קרבת נחלת דן לים:
אם כן מבואר בנחלת דן במישור החוף, התאמת קירבתה לנחלת בנימין ויהודה. אולם יש עוד להבין מהי ההתאמה שיש לנחלת דן גם להיות במישור החוף צמוד לחוף הים, במיוחד שאנו כבר ראינו שמדרום לדן שוכנים על חוף הים גם הפלישתים, שמבטאים אופי הופכי לאופיו של דן (כפי שראינו בהבנת העימות בין פלישתים ושמשון).
נראה להבין שהקירבה לים וממילא ההשפעה ממנו, יכולה לבא בכמה אפשרויות, שהרי ניתן לראות מצד אחד את חוף הים כקשור וממילא גם מושפע מהים עצמו.
מצד שני ניתן לראות את משור החוף כקשור ומושפע מקרקעית הים, שהרי אם "נבטל" בדמיוננו את הים, משור החוף הוא המשך ישיר לקרקעית הים. באופן דומה ניתן לומר על בני האדם הקשורים לים שקישורם אליו יכול להיות בכמה אופנים: אדם אחד יכול להיות קשור לים מצד יכולת הדיג שבו כדיג. אדם שני יכול להיות קשור לים מצד האוצרות שניתן למצא בקרקעיתו. אדם שלישי יכול להיות קשור לים מצד ההרפתקנות וגילוי מקומות לא נודעים שניתן להגיע דרכו. כך גם הקישור הגאוגרפי שהוא ביטוי לקישור ולהשפעה הכוחית של הים על היבשה, יכול להיות בכמה אפשרויות.
אם כן, ניתן להבין שהפלישתים הם אלו שקישורם לים הוא כלפי בחינת המים שבו. ביטוי לכך באלילם הוא בצורת הדג שיש לו מטבורו ולמטה. באופים הביטוי לכך הוא בחוסר הפיתוח של הצד הגשמי הטבעי שבהם, המביא לכך שקירבתם לים תהיה דווקא בחלק הדרומי היבש.
לעומת זאת נראה שבני דן קשורים דווקא לבחינת קרקעית הים, ומכוח זה הם מושפעים. קרקעית הים מבטאת למעשה מציאות טבעית ארצית כפי שגם האדמה והקרקע הרגילה מבטאת. אולם בהיות קרקעית הים עלומה ונסתרת ע"י המים המכסים אותה, כך גם המציאות הארצית המופיעה דרכה היא בעלת חוקיות וטבע עלום ונסתר.
על אותה חוקיות עלומה ונסתרת אנו יכולים ללמוד ממעשה קריעת ים סוף שבו מצד אחד עמדו המים להם כוחומה, אולם הצד הנוסף שהתגלה הוא היבשה שמתחת לים. כך מובא הדבר בשמות י"ד כ"א: "…ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים, ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה מימינם ומשמאלם." אם כן, אנו לומדים מכך שתהליך התגלות היבשה שבתוך הים, משמעותו הוא התגלות חוקיות ניסית עליונה, שכוח הטבעיות הארצית הרגילה (כוח המיצריות) אינו יכול לעמוד מולה. אולם בכתוב עצמו כבר רמוזה העובדה שקריעת ים סוף לא מהוה מציאות ניסית מחוץ לגדר חוקיות הטבע, אלא קימת כוחלק ממערכת הבריאה. זאת אנו רואים בפסוק כ"ז: "ויט משה את ידו על הים וישוב הים לפנות בוקר לאיתנו…" ומסביר רש"י: "לתוקפו הראשון", על סמך דברי המדרש רבה בראשית רבה פרשה ה' סעיף ה': "א"ר יוחנן, תנאין התנה הקב"ה עם הים שיהא נקרע לפני ישראל, הדא הוא דכתיב וישב הים לאתנו, לתנאו שהתנה עמו".
שילוב זה של הופעה כוחית ניסית מצד אחד, השייכת בכל אופן לחוקיות הטבעית שהוטבעה בעולם מששת ימי בראשית, מלמד אותנו שאותה השגחה מהוה גם היא הופעה טבעית ארצית (כפי מציאות היבשה המתגלת מתחת לפני הים), אולם ארציות בעלת חוקיות היונקת את כוחה מן העוצמה האלוקית השמימית המופיעה בישראל ביציאתם ממצרים, כשיחודיותה הוא בכך שאותה אלוקות מופיעה בחוקיות הארצית ממש (ולא רק משפיעה עליה מ"בחוץ").
אם כן מתאים הוא שדן יהיה קשור ויקבל את כוחו מאותו כוח טבעי אלוקי שקיים ביבשה בתוך הים, שהרי אצל שמשון מתגלת ההשגחה האלוקית שבו, ברובד המציאות הטבעית הרגילה, בה מופיע הכוח האלוקי העליון כפי ערכי החוקיות הטבעית, כפי שגם חוקיותה העליונה של קריעת ים סוף הייתה קימת בחוקיות הטבע עצמו.
על פי ההבנה הזאת, מובן גם שמיקום דן במישור החוף הוא אינו בדרום כמו פלישתים, אלא במרכז הפורה, כיון שקישורו לבחינת "היבשה בתוך הים", דווקא מגבירה ומגדילה את הכוחות הטבעיים החומריים שלו, כפי שראינו בעימות שמשון כנגד פלישתים.
אנו נראה בהמשך, שאותה בחינה של "יבשה בתוך הים" המשפיעה את כוחה על שבט דן בנחלת מישור החוף, היא מקבילה להשפעה שיש על דן משבט יהודה ובנימין יחדיו (שגובלים לו מדרום וממזרח). רמז לכך ניתן לראות מן העובדה שהשבטים ה"מככבים" בקריעת ים סוף, הם שבט בנימין ונחשון בן עמינדב ממטה יהודה, כפי שמובא בגמרא בסוטה ל"ו ע"ב: "כשעמדו ישראל על הים היו שבטים מנצחים זה עם זה, זה אומר אני יורד תחילה לים וזה אומר אני יורד תחילה לים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה… אמר לו רבי יהודה, לא כך היה מעשה, אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים, וזה אומר אין אני יורד תחילה לים, קפץ נחשון בן עמינדב וירד תחילה..."
כפי שנראה בהמשך, יכולת הקפיצה לים מבטאת למעשה את ההתאמה שיש לקופץ לאותה מציאות שצריכה להוצר (בקיעת הים). על כן קפיצת בנימין ויהודה ראשונים, מלמד אותנו שכוח אותם שבטים הוא המתאים לגילוי ההשגחה המופיעה בים סוף. (אנו נבאר בהמשך שאותה מחלוקת במציאות לכאורה, שישנה בין רבי יהודה ותנא קמא מבטאת למעשה שילוב של כוח השבטים האלו בקריעת ים סוף)
מקור נוסף שממנו נוכל ללמוד על קישור אזור החוף של דן, דווקא כלפי קרקעית הים והמציאות העלומה שהיא מגלמת, ניתן לראות גם מהנמל שנמצא בנחלתם – נמל יפו. יחודו של נמל זה הוא דווקא מצד היכולת להגיע דרכו לאותם "אוצרות" שנמצאים בקרקעית הים שלו. כך אנו מוצאים בילקוט שמעוני על ברכתו של זבולון (אותה אנו נבאר בהמשך), "שפע ימים ינקו" (דברים ל"ג): "…דבר אחר, שפע ימים ינקו, זו ימה של יפו שגנוז לצדיקים לעתיד לבא. מניין אתה אומר שכל ספינות שאבדו בים הגדול וצרורות של כסף ושל זהב ואבנים טובות ומרגליות וכל כלי חמדה, שהים הגדול מקיאן לימה של יפו שגנוז לצדיקים לעולם הבא, תלמוד לומר, כי שפע ימים יינקו."
באופן דומה אנו גם מוצאים ביונה הנביא שיורד לימה של יפו לברוח תרשישה (יונה א' ג') ורואה בעמקי הים עולמות נסתרים כפי שמובא בפרקי דרבי אליעזר פרק י': "…והיו שני עיניו של דג כוחלונות אפומיות מאירות ליונה. רבי מאיר אומר, מרגלית אחת הייתה תלויה במעיו של דג, מאירה ליונה כשמש הזה שהוא מאיר בצוהרים, ומראה לו כל מה שבים ובתהומות, …והראהו ים סוף שעברו בתוכו ישראל, שנאמר סוף חבוש לראשי…הראהו אבן שתיה קבועה בתהומות תחת היכל ה', ובני קורח עומדים עליה ומתפללים…"
יחודיותו זו של נמל יפו, מדגיש גם הוא את היות נחלתו של דן קשורה לים לא מצד "המים המכסים" שבו, אלא לצד היבשה הנסתרת שבו כפי שבארנו.
עד עתה בארנו את אפיוני ההשגחה המופיעים בנחלת דן, במקורות הירדן ובמישור החוף וכן את הסיבות הגורמות לשיכותו לשתי נחלות הניפרדות. אולם כפי שאנו רואים בברכת משה, וכן מתוך היות אבן ה"לשם" האבן הקבועה בחושן על שם דן, נראה להסיק, שהנחלה הראשיתית המתיחסת כלפי דן היא דווקא הנחלה שבמקורות הירדן. כך ראינו אצל משה בברכתו: דן גור אריה יזנק מן הבשן, כשרש"י בהסברו השני מבאר שהזינוק הוא הכוח שיוצא ממקום אחד ונחלק לשני חלקים. משמעות הדבר היא שמקור הופעת כוחו של דן הוא דווקא בנחלה הצפונית. כך גם משמע מפשט הפסוק שאומר: "…יזנק מן הבשן.
אולם בניגוד להבנה זו, בפרוט שמפרט רש"י, הוא מסביר: "תחילה נטלו בצפונית מערבית, עקרון וסביבותיה, ולא ספקו להם ובאו ונלחמו עם לשם…", כפי שבאמת קרא במציאות.
יש אם כן להבין מדוע זינוקו של דן צריך להיות מן הבשן דווקא? מדוע בפועל קורה הפוך מן הנאמר בברכת משה? ומה המשמעות של שינוי זה לגבי דן?
נראה שגם פה כפי שראינו בפעמים הקודמות, משה מדגיש בדבריו דווקא את הפן הרוחני העליון שבמציאות (בניגוד ליעקב כפי שכבר ראינו). מתוך הראיה הזאת אומר משה שהזינוק של דן והתפצלותו בנחלתו הוא מן הבשן, ולא ממישור החוף.
כפי שכבר בארנו, משמעות מקום הזינוק הוא למעשה, מקור הופעת הכוח של דן, כשמכוחו הוא יכול להגיע לאחר מכן גם לנחלתו השניה. אם כן, משה מבין שמקור הכוח הרוחני שאליו קשור דן וממנו הוא יכול להמשיך גם הלאה, הוא דווקא במקורות הירדן. נראה שהסיבה היא שאמנם הביטוי הבולט "בשטח" של מציאות האלוקות העליונה בתוך המערכת הטבעית (המהוה את הנקודה המיחדת את שבטו של דן), מתגלת יותר דווקא באזור מישור החוף, כפי שראינו בעוצמה הכוחית ה"נזירית" של שמשון, כשבמקורות הירדן העוצמה האלוקית קימת במערכת הטבעית כוחלק ממנה, בלא זיהוי האלוקות המופיעה בה. בכל אופן נראה שהקשר למקור האלוקי המחיה את כל העוצמה הטבעית הזאת קיים יותר באופן גילוי דן במקורות הירדן, כיון שבהשגחה שמתגלת דרך כוח בנימין ודרך כוח שמשון שמשתלשלת מכוחה, הצד הרוחני הפנימי קיים אצלם בחוקיות הטבעית עצמה. על כן כל עוד מדובר בהופעה הגבוהה של סוג ההשגחה הזה, כפי שזה אצל בנימין שחוקיות הטבע שלו היא עצמה עליונה שלא מן העולם הזה, ממילא עוצמת ההשפעה של הרוחניות הגבוהה על הטבעיות עצמה שבבנימין היא גבוהה עד כדי כך שכוח הטבעיוות הזה אין בו את סכנת ההתדרדרות כלפי חומרנות היתר. כך גם אומרת הגמרא בשבת נ"ה ע"ב: "ארבעה מתו בעטיו של נחש ואלו הן: בנימין בן יעקב…" רש"י ד"ה בעטיו של נחש: "בעצתו של נחש, שהשיא לחוה, ולא בחטא אחר, שלא חטאו"
אולם אותה מציאות יחודית של הרוחניות העליונה בחוקיות הטבע עצמו, שמביאה לבנימין את מעלתו הטבעית הגבוהה, היא גם זאת שגורמת להחלשת השפעת הרוחניות הזאת אצל שמשון. הסיבה היא, שאצל דן המהוה תולדה מפלגש לבן, הצד הרוחני שבלבן משפיע את כוחו רק בצד המישור הטבעי, ועל כן אין הוא הדומננטי בשילוב שיש לו עם הכוח הטבעי החומרי, אלא הוא מתבטא בכוח הטבעי החומרי כפי ערכיות הטבע והחומר.
על כן במקום לפגוש אופי טבעי גופני שהוא עצמו עליון כפי שזה אצל בנימין, אנו פוגשים באופי טבעי גופני במישור הרגיל, אם כי בעוצמה גדולה מאוד, היוצאת מגדר הרגיל, כשאי הרגילות הזאת מקורה הוא בכוח הרוחני הפנימי שבטבעיות. אם כן, אמנם גם פה קימת עוד הזיקה כלפי הרוחניות העליונה, אולם ברור שבאופן נמוך בהרבא מאשר אצל בנימין, על כן היכולת "ליפול" ולפנות כלפי הטבעיות והחומריות בפני עצמה, היא גדולה הרבה יותר (כך באמת קרה לשמשון שהלך אחר עיניו ותאוותו).
לעומת זאת הופעת דן במקורות הירדן, הופעה המתיחסת ליוסף שמכוחו נובע דן, מציאות השתלשלות כוחו מכוח יוסף, לא גורמת לסכנת "מחיקה" של יחוס הכוח הטבעי כלפי האלוקות שמחיה אותה, כיון שהיחוס שלהם כלפי הכוח הרוחני העליון אינו קיים בתוך החוקיות הטבעית שלהם, אלא קשור אליהם בצורה מנותקת יותר. כפי שראינו אצל מנשה המגלה כוח המקביל לכוח אותו ראינו אצל עוג, כוח טבעיותו מגלה את העוצמה ה"אדמית" שבטבע, כשכל קימותו היא באופן עצמאי יותר (עצמאות המתדמה לעצמאות העולם שלפני המבול), כשקישורו לכוח ההשגחה האלוקית שמ"הררי ציון" הוא עקיף יותר. אם כן, כשאנו עוברים לדן המגיע מכוח יוסף, מתבטא כוחו בכך שהטבעיות שתתגלה בדן תהיה אמנם גם היא בעלת שפע גדול שנובע מכוח העוצמה הטרום-מבולית ממנה הוא משתלשל ואליה הוא קשור במערכת טבעיותו, אולם רמת הכוח הזה תהיה רק כרמת הכוח הטבעי הרגיל. כלומר גם בדן המופיע במקורות הירדן ישנה ירידה ברמת ההופעה הטבעית ביחס להופעתו של מנשה (כפי שראינו בהופעת השגחת דן במישור החוף ביחס להופעתו של בנימין). אולם כיון שכל המערכת הטבעית הזאת קשורה ומקבלת את כוחה מ"הררי ציון" בדרך קשר המופיע "על" המציאות הטבעית באופן עקיף יותר, ולא שחודר בתוך חוקיותה, ממילא ירידת רמת ההופעה הטבעית בדן אמנם מורידה גם שם במקביל את יחס הקישור של הופעתו הטבעית כלפי השגחת "הררי ציון", אולם היא אינה יכולה "לבלוע" ולבטל את הקישור הזה, כיון שבמהותו הוא חיצוני לכוח הטבעיות שמתיחס כלפיו, על כן גם הסכנה לאיבוד הקשר הזה עם המקור הרוחני, הוא פחות קיים. לעומת זאת בעבר הירדן המערבי, דווקא המעלה של עירוי כוח האלוקות העליונה, בחוקיות הטבעית עצמה (מעלה שבולטת אצל בנימין ביחס ליוסף בכך שהעירוי הגמור הזה אצלו מונע ממנו את האפשרות לניתוק מן האלוקות עד כדי כך שכל קניסת המיתה עליו היא "בעטיו של נחש"), יוצרת סכנה שכאשר מופיעה רמת ההשגחה הזאת באופן משתלשל יותר (כפי שזה בדן במישור החוף), כוח הטבעיות "יעמם" את צד האלוקות המעורה בו, ויוביל לנטית כוח טבעיות זה להופיע גשמיות מעוותת.
אם כן, משה ברצונו להדגיש את הזיקה לאלוקות שממנה חייב להתחיל כוח דן ושממנו הוא יכול לפרוץ גם לאזור מישור החוף, הוא מזכיר את מקורות הירדן כמקום שממנו דן מזנק.
על פי הבנה זאת בדברי משה, ניתן גם להבין את הדימוי שעושה משה לדן כארי שמזנק מן הבשן. לכאורה לא מובן הדימוי הזה בדן, שהרי דימוי זה שמור דווקא ליהודה, כפי שמובא בברכת יעקב: "יהודה גור אריה…". התמיהה גודלת עוד יותר, מכיון שמשה עצמו אפילו לא מזכיר ביהודה את דימויו לאריה, אלא מעביר דימוי זה לדן?
אלא נראה להבין שהדגשי יעקב ומשה השונים בברכתם, הם אלו שגורמים ליעקב להדגיש דווקא ביהודה את דמויו כאריה, ולמשה להדגיש דווקא בדן את דימויו כאריה. כפי שכבר הסברנו ביהודה, כיון שהוא "קונה את עולמו" בהודעתו על מעשה תמר וחזרתו מהרג יוסף, מעלתו הבולטת היא ביכולתו להביא את מציאותו הרוחנית הפנימית להיות מקובעת במציאות הגשמית החיצונית. על כן יעקב שעיקר החשיבות שהוא מדגיש היא ביכולת האלוקות לחול בארץ, הוא הדגיש את יהודה כאריה שרובץ בארץ כלומר את כוח התפיסה והקיבוע במציאות. לעומת זאת משה שמדגיש את הצד הרוחני העליון, הוא מדגיש ביהודה את צד החיסרון שיש בהודעתו, המצריך בעקבות זאת, את שיתוף שמעון בכיבוש הנחלה, ותפילה מיוחדת של משה ע"מ שהוא יוכל להגיע לאסוקיה שמעתה אליבא דהילכתא.
לעומת זאת אצל דן, מדגיש משה דווקא את היותו אריה המזנק מן הבשן, הדגשה הבאה לומר שיכולתו של דן להיות כאריה שרובץ בנחלתו, ואף מזנק ממנה לנחלה שניה, יכולה להיות רק אם הוא מזנק מן הבשן, כלומר רק אם כוחו יהיה קשור וינבע בפועל מכוח השגחת ה', כשנחלתו במקורות הירדן, דווקא היא המבטאת קישור זה באופן הברור יותר (כפי שהסברנו).
נראה שהדגשה זאת של משה בדן דווקא, באה כיון שאצל דן שמבטא את רמת ההופעה הנמוכה ביותר בטבעיות הארצית, יש את הסכנה הגדולה ביותר שיאבד את הקישור לאלוקות, ולכן ראה משה צורך להדגיש את החשיבות שהופעת כוחו תתחיל דווקא ממקורות הירדן.
אולם בפועל אנו רואים כפי שגם רש"י מזכיר בברכת משה, שדרך התנחלות בני דן הייתה הפוכה. בתחילה הם נוחלים במישור החוף ורק לאחר מכן הם עולים ל"לשם" – ליש, ונוחלים אותה. כך מובא הדבר ביהושע י"ט מ': "למטה בני דן למשפחותם יצא הגורל השביעי, ויהי גבול נחלתם צרעה ואשתאול ועיר שמש…ויצא גבול בני דן מהם ויעלו בני דן וילחמו עם לשם וילכדו אותה ויכו אותה לפי חרב וירשו אותה וישבו בה…" רש"י ד"ה ויבא גבול בני דן מהם: "כאן נטלו קצת ועוד נפל להם גורל במקום אחר רחוק מגבולם ושאר שבטים מפסיקין ביניהם." ד"ה וילחמו עם לשם: "לאחר זמן בימי עתניאל בן קנז…"