דן

דן:

בראשית ל' א': "ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחותה…ותאמר, הנה אמתי בלהה בא אליה…ואבנה גם אנכי ממנה…ותהר בלהה ותלד ליעקב בן ותאמר רחל, דנני אלוהים וגם שמע בקולי ויתן לי בן, על כן קראה שמו דן." רש"י ד"ה ותקנא רחל באחותה: "קנאה במעשיה הטובים, אמרה אילולא שצדקה ממני לא זכתה לבנים." ד"ה דנני אלוהים: דנני וחייבני וזכני."

אנו רואים שרחל בקריאת שמו של בנה מבטאת שני צדדים סותרים, צד אחד שגורם לחיובה, וצד שני שמביא לזיכויה, כששני צדדים אלו מתקימים בבנה. כך אומר המדרש רבה בפרשה ע"א ז': "דנני וזכני. דנני וחייבני שנאמר ורחל עקרה. דנני וזיכני שנאמר ויתן לי בן…"

יש להבין אם כן, מה הם הצדדים הללו שקימים בדן ומאפה הם נובעים.

כדי להבין עניין זה, יש קודם כל לבאר מה המשמעות של נשיאת בלהה שפחת רחל ליעקב, ששונה מנשוואי רחל ולאה עצמם.

פרקי דרבי אליעזר פרק ל"ו: "…לקח לבן את שתי שפחותיו ונתנן לשתי בנותיו, וכי שפחותיו היו, והלו בנותיו היו, אלא ללמדך שבניו של אדם מפלגשו נקראו שפחות שנאמר (בראשית כ"ט): ויתן לבן לרחל ביתו…"

אם כן אנו רואים שגם בלהה הייתה בתו של לבן, אולם לא מנישוואין אלא מפלגש.

נתון נוסף אותו אנו יודעים על בלהה הוא, שהיא הייתה מיועדת לכתחילה להיות שפחת לאה. כך מבאר לנו רש"י בבראשית ל' י': "ותלד זלפה שפחת לאה ליעקב בן". רש"י: "בכולן נאמר הריון חוץ מזלפה, לפי שהייתה בחורה מכולן ותינוקת בשנים ואין הריון ניכר בה (ב"ר ע"א ט') וכדי לרמות ליעקב נתנה לבן ללאה שלא יבין שמכניסים לו את לאה, שכך מנהג ליתן שפחה הגדולה לגדולה והקטנה לקטנה."

ביאור: יש להבין שההבדל בין אשה נשוואה לפילגש הוא בכך, שהקשר בין הגבר לאישה בפלגש הוא רופף יותר אצל הפלגש. הביטוי לכך הוא, שפלגש אין לה כתובה. כפי שנראה ביבמות פ"ט ע"א שם מובא סיבת תיקון הכתובה, סיבת הכתובה היא חיזוק הקשר בין האיש והאישה: "מאי טעמא תקנו לה רבנן כתובה, כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה." נראה שכתובה זו באה לחזק יותר דווקא את הקשר הרוחני שבין האיש והאישה, שהרי מבחינת ההקשר הפיזי, הפלגש היא אשת איש לכל דבר. אם כן ניתן לומר שאם בנישוואין נוצר קשר הדדי של השפעה בין הגבר והאישה, כשהקשר הוא קשר מוחלט הן במישור הגופני הגשמי והן במישור הרוחני הגבוה יותר, בפלגש נראה שהקשר הוא ברובד נמוך יותר, רק ברובד הטבעי הגשמי (שמתבטא בהיותם יחד, בקביעות), אולם לא ברובד הרוחני הגבוה יותר.

על פי הבנה זו, נראה שרחל ולאה ה"נוצרים" מתוך נישואי לבן, השפעת לבן אליהן תהיה גם ברובד הרוחני הגבוה, כשאופיו הרוחני שהתבטא בדרך עבודת הטרפים שלו, יופיע גם בשתי בנותיו. לעומת זאת בבלהה (וכן בזלפה), כיון שהיוצרה הוא תוצאה מקשרי לבן עם פלגש, השפעת כוח לבן עליה תהיה רק ברובד הטבעי הנמוך ולא ברובד הבחינה הרוחנית.

כפי שכבר הסברנו, אופיו של לבן בולט בהיותו מתעלה בעולם הרוחני העליון תוך שהוא מנצל את עולם החומריות הטבעית לשם התגדלותו הרוחנית, בצורה שמהרסת את החומר (כך ראינו בטרפיו שעשויים מראש של בכור זכר וכ"ו). אם כן אצל רחל ולאה, שבחינת לבן הרוחנית עוברת גם היא בהן, [כפי שראינו אצל לאה, עוברת הבחינה הזאת בצורה חזקה יותר מאשר אצל רחל (בהיותה הבת הבכורה של לבן), עד כדי כך שבדרכה הרוחנית יש משמעות מסוימת של פגיעה במישור הארציות. אולם גם אצל רחל, קימת השפעת אביה עליה אם כי רק באופן שהצד הגשמי והטבעי אצלה מותאם מעצם טבעו להתקשרות העולם הרוחני בו, מתוך שיוך כוחה באופן טבעי כלפי העולם הרוחני.] גורמת ההשפעה הזאת עד כדי עקרות של שניהן, כיון שגם באופן ההשפעה של כוח לבן על רחל, עצם קישורה כלפי כוח רוחני שיש בו התנגדות למציאות הטבעית מובילה בהכרח לחוסר פוריות גשמית.

כך גם ראינו אצל לבן, שרק ביאתו של יעקב אליו גורמת לו להוליד בנים. (כפי שמביא זאת רש"י על בראשית ל' כ"ז, על הפסוק: "ויאמר אליו לבן, אם נא מצאתי חן בעיניך, נחשתי ויברכני יהוה בגללך").

חוסר פוריות זאת אם כן, היא גם נחלתן של לאה ורחל, אלא שבלאה באה ברכת ה' המיוחדת, הגורמת לה להוליד, כפי שמובא בבראשית כ"ט ל"א: "וירא יהוה כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה." כלומר היה צורך בפתיחת הרחם של לאה ע"מ שתלד, כיון שמטבעה גם היא הייתה עקרה.

לעומת זאת אצל בלהה כיון שהיא מגיעה מפלגשו של לבן, השפעת לבן עליה היא רק ברובד הנמוך ולא מן הבחינה הרוחנית. משמעות הדבר היא, שהפן הרוחני שקיים אצלה מלבן, כבר לא יהיה הדומננטי במציאות בלהה, אלא הפן הטבעי והחומרי הוא זה שיהיה דומננטי, כשבתוך מציאותה הטבעית יעבור כוח לבן והאלמנטים הרוחניים שבאים מכוחו, אולם כוחלק מן הערכים הטבעיים עצמם שהם שיובילו באופי בלהה.

על פי הבנה זאת, ברור שהמציאות הטבעית שתופיע אצל בלהה תהיה בעלת ערך עליון פחות יותר, מאשר אצל לאה ואצל רחל, כיון שכוח השפעת לבן בה הוא נמוך יותר, ברובד הטבעי של קישור הפילגש אליו. על כן נחשבות בלהה וזלפה כשפחות האמהות, כיון שהבחינה הרוחנית שמצויה בהן, היא בהרך נמוך יותר מאשר אצל האמהות. אולם מצד שני מופיע בהן היתרון בכך שהתאמתן למציאות הטבעית והגשמית הרגילה, היא גדולה יותר, ועל כן אין אצלן את בעית העקרות שמתגלת ברחל ובלאה. מעלה זו תתבטא אם כן גם בבני בלהה בהופעתם ככלים שדרכם עוברת השגחת ה'.

ביאור זה של המקור האימאי של דן, מביא אותנו להבין גם את משמעות: "דנני אלוהים וחייבני וגם את משמעות: "דנני וזיכני", זאת כיון שמציאות דן כבן בלהה בתו של לבן מפלגש, היא תוצאה מהכנסת בלהה ע"י רחל להיות אשת יעקב. הכנסה זאת לביתה של רחