נחלת דן על פי ברכת משה:
עד עתה פגישתנו את אופיו של דן הייתה דרך שמשון, כשיעקב המבליט בעיקר את צד יכולת חלות האלוקות במציאות הטבעית, ברור שיזכיר בעניין דן דווקא אותו, בהדגישו את יכולת חלות האלוקות עד רובד הארציות הנמוך ביותר. אולם כשאנו מתבוננים על שבטו של דן בברכת משה, אנו מגלים שבחינת אופיו של דן אינה אחת, אלא היא מחולקת. זאת ניתן ללמד מן העובדה שהוא נוחל בשני מוקומת שונים בארץ. כך מובא הדבר בברכת משה בדברים ל"ג כ"ב: "ולדן אמר, דן גור אריה יזנק מן הבשן." רש"י ד"ה יזנק מן הבשן: "כתרגומו, שהיה הירדן יוצא מחלקו ממערת פמייאס, והיא לשם שהיא בחלקו של דן שנאמר (יהושע י"ט מ"ז): ויקראו ללשם דן (בכורות נ"ה ע"א), וזינוקו וקילוחו מן הבשן. דבר אחר: מה זינוק זה יוצא ממקום אחד ונחלק לשני מקומות, כך שבטו של דן נטלו חלק בשני מקומות, תחילה נטלו בצפונית מערבית, עקרון וסביבותיה ולא ספקו להם, ובאו ונלחמו עם לשם שהיא פמייאס, והיא בצפונית מזרחית, שהרי הירדן יוצא ממערת פמייאס והיא במזרחה של ארץ ישראל, ובא מצפון לדרום, וכלה בקצה ים המלח, שהוא במזרח יהודה שנטל בדרומה של ארץ ישראל, כמו שמפורש בספר יהושע והוא שאמר (יהושע י"ט מ"ז): "ויצא גבול בני דן מהם ויעלו בני דן וילחמו עם לשם וגו', יצא גבולם מכל אותו הרוח, שהתחילו לנחול בו" (ספרי ל"ג כ"ב).
אנו רואים מברכת משה, שמקום הזינוק של דן הוא מן הבשן דווקא. מתוך כך ניתן להסיק שלשם באזור מקורות הירדן, היא נחלתו העיקרית. כך באמת אנו גם רואים שהאבן הקבועה בחושן על שבטו של דן היא "לשם", כפי שם המקום שבה היא נמצאה. עובדה זו מלמדת גם היא שמקום זה יש בו חשיבות יתרה בנחלתו הכוללת של דן. אם כן יש להבין מה המשמעות שיש לנחלה הזאת ומתוך כך לראות איזו בחינת אופי נוספת קימת בדן, בנוסף לבחינה שאותה זיהינו בשמשון (כשנראה שבחינתו של שמשון צריכה להתאים דווקא לנחלת דן שבמישור החוף, שהרי כל מעשה שמשון ומגוריו היו בין צורעה ואשתאול, הנימציאות בשטח נחלת דן באזור הזה. כפי שניתן לראות במפה בע' 163)
כפי שנראה מן המפה בע' 159 אזור נחלת דן הוא בתחילת מקורות הירדן, למרגלות הר חרמון, אולם כפי דברי רש"י, אין מי הירדן נובעים ישירות מן החרמון, אלא הם יוצאים ממערת פמאייס. אם כן ברור שאע"פ שהמים שגולשים מן החרמון והפשרת השלגים בו, מהוים את המקור המרכזי למים האלה, בכל אופן אפיונם של אותם מים לא מושפע ישירות מן החרמון, אלא עובר דרך הסתרה של מערת פמאייס.
על פי נתונים גאוגרפיים אלו נראה שיש גם להבין את אופי שבט דן שמתנחל במקום הזה. כפי שכבר בארנו, החרמון הוא מקור השפע שממנו יורדים המים לירדן עד לדרום הארץ. מקור שפע זה הנמצא בנחלת עוג, מבטא את השפע הטבעי ברמת טבעיות הנובעת מכוח הארציות הטרום-מבולי, כשכוח זה יש בו את הזיקה להשגחת ארץ ישראל הישירה שבעבר הירדן המערבי. כם למדנו מן הפסוק: "כטל חרמון אשר יורד על הררי ציון כי שם ציוה ה' את הברכה. כך גם ראינו בעניין עוג שכל הצלתו נובעת מקישורו לארץ ישראל.
אם כן, אם מקורות הירדן נובעים למרגלות החרמון מצד אחד, ומצד שני המקור הישיר לנביעתם הוא מערת פמיאס, שבו המים נובעים מתוך הסתר המערה, יש להבין שמקורות הירדן יהוו גם כן מציאות של שפע טבעי גשמי, בעלת עוצמה היונקת את כוחה מאותה טבעיות עצומה שלפני זמן המבול, אם כי הקישור למקור השפע הזה (לחרמון), יהיה עקיף ונסתר יותר, הן מצד רמת עוצמתה הטבעית שבאותה השגחה, והן מצד קישורה להשגחת "הררי ציון" שבירושלים.
על כן נראה שמקורות הירדן ומי הירדן שנובעים ממנו, יהוו מציאות של שפע טבעי, אמנם ברמה הטבעית הרגילה, אולם בעלי שפע היוצא מגדר הרגיל בעוצמתו ויכולת פריונו. כמו כן יהיה לכוח זה קישור להופעת ההשגחה הישירה שב"ציון", אם כי קישור עקיף ונסתר יותר. כל זאת מתוך ההשפעה שיש בכל אופן על רמת הטבעיות הזאת, מתוך קישורה הנסתר להופעת כוח הטבעיות השופע מן החרמון (על שני אפיוניו).
הערה: על פי ההתאמה הזאת שבין אופי דן ויחוסו לנחלתו במקורות הירדן, ניתן להבין את דברי תרגום יהונתן על בראשית נ' י"ג: "וישאו אותו בניו ויקברו אותו במערת שדה המכפלה: ושמיע פתגמא לעשו רשיעא ונטל מן טורא דגבלא…ולא הוה שביק ליוסף למקבור ית אבוי במערת כפלתא. מן יד אזל נפתלי ורהט ונחת למצרים ואתא בההוא יומא ואייתי אוניתא דכתב עשו ליעקב אחוי על פלגות מערת כפלתא. ומן יד רמז לחושים בר דן ונטל סיפא וקטע רישא דעשו רשיעא, והוה רישה דעשו מתגלגל עד דעל לגו מערתא ואתנח בגו עיטפה דיצחק אבוי…"
לכאורה מוזר הסיפור שדווקא שני בנים אלו, דן ונפתלי, מעורבים בהתגברות בני יעקב על עשו. יש אם כן להבין, שערוב כל אחד מהם כנגד עשו הוא כפי כוחו, כשבכוח דן הוא לחתוך את ראש עשו, וכוח נפתלי הוא לרוץ למצרים להביא את שטר המכר של מערת המכפלה. (על כך אנו נתעכב בהמשך).
על פי הבנתינו את שיוך כוח דן למקורות הירדן, מובן מדוע לו יש דווקא את הכוח הזה. כפי שהסברנו בהבנת המערכת הארצית של עבר הירדן, מנחלת עוג בצפון ועד אדום בדרום, כל הארצות האלו יונקים את חיותם משפע המים המגיעים ממקורות הירדן (הקשורים להשגחה היורדת מהר החרמון). אצל עשו שפע זה מגיע מתחת לפני הקרקע. אם כן דן בהיותו מבטא את כוח ההשגחה שמופיע במקורות הירדן, הוא זה שיכול "לעצור" שפע זה וממילא לנתק את עשו ממקור חיותו. משמעות היכולת הזאת מהבחינה הרוחנית היא, שכיון שכוח הטבעיות הזאת העוברת בירדן קשורה להשגחת ה' ש"מהררי ציון", היא חלה רק באותם כלים שמתאימים להחיל אותה. על כן בפגישת כוח החיים הזה מול העשויות שיונקת ממנה את כוחה, כיון שבבחינת ההוצאה לפועל שלו, אין עשו מגלה התאמה ויחוס כלפי האלוקות, מתבטלת אצלו הופעת שפע החיות הזה, כשהביטוי לכך הוא ניתוק הגוף (המהווה את בחינת ההוצאה לפועל) מן הראש (המהווה את בחינת המחשבה). דן המבטא את מקור הופעת כוח ההשגחה הזה, שבישראל, הוא זה שמוציא לפועל ניתוק זה.
[בסוטה י"ג ע"א מובאת גרסה שונה במקצת לגבי פעולתו של דן: "…חושים בריה דדן תמן הוה, ויקירן ליה אודניה, אמר להו מאי האי, ואמרו ליה קא מעכב האי עד דאתי נפתלי מארעא דמצרים, אמר להו, ועד דאתי נפתלי מארעא דמצרים יהא אבי אבא מוטל בבזיון, שקל קולפא (מקל) מחייה ארישיה, נתרן עיניה ונפלו אכרעא דיעקב…"
תו"ס בגיטין נ"ה ע"ב: גם הוא מזכיר שינוי מסוים באופן הריגתו של עשו מתוך דברי הסיפרי על הפסוק בברכת יהודה: "ידיו רב לו – בשעה שהרג את עשו." משם אנו רואים שיהודה הוא שהורג את עשו. תרוצו של תו"ס הוא שאולי עשו לא מת באותה הכאה של דן, עד שעמד יהודה והרגו. גם פה יש להבין שהמציאות שזימנה דווקא את יהודה להרוג את עשו, גם היא נובעת ממשמעות אופיו, כשאם אצל דן ביטוי ההשגחה שעוברת דרכו מתאימה לגרום לניתוק עשו ממקור חיותו, נראה שאופיו של יהודה מתאים להכריע סופית את כוח העשויות, מכוח תכונתו ויכולתו להשליט את כוח הצד הרוחני הפנימי על המציאות הטבעית החומרית.]
אופי זה המופיע במקורות הירדן והמאפין את אזור מערת פמאייס, לכאורה יוצא בדיוק מקביל לאופיו של שבט דן כפי הופעתו בשמשון, שהרי גם שם הסברנו שהופעת הכוח הרוחני הפנימי (כוח לאה), מופיעה במישור הטבעי הגשמי הרגיל כפי הרכי החוקיות הגשמית, עובדה המתבטאת בכוח שמשון העצום שמתגלה בו, ושבעזרתו הוא גובר על פלישתים.
אולם אם נתבונן היטב נראה, שישנו הבדל בין שתי הופעות ההשגחה האלו, כפי שראינו הבדל בין אופי הופעת ההשגחה באזור עבר הירדן המזרחי והמערבי.
כפי שכבר הסברנו, הופעת ההשגחה באזור עבר הירדן המזרחי קשורה להופעה הטבעית ה"טרום-מבולית", שבה העוצמה האלוקית הייתה חלק מן הטבעיות הארצית ולא ככוח שיורד מלמעלה – מן השמים. לעומת זאת ההשגחה שמופיעה בארץ ישראל המערבית, מבטאת כבר את אופי ההשגחה שלאחר המבול, שבה הכוח הטבעי מצד עצמו צומצם והוקטן, כשהאלוקות משפיעה על העולם באופן ישיר (וממילא פחות בחירי).
יחוד ארץ ישראל ועם ישראל, הוא המאפין המרכזי של דרך ההשגחה הזו. בדרך השגחה זו, אפילו אם מדובר על אפיון השגחתי המתגלה בטבעיות הארצית כפי ערכיותו של הטבע, התוצאה שתיוצר בהשגחת עבר הירדן המערבי תהיה הרבא יותר מופלאה ויוצאת מגדר הרגיל ובאופן גלוי, ביחס לדרך ההופעה שישנה באזור עבר הירדן המזרחי שבו כוח האלוקות יותר "בלוע" ונסתר, כוחלק מן הטבעיות הארצית.
אם כן ברור ששמשון שבו התגלה הכוח הרוחני הפנימי במערכת הטבעית הגשמית שלו, כביטויים כוחניים וגופניים עצומים וגלוים שצד ההופעה העליונה בולטת בה באופן ישיר (כפי שראינו בעניין נזירותו לה' וניצחונו למרות מגבלותיו הגופניות בלא שום כלי עזר, המדגישות ביותר את הזיקה של כוחו הטבעי לאלוקות העליונה שמצד עצמה אינה חלק מן העולם הטבעי). הוא ביטוי מושלם של כוח ההשגחה שבעבר הירדן המערבי, שגם בו צד האלוקות השמימית מופיע באופן ישיר יותר, ואין הוא שיך לאופן ההשגחה האלוקית שבעבר הירדן המזרחי, שבו המעורבות האלוקית היא פחות ישירה..
על פי הבנה זאת יוצא שדן מצליח לגלות דרכו את רמת ההופעה הטבעית שבתוכה עובר הכוח הרוחני הפנימי כפי ערכי החוקיות הטבעית בשני אופנים, שההבדל ביניהם נובע מהשוני באיפיון הכוח הרוחני הפנימי שמעורב בו:
א) האופן האחד הוא כאשר הכוח הרוחני הפנימי הוא באופיו חיצון ועליון לטבעיות "ומונחת" על הטבעיות מלמעלה. אז גם בהופעתו כפי ערכי הטבעיות, יתבטא הדבר בהופעה טבעית שההשפעה האלוקית בה תהיה גלויה יותר וישירה יותר. (כפי שראינו בשמשון).
