רבי אומר: תחילת קלקולו בעזה דכתיב: וילך שמשון עזתה וירא שם אישה זונה ויבא אליה. לפיכך לקה תחילה בעזה דכתיב: ויורידו אותו עזתה" (סותה ט' ע"ב).
ב) "…ושמה דלילה. תניא רבי אומר, אלמלא נקרא שמה דלילה, ראויה הייתה שתקרא דלילה. דלדלה את כוחו, דלדלה את ליבו, דלדלה את מעשיו. דלדלה את כוחו דכתיב: ויסר כוחו מעליו. דלדלה את מעשיו דאסתליק שכינה מיניה דכתיב: והוא לא ידע כי ה' סר מעליו. דלדלה את ליבו דכתיב: ותרא דלילה כי הגיד לה את כל ליבו.."
סיבת נפילת גולית: שמואל א' ט"ז י': "ויאמר הפלישתי, אני חרפתי את מערכות ישראל היום הזה…"
שמואל י"ז כ"ו: "ויאמר דוד…כי מי הפלישתי הערל הזה כי חרף מערכות אלוהים חיים."
פסוק מ"ה: "ויאמר דוד אל הפלישתי, אתה בא אלי בחרב וחנית ובכידון, ואנוכי בא אליך בשם ה' צבאות אלוהי מערכות ישראל אשר חרפת. היום הזה יסגירך ה' בידי…וידעו כל הארץ כי יש אלוהים לישראל."
נפילת שמשון: שופטים ט"ז כ"א: "ויאחזוהו פלישתים וינקרו את עיניו…ויהי טוחן בבית האסורים…וסרני פלישתים נאספו לזבוח זבח גדול לדגוןלאלוהיהם…ויאמרו נתן אלוהינו בידינו את שמשון אויבינו, ויראו אותו העם ויהללו את אלוהיהם…ויקראו לשמשון מבית האסורים ויצחק לפניהם…ויאמר שמשון תמות נפשי עם פלישתים..ויפול הבית על הסרנים ועל כל העם אשר בו…"
נפילת גולית: א) שמואל י"ז מ"ה: "ויאמר דוד…היום הזה יסגירך ה' בידי…וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה', כי לה' המלחמה ונתן אתכם בידינו…וישלח דוד את ידו אל הכלי, ויקח משם אבן ויקלע, ויך את הפלישתי אל מצחו ותטבע האבן במצחו ויפול על פניו ארצה."
ב) "…וזה אחד הדברים שהשליט הקב"ה רך בקשה…ועכברים של פלישתים: יושב על ספסל של נחושת ומבקע הספסל, והוא עולה ושומט את בני מעיו…והאבן שמת בה גולית: ותטבע האבן במצחו" (ילקוט שמעוני ח"א קפ"ג).
ג) "ויפול על פניו. לא היה צריך ליפול אלא לאחוריו, והמלאך דחפו ונפל על פניו…שהיה דגון מצויר על ליבו…" (ילקוט שמעוני ח"ב קכ"ח).
בהשוואה הזאת שבין שמשון לגולית, אנו רואים ששמשון כפי שכבר אמרנו, גם כוחו הפיזי והטבעי אינו קיים מכוח עצמו כלל (שהרי חיגר היה), אלא כל כולו הוא ביטוי להופעה האלוקית שעוברת דרכו. כמו כן, עצם הוצרותו וקיומו הטבעי היא תוצאה מכוח האלוקי שמופיע בעולם (שהרי אמו עקרה הייתה). ממילא גם חייו הטבעיים והגשמיים מושפעים מאותה אלוקות שמופיעה בו (היותו נזיר לה').
יוצא שה"מוטו" בהופעת השגחת ה' דרך שמשון היא יכולת האלוקית להתגלות בכוח המציאות הטבעית הנמוכה ולבטא דרכה את הנהגת ה' במציאות. על כן מודגש בשמשון אי העזרותו במציאות הפיזית האנושית ע"מ לנצח, (לא בחרב ולא בחנית אלא רק בעזרת ידיו), כיון שהעזרות כזאת, יש בה כבר משהו מאי ההסתמכות על כוח ההשגחה שקיים בו. כמו כן ברור שאישיות כזאת כשמשון, מחויבת לשמור על "טהרת" הטבעיות והגשמיות שבו ע"מ שהופעת ה' בה תמשך, וכשזה אינו קורה (כאשר שמשון הולך אחר עיניו ונוטה אחרי הזנות), מצליחים פלישתים לגבור עליו, כשהם כמובן אינם מזהים שנפילתו נובעת מכשלונו שלו להמשיך לקיים את הופעת ה' המיוחדת דרכו, אלא הם רואים בכך ניצחון של אלוהיהם – דגון על אותו כוח שאותו נושא שמשון ואותו הוא "מיצג". (אנו נסביר בהמשך את משמעות אותו "דגון", ומדוע הייתה חשיבות רבה לנצחונם של פלישתים על שמשון, גם מצד אלוהותם.)
לעומת זאת אצל גולית המיצג את האב טיפוס הפלישתי, בולט הכיוון ההפוך: כל מציאותו של גולית מופיעה מתוך עיוות של סדרי המוסר הטבעי הגופני (בהיותו מולד מעורפה שזנתה עם כולם), כשכל ההסתמכות שלו היא על הנתונים הפיזיים לכשעצמם, ועל כוחות אותם הוא יכול להסיג מן הטבע, בלא להכניס במישור הזה אמונה או ביטחון בכוח רוחני שיוביל אותו (כך אנו רואים שהוא היה מבונה מכל מום, ומכוסה כולו בשריון מכף רגל ועד ראש).
גם נפילתו של גולית נובעת מהזלזול שהוא מזלזל בכוח הרוחני שמנהיג את המציאות הטבעית (בכך שהוא מחרף מערכות ישראל). על כן גם מפלתו היא דווקא מהכוח הרוחני ולא באמצעים הטבעיים הרגילים (אבן דוד הרכה, שחודרת למצחת הנחושת הקשה). כשלונו זה של גולית, הוא גם כשלונו של "דגון" (כפי שמתבטא בנפילת גולית על פניו, כיון שדגון חקוק לו על ליבו).
בכדי להבין מדוע באמת לא מסתמכים פלישתים במישור הטבע והגשם על הכוח הרוחני, אלא "דואגים להגיע למערכה מושלמים ו"סגורים" מן הבחינה הזאת, יש להבין את משמעות אמונתם דגון, שמצד אחד מהוה בשבילם את הכוח המנצח את שמשון, ומצד שני, הוא גם הכוח שעומד מאחורי כשלון גולית במערכתו מול דוד.