יהונתן ה"כוהן" בשבט דן

 

יהונתן ה"כוהן" בשבט דן:

גם בעניין יהונתן בן גרשם בן משה כוהן הטרפים (ההולך עם בני דן לצפון) ניתן לראות את ההתאמה שבינו ובין שבט דן בקלקולו. זאת נוכל לראות מתוך בחינת שורשו המשפחתי.

שמות ב' כ"א: "ויואל משה לשבת את האיש ויתן את ציפורה בתו למשה."

שמות רבה פרשה א' ל"ג: "ר"י אומר שנשבע לו, ואין יואל אלא לשון שבועה…ולמה השביעו, אמר לו יודע אני שיעקב אביכם כשנתן לו לבן בנותיו, נטלן והלך לו חוץ מדעתו, שמא אם אתן לך את בתי אתה עושה לי כך, מיד נשבע לו ונתן לו את ציפורה".

מכילתא יתרו פרשה א' סעיף ג': "שבשעה שאמר משה ליתרו תן לי ציפורה בתך לאישה, אמר לו יתרו קבל עליך דבר זה שאומר לך ואני נותנו לך לאישה. אמר לו מהו, אמר לו בן שיהיה תחילה, יהיה לע"ז, מכאן והילך לשם שמים וקיבל עליו. אמר לו השבע וישבע לו שנאמר יואל משה."

נראה שבאמת לא יתכן לומר שמשה שליח ה' לגאולת ישראל ממצרים מסכים להקדיש את בנו לע"ז. כמו כן נראה שגם יתרו לא מעלה בדעתו דבר זה, שהרי הוא בעצמו פרש מעבודת כוכבים (כפי שאומר רש"י על שמות ב' ט"ז: "ולכוהן מדין שבע בנות." רש"י: "רב שבהן, ופירש לו מעבודת כוכבים ונידוהו מאצלם"). אלא נראה להבין שיתרו מעונין לשמור על הבחינות המיחדות אותו: בחינת "אכילת הלחם" ובחינת "פיטום העגלים". בחינות אלו מבטאות את כוחו של יתרו לחוות את הכוחות שאליהם הוא מתקשר, דרך מערכת התחושות וההרגשות שעניין אכילת הלחם ופיטום העגלים הוא הביטוי לכך (כפי שבארנו בעניין כוח מדין שבבלעם). כלומר יתרו עוזב לגמרי את הע"ז שאותם הוא היה חווה, אולם את הכוח הזה והיכולת הזאת להפנים ולהחדיר את העולמות הרוחניים שבהם הוא פוגש, למערכת הטבעית התחושתית, הוא רוצה להמשיך גם לאחר התקשרותו עם משה, התקשרות המשייכת אותו מעתה כלפי האלוקות. לשם כך רוצה יתרו שבנו הראשון לא יהיה נימול (כפי שנראה בהמשך), כיון שבעצם המילה נוצר פחת בעוצמה הטבעית הגופנית של האדם, וממילא גם פגיעה ביכולת החויה התחושתית שלו, וזאת רצה יתרו למנוע.

אלא שכיון שבלא המילה אין את היכולת להתקשר לאלוקות, נחשב רצון זה של יתרו והשבעתו את משה, כהשבעה שבנו הראשון יהיה לע"ז.

כך גם נראה שיש להבין את את ההבנה הנוספת שיש ל"ויואל משה", שיתרו משביע את משה שלא יזוז ממדין אלא ברשותו. נראה שההליכה של משה ברשות יתרו מבטאת למעשה את המשך הקישור של משה ליתרו, והליכתו מכוח יתרו למצרים, אם אותם הכוחות המיחדים את יתרו לחוות ולהרגיש את האלוקות איתה הוא נפגש (כשלעומת זאת בריחה בלא ידיעתו, הייתה מבטאת התנתקות ממה שיתרו מיצג בכוחו, ואת זה רצה יתרו למנוע).

כך באמת "מצויד" בכוחו של יתרו, יוצא משה למצרים:

שמות ד' כ': "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור וישוב ארצה מצרים". ומסביר רש"י במקום: "חמור המיוחד, הוא החמור שחבש אברהם לעקדת יצחק, והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו שנאמר עני ורוכב על חמור."

כלומר משה רוכב על החומריות בדרכו למצרים שכונתו היא שגם אותם הכוחות הטבעיים החומריים החוויתיים שהוא קיבל ממדין (שאשתו ושני בניו הם הביטוי לכך), יהיו שותפים בגאולת ישראל מן המצריות עד לקישורם הגמור לאלוקות במעמד הר סיני. כך גם אומר משה ליתרו כפי שמובא במדרש רבה על שמות ד' י"ח: "וילך משה וישב אל יתר חותנו: וילך משה, להיכן הלך, שהלך ליטול אשתו ובניו. אמר לו יתרו להיכן אתה מוליכן, אמר לו למצרים. אמר לו אותם שהם במצרים מבקשים לצאת ואת מוליכן? אמר לו למחר הן עתידין לעמוד על הר סיני לשמע מפי הקב"ה אנכי ה' אלוהך, ובני לא ישמעו כמו הם? מיד ויאמר יתרו למשה לך לשלום."(מדרש רבה פרשה ד' ד'). כך גם מובא בהמשך המדרש בפרשה ה' ה': "ויקח משה את אשתו ואת בניו, למה הוליכן, כדי שיהיו עם ישראל לקבל תורה".

אולם בהמשך מתברר שדרכו של משה מכוח שבועתו ליתרו, והליכתו באופן קיצוני מדי על פי דרכו של חותנו (כפי שמתבטא באי מילת בנו גרשון), פוגעת בו, ומשה מוצא את עצמו במצב שה' רוצה להמיתו, כפי שמובא בשמות ד' כ"ד: "ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש להמיתו." ומסביר התרגום יהונתן במקום: "והוה באורחה בבית מבתותא וערה ביה מלאכא דה' ובעה למקטליה מן בגלל גרשום בריה דלא הוה גזיר על עיסק יתרו חמוי, דלא שבקיה למיגזריה. ברם אלעזר הוה גזיר בתנאה דאתניו תרויהון."

אם כן נראה שסיבת רצון ה' להמיתו נובעת מהדרך בה הולך משה המנסה מכוח יתרו להשאיר את הכוח הטבעי התחושתי בכל עוצמתו, ובכל הכוח הזה לגלות את האלוקות. אולם מתברר שדרך זאת היא אינה אפשרית כיון שבלא המילה שמבטאת החלשה מסוימת של הכוחות הטבעיים הגשמיים, האדם נשאר "סגור" כלפי האלוקות, והחומריות היא זאת שמשתלטת עליו. כך גם ניתן לראות שקרה אצל משה עצמו:

אנו רואים ברש"י בד"ה ויבקש להמיתו, לכאורה מחלוקת בינו ובין התרגום יהונתן, כשרש"י אומר: "לפי שלא מל את אליעזר בנו, ועל שנתרשל נענש מיתה." (כשרבי יוסי אומר שלא נתרשל, אלא לפי שנתעסק במלון תחילה נענש מיתה.) לעומת זאת בתרגום יהונתן ראינו, שדווקא גרשום הוא שאינו נימול?

ונראה שאין כאן מחלוקת במציאות את מי לא מל משה, האם את גרשום או את יהונתן, אלא יש להבין שגרשום לא היה נימול מצד שבועתו של משה ליתרו, כשאליעזר אע"פ שהיה יכול למולו מצד שבועתו ליתרו, הוא מתעכב מלמולו ומתעסק במלון תחילה.

אם כן יוצא שאי מילת  גרשום והעקרון העומד מאחורי מעשה זה, גורמים בסופו של דבר גם לעיכוב מילת אליעזר, כשהדרך בה הולך משה בניסיונו לרתום את כוח המציאות הטבעית והחומרית כולה בלא "למול אותה", להופיע אלוקות, גורמת לכך שהחומריות "מושכת" אותו כלפיה, משיכה המתבטאת בעיכוב משה בעניני המלון במקום למול את אליעזר בנו. אם כן יוצא שתרגום יהונתן בבאורו, מדגיש את מקור הבעיה שגורמת לקניסת המיתה על משה, ואילו רש"י מבטא את התוצאה השלילית הנגרמת מדרכו, כששילוב שני הגורמים הוא המביא לקניסת המיתה עליו.