ב) האופן השני הוא כאשר הכוח הרוחני הפנימי הוא באופיו חלק מן הטבעיות, כפי שהיה באנשי דור המבול, וזהו האפיון שקיים באזור עבר הירדן המזרחי המושפע כולו מהר החרמון. באפיון ההשגחתי הזה, בעוצמה הטבעית לא מורגשת אלוקות שמימית שאינה מן העולם הזה, אלא עוצמה הקימת מעצם ההופעה הטבעית עצמה.
אם נתבונן על שתי דרכי ההופעה ה"כפולה הזאת שקימת בדן, נוכל לראות שהיא למעשה נובעת ישירות מאופן הולדתו והתנאים שהביאו ליצירתו, כשהיות רחל הגורמת הישירה לזיווג יעקב עם בלהה, הוא הגורם המשפיע לדרך ההופעה הכפולה הזאת בדן. ברחל עצמה למעשה מתגלים שתי דרכי הופעה טבעית, יוסף ובנימין. אם כן, כיון שהולדת דן הוא מכוחה, יש להבין שגם כוח הטבעיות שמבטא דן יהיה קשור ויושפע משני מקורות הכוח שקימים ברחל. כך באמת אנו רואים באופן ברור שמיקום נחלתו של דן הנמצא במקורות הירדן למרגלות החרמון הוא צמוד לנחלתו של מנשה, שהחרמון וכל ממלכת עוג מלך הבשן הם בשטחו. אם כן, כפי שמן הבחינה הגאוגרפית מקור המים של הירדן מגיע מן החרמון, כך גם יש להבין את יחס הכוחות הרוחניים שבין מנשה ודן, שכוח שבטו של דן במקורות הירדן קשור ונובע מכוח שבטו של מנשה. קישור זה מתאים אם כן לקישור מציאות דן כנובע מכוח רחל, שיוסף הוא צד אחד בה.
לעומת זאת החלק השני של נחלת דן הנמצא במישור החוף במרכז הארץ קשור בנחלתו לנחלת שבט בנימין, כשצורת חלוקת הנחלה שם מראה בצורה ברורה קישור מכוון לנחלת בנימין.
מעיון במפה באטלס "דעת מקרא" ע' 163 אנו רואים רצועה צרה שמתפטלת לכיוון מזרח ומתחברת לבנימין, כשצורעה ואשתאול נמצאים קרובים לנחלת בנימין יותר מאשר למישור החוף. קישור גאוגרפי זה, הוא ביטוי לקישור הרוחני של שבט דן כלפי שבט בנימין, קישור המהוה ביטוי לצד ההופעה השניה של רחל שמכוחו מופיעה השגחת דן. כפי שנבאר בהמשך את אופיו של שבט יוסף (שמנשה יוצא ממנו) ושבט בנימין, נראה שההבדל ביניהם מתאים בדיוק להבדל עליו דברנו בין שתי דרכי ההופעות של דן, במישור החוף ובמקורות הירדן.
כפי שכבר בארנו, "יורש" יוסף מראובן את כוח הוצאת הדודאים שיש לראובן (מכוח קנית רחל אותם תמורת משכב יעקב). "קנין" זה מביא לכך שלכוח הטבעיות שבו (אותו הוא יורש מרחל), מתוסף גם כוח הופעת הפנימיות ה"אדמית" שבמציאות הטבעית (כוח הטבעיות הטרום-מבולי). לכוח זה קשור דן, וממנו כוחו הטבעי הנמוך יותר מושפע, כפי שראינו גם מבחינה גאוגרפית, בהיות מקורות הירדן (שבשטח דן), נמצאים למרגלות החרמון (שבשטח מנשה).
מן הצד השני שבט בנימין כפי שנבאר בהמשך, מבטא את הופעת האלוקות העליונה בתוך חוקיות הטבע עצמו – כלומר מציאות שבה הטבעיות הגשמית היא עצמה אלוקית (שכפי שכבר הסברנו, כוח זה הוא הבסיס וה"שלד" להופעת כוח יהודה). אם כן, הופעה זאת מתאימה להיות המשפיעה והגורמת להופעת כוח דן במישור החוף, ששמשון הוא המופיע אותה. הרי כפי שהסברנו, כוח הטבעיות הארצית שבשמשון, בו מופיעים הכוחות האלוקים השמימיים, אע"פ שהם מופיעים בו כפי ערכי הגשמיות, בכל אופן בהיותם שמימיים הם גורמים לכך שבביטוי הטבעי הגשמי העצום שיתגלה בו יבלוט הצד האלוקי. כך גם בבנימין האלוקות המופיעה בחוקיות הטבעית אצלו, היא ישירות מן העולם העליון, ולא כפי שזה בהשגחת עבר הירדן.