דרך פעולת שמשון:
גם בדרך פעולתו של שמשון, אנו יכולים לראות שוני מוזר.
בניגוד לכל שאר שופטי ישראל ומנהיגיהם שבאים בשם העם כולו ונלחמים מלחמה מוצהרת כנגד האויב שלוחץ אותם אותם, נראת מלחמת שמשון ופגיעותיו בפלישתים כפעולות אישיות ממניעים אגואיסטיים שאין להם שום נגיעה להנהגה הלאומית של ישראל:
שופטים י"ד י"ט: "ותצלח עליו רוח יהוה וירד אשקלון ויך מהם שלושים איש". הריגה שנובעת מרמאות פלישטים בעניין החידה שחד להם שמשון.
כך הוא גם בעניין השועלים ששמשון שורף איתם את תבואות פלישתים, (כפי שמובא בפרק ט"ו פסוק ד') בעקבות נתינת אשתו לזר. לאחר מכן בפסוק ח': "ויך אותם שוק על ירך מכה רבה" שבאה בעקבות שריפת פלישתים את אשתו ואביה באש. אפילו נקמתו האחרונה של שמשון בפלישתים לאחר שנקרו את שתי עיניו, שבה הוא הורס את כל הבית עליו ועל פלישתים (כפי שמובא בפרק ט"ז פסוק ל': "ויאמר שמשון תמות נפשי עם פלישתים, ויט בכוח ויפול הבית על הסרנים ועל כל העם אשר בו וכו') גם היא נראת כנקמה פרטית של שמשון על מה שעשו לו פלישתים ללא קשר להנהגת ישראל ע"מ להוציא אותם משיעבוד פלישתים. (כפי שמובא בפסוק כ"ח: "ויקרא שמשון אל יהוה ויאמר, אדני יהוה זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה האלוהים, ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים")
חוסר הקשר הזה לכאורה נראה בצורה בולטת גם ביחס ישראל כלפיו כפי שמובא בפרק ט"ו פסוק י"א: "וירדו שלושת אלפים איש מיהודה אל סעיף סלע עיטם ויאמרו לשמשון, הלא ידעת כי מושלים בנו פלישתים ומה זאת עשיתה לנו?" תשובת שמשון היא: "כאשר עשו לי כן עשיתי להם." תגובת אנשי יהודה היא: "ויאמרו לאסרך ירדנו לתתך ביד פלישתים."
אם כן אנו רואים ששיעבוד ישראל ע"י פלישטים ממשיך גם בזמן שמשון, כשישראל לכאורה כלל לא רואים אותו כמנהיגם, אלא כאדם פרטי שמרע לפלישתים, ועל כן הם באים להסגירו. כך גם נראה שיחס הפלישתים אל שמשון הוא כזה, שהרי הם עולים על ישראל בעקבות מעשי שמשון לא ע"מ להלחם בישראל אלא רק ע"מ לקחת את שמשון, כפי שמובא בפסוק ט': "ויעלו פלישתים ויחנו ביהודה וינטשו בלחי. ויאמרו איש יהודה, למה עליתם עלינו (רש"י: הלא עבדים אנחנו לכם), ויאמרו, לאסור את שמשון עלינו, לעשות לו כאשר עשה לנו."
אם כן ההיבט הפרטי הבלתי לאומי לכאורה ממשיך לאורך כל הדרך עד כדי כך שגם לאחר ששמשון הורג את כל האלפים בבית בו היה אסור והוא בתוכם, אין בעיה לבני משפחתו של שמשון ללכת ולקחת אותו משם לקבורה, כפי שמביא המקרא בפרק ט"ז פסוק ל"א: "וירדו אחיו וכל בית אביהו וישאו אותו ויעלו ויקברו אותו בין צורעה ובין אשתאול בקבר מנוח אביו" כאילו שמדובר באדם פרטי שמת מיתה פרטית.
אולם נראה שכל הראיה הפרטית הזאת, היא רק לכאורה, וזאת רומזים הפסוקים כבר בתחילת דרכו של שמשון בפרק י"ד פסוק ד': "ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא, כי תואנה הוא מבקש מפלישתים…"
בצורה ברורה יותר אומר זאת הכתוב לאחר מותו של שמשון:, והוא שפט את ישראל עשרים שנה (פרק ט"ו פסוק כ', וכן בפרק ט"ז פסוק ל"א)
אם כן אנו רואים שהאלוקות מתגלת בשמשון דווקא דרך הכוחות הפיזיים שבו, כשהשפעת התגלות זאת היא לא ברוח גבורה שמאחדת את העם למלחמה וכו', אלא בגילוי עוצמה פיזית פרטית עצומה, כשגילוי זה הוא יחידי ופרטי מצד גילויו, אולם השפעתו היא כללית ולאומית. כמו כן גם דרך פעולתו של שמשוןמקבילה לדרך גילוי כוחו, פעולה במישור הפרטי האישי כשגם פה השלכות של אותה דרך פעולה, היא כוללת ולאומית.
מתוך כך יכול רש"י להסביר על הפסוק: "כאחד שבטי ישראל" – "כל ישראל יהיו כאחד עימו, ואת כולם ידין", אע"פ שמבחינה חיצונית של הארועים, המציאות הייתה לכאורה הפוכה.
על פי מסקנות אלו בדרכו של שמשון, אנו יכולים לחזור להגדרת אופיו של שבט דן. נוכל לראות שישנה התאמה מלאה בין העקרונות אותם התונו מתוך ההתבוננות במציאות שמובילה להולדת דן, לבין דרך ההוצאה לפועל שלה כפי שמתבטא אצל שמשון.
כפי שאמרנו דן בהיותו: א) יוצא מפלגש לבן. ב) שהייתה מתאימה להיות קשורה ללאה. ג) שבפועל הייתה שפחת רחל, ומכוחה נובעים נשוואיה ליעקב, הוא מבטא באופיו הופעה של כוחות טבעיים ברמה הטבעית הרגילה (בניגוד לחוקיות הטבעית שנראה בבנימין, שהיא חוקיות עליונה, שמקבילה לרמה הרוחנית העליונה המופיעה ביהודה, כפי שכבר הסברנו). כשבהופעה הטבעית הזאת ישנם אלמנטים כוחניים שנובעים מקימות הכוח הרוחני הגבוה במציאות הטבעית, המתגלים כמציאות של גשם. (שהרי כל התולדה הזאת של דן, מתיחסת מכוח רחל, שמבליטה בדן דווקא את היתרון שיש בטבעיות שאינה קשורה קשר עדוק כל כך לרוחניות העליונה)
נראה שנתונים אלו, הם בדיוק המתגלים בשמשון, מצד אחד אנו רואים שכל מציאותו של שמשון מקבלת את כוחה מן ההשגחה האלוקית (כפי שמתבטא: א) בהיותו נזיר עוד בבטן אמו. ב) בכך ששמשון מצד הנתונים הגשמיים שלו, אין בו את הכוח העצמי אפילו המינימאלי שישנו באדם רגיל, בהיותו חיגר בשתי רגליו. ג) בכך שבפעולותיו ובניצחונותיו הוא אינו משתמש ומזדקק לאמצעים הפיזיים שבני אדם יצרו לעצמם ע"מ להלחם ולגבור על האויב, אלא הוא מנצח בכוחות עצמו בלבד. ד) כך ראינו שכוחו של שמשון היה כדוגמת מעלה, כפי שהקב"ה אינו זקוק לסיוע כך שמשון אינו זקוק לכך. ה) וכן יעקב רואה בו התגלמות של מלך המשיח). אולם מצד שני אותה האלוקות שעוברת דרכו, אינה מתגלה באופן עצמאי על פי חוקיות הרוחני, אלא דווקא על פי חוקיות הגשמי. כך יוצא שהביטוי של ההשפעה הרוחנית בשמשון באה בעוצמה הכוחנית העצומה שלו, הנותנת לו את האפשרות לגבור על על אויביו, וכן בכוח המין העצום שבו (שבסופו של דבר הוא גם שמפיל אותו, כפי שנבאר בהמשך).
כלומר יוצא שהחוקיות הטבעית הדומננטית של דן, היא המופיעה בשמשון עד כדי כך שגם ההשפעות שמגיעות מכוח העולם הרוחני העליון, מגיעות דרך אותה חוקיות ועל פי דרכיה.
דן – נחש: על פי ההבנה הזאת מובן מדוע מדמה יעקב את דן לנחש. זאת כיון שכפי שהשגחת ה' העוברת דרך דן, מתבססת בעיקרה על הכוח הטבעי הגשמי שבו היא מתגלת, כך גם דרכי הפעולה של אותה השגחה יהיו כפי דרכו של הטבע הגשמי, פתלתל ומשתלשל. כך אנו באמת רואים, שפעולתו של שמשון, נעשת באופן ובדרך הפעולה הגשמיים והחומריים ביותר:
אין הוא יוצא למלחמה לאומית בשם כל העם וכו', דבר שיש בו כבר ביטוי לעקרונות רוחניים שעומדים מאחורי אקט כזה, אלא הוא מתקשר עם פלישתים דרך רצונו להנשא לאישה פלישתית, ורק הכתוב הוא זה שמוסר לנו ש"תואנה הוא מבקש".
בהמשך דרכו ראינו, שכל פגיעות שמשון בפלישתים בם פרטיות ולכאורה בלא שום עקרון רוחני שקיים בהם.
כך גם התיחסות עם ישראל כלפיו בהורדתו לפלישתים, נראת כהתיחסות אל פושע פרטי ולא כמנהיג העם.
דרך התנהגות זו של שמשון מתאימה ביותר לאופי הגשמיות הטבעית שאינה מבליטה עקרונות, אלא זורמת ומתפתלת בפיתולי כורח המציאות. איפיון זה שבטבע ההשגחה העוברת דרך דן, מבטא יעקב בדימוי לנחש, שאינו הורג ישירות את רוכב הסוס, אלא פוגע בסוס ומתוך כך נופל רוכבו אחור. פעולת שמשון בהריסת הבית שבו היה אסור, הוא דוגמא ישירה לדרך פעולה זאת, אולם למעשה כל דרכו מתאפינת בדרך הפעולה ה"נחשית".
מצד שני מתוך הסברנו ניתן גם להבין, את הצד השני שבברכת יעקב, שדן ידין עמו כאחד שבטי ישראל, כמיוחד בישראל – דוד, שהוא מיהודה. השוואה זאת למעשה מלמדת, שמצד האלוקות המופיעה במציאות, כפי שדוד מבטא את ההנהגה האלוקית במציאות, כך גם שמשון מבטא הנהגה כזאת, אלא שאצל שמשון יורדת האלוקות ומתגלה באופן הגילוי הנמוך ביותר האפשרי, כשאפיוני העולם הטבעי הגשמי הם המובילים בדרך ההופעה הזאת.
על כן, דווקא על דרך ההופעה הזאת חשב יעקב שהוא גילוי של "מלך המשיח", כיון שיעקב שעיקר הדגשו הוא על עניין הופעת ה' במציאות הטבעית (כפי שמתבטא באהבתו המיוחדת ליוסף), רואה בשמשון את היכולת העצומה שיש בדרך ההופעה הזאת של האלוקות, מצד עומק חדירתה לטבעיות הגשמית. על כן דווקא באופן השגחה זה, הוא רואה את ההופעה ה"משיחית", שמבטאת את הגילוי המושלם של האלוקות בעולם.
אולם כפי שאנו רואים, יעקב "מתאכזב" והוא חוזה במות שמשון, דבר שלמעשה מבטא את החיסרון שישנו בדרך השגחה הזאת שמבטא דן. חסרונה הוא באותה נקודה שמהוה את יתרונה – היות המציאות והחוקיות הגופנית הטבעית הכוח הדומננטי שעל פיו מתגלת ההשגחה האלוקית הזאת. נקודה זאת יש בה סכנת הסחפות יתר כלפי הגופניות והחומריות, גם בצורה שאינה מהוה ביטוי להופעת ה', כשהפיטוי להסחפות כזאת הוא הרבא יותר גדול, כיון שמדובר פה בהופעת כוחות עצומים במערכת הטבעית.
כך בדיוק קורה לשמשון, כפי שמרומז במקראות כבר בתחילת דרכו: "ויגדל הנער ויברכהו ה'." ואומרת הגמרא בסוטה י': שברכו באמתו, ומסביר רש"י במקום: "למה שנתאוה נתברך."
יוצא שעצם מציאות ההופעה האלוקית דרך כוחות הטבעיות, נותנת גם את האפשרות להופיע כוחות אלו בצורה מקולקלת. זאת עושה שמשון בזמן ירידתו לעזה, כפי שנאמר בשופטים ט"ז א': "וילך שמשון עזתה, וירא שם אישה זונה ויבא אליה." ולאחר מכן בפסוק כ"א: "ויאחזו פלישתים וינקרו את עיניו ויורידו אותו עזתה…" רש"י ד"ה ויורידו אותו עזתה: "מקום תחילת קלקולו. (כך גם מובא בילקוט שמעוני ח"ב ס"ט). שיאו של הכשלון מגיע כאשר בסופו של דבר משמש כוח זה לכיוון השלילי כפי שאומרת הגמרא בסוטה י' ע"א על פסוק כ"א: "ויהי טוחן בבית האסורים: אמר רבי יוחנן, אין טחינה אלא לשון עברה, וכן הוא אומר (איוב ל"א): תטחן לאחר אשתי. מלמד שכל אחד ואחד הביא לו את אשתו לבית האסורים כדי שתתעבר הימנו.
מקור נוסף ממנו אנו יכולים ללמד על הבעיתיות של דרך הופעת ההשגחה הזאת בישראל כפי שמתראה בדן, הוא בתחילת מסעי בני ישראל במדבר, כפי שמובא בדברים כ"ה י"ח: "זכור את אשר עשה לך עמלק…אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עיף ויגע ולא ירא אלוהים." רש"י ד"ה כל הנחשלים אחריך: "חסרי כוח מחמת חטאם שהיה הענן פולטן. ומוסיף מדרש תנחומא בפרשה י': "…ורבנן אמרי שבט דן שפלטו הענן היו כולם עובדי ע"ג, שנאמר ואתה עיף ויגע ולא ירא אלוקים." נראה שהיות הניפלטים דווקא משבט דן, נובע מכך שאופים הוא הקשור ביותר לגשמיות ולטבעיות, ממילא היכולת להתדרדר ולהגיע למציאות של "לא ירא אלוהים", קימת באופן החזק ביותר אצלם. אולם ברור שסכנות אלו אינם מורידות את חשיבות כוח ההשגחה הזה שעובר דרך שבט דן.