פגישה זו שבין יתרו ומשה, "נגמרת" בסופו של דבר באופן חיובי כשגם יתרו עצמו "מותר" על השלמות הטבעית תחושתית, על מנת שיוכל להתחבר לאלוקות ולהצטרף לישראל. כך אנו רואים בשמות י"ח ט': "ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל." ואומרת על כך הגמרא בסנהדרין צ"ד ע"א: "ויחד יתרו. רב ושמואל. רב אמר שהעביר חרב חדה על בשרו (רש"י: שמל את עצמו ונתגייר). ושמואל אמר שנעשה חידודים חידודים כל בשרו. (רש"י: קמטין קמטין, שהיה מיצר מאוד על מפלת מצרים).

נראה שהמחלוקת הזאת בין רב ושמואל מבטאת למעשה את שני הצדדים שהיו ליתרו בהצטרותו לישראל. מצד אחד הרצון להתקשרות עם האלוקות, אולם מצד שני הקושי שבהפחתת הכוח התחושתי ההרגשתי המיחד אותו, המתבטאת במילה במישור הפרטי ובאיבוד מצרים במישור הלאומי.

אם כן אנו רואים שנסיון משה ללכת מכוח יתרו לגאולת ישראל, נידון לכשלון בגלל גשמיות היתר שקימת, כשצד הטבע אצלנו לא נימול. כך אנו גם רואים שלאחר פגישת המלאך במשה וקניסת המיתה עליו, משה מותר על כונתו לרדת למצרים עם ציפורה אשתו. על כן אם כנגד דברי יתרו שאמר לו: אותם שהם במצרים מבקשים לצאת…, אומר לו משה: עתידין ישראל לעמוד בהר סיני…, לאחר כשלונו בעניין המילה, "יורד" משה מן העניין כפי שמביא רש"י על שמות י"ח ב': "ויקח יתרו חותן משה את ציפורה אשת משה אחר שלוחה". רש"י: "כשאמר לו הקב"ה במדין לך שוב מצרימה, ויקח משה את אשתו ואת בניו וגו'. ויצא אהרון לקראתו ויפגשהו בהר האלוהים. אמר לו מי הם הללו? אמר לו זו היא אשתי שנשאתי במדין ואלו בני. אמר לו ולהיכן אתה מוליכן? אמר לו למצרים. אמר לו על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם. אמר לה לכי לבית אביך. נטלה שני בניה והלכה לה."

ברור אם כן שהבעיתיות שהתגלתה אצל משה מהליכתו מכוח יתרו, מביאה אותו למסקנה שאין הוא מסוגל להוביל את בחינת יתרו בכל תהליך הגאולה מן המיצריות ולהגיע בסופו של דבר "בשלום" למעמד הר סיני (אע"פ שגרשום היה כבר נימול). על כן הוא אומר לאשתו – בתו של יתרו, לחזור לאביה.

אם כן יוצא שבחינת יתרו הצריכה בסופו של דבר להתקשר עם ישראל (כפי שקורה באמת לאחר מכן בבואו של יתרו למדבר), לא עוברת את כל התהליך של השיעבוד ולאחר מכן את היציאה מן המצריות לחרות. עובדה זאת גורמת לכך שגם כשבסופו של דבר מצתרף יתרו לישראל עם צפורה ושני בניה, אותו בן שמבטא בצורה החזקה את בחינת יתרו וקישורו לכוח הטבעיות והתחושתיות – גרשום, שעליו נשבע משה שלא ימולו, הוא מצתרף לישראל בלא שכוח זה יעבר את כל התהליכים המספיקיים לשיכותו המלאה והנכונה לאלוקות.

מצב זה מביא לכך שנוצרת בישראל כוח לויה שאופן הורדת האלוקות למציאות שקיים בו (מכוח היותו לוי), הוא מגושם מדי. עובדה הגורמת לעיוות האלוקות שמופיעה דרכו.

על כן מתאים הוא, שדווקא יהונתן בן גרשום יהיה הכוהן לפיסלו של מיכה, ואותו יצרפו בני דן להיות כוהנם של שבטם, כיון שבהיותם מבטאים את השגחת ה' שעוברת במציאות הטבעית הנמוכה, מתוך נטית היתר שלהם כלפי החומריות והטבעיות שראינו שהייתה אצלם באותה תקופה, הם גם מופעים את האלוקות בדרך מוגשמת מידי, וזאת ע"י כוח הלויה של יהונתן בן גרשום המתאים לאופן העבודה הזה.

 

פסל מיכה הוא אם כן הביטוי החריף ביותר לבעיתיות שבכוח השגחת ה' העוברת בשבט דן, בו מופיעה האלוקות ברמה הארצית הנמוכה ביותר הקימת בישראל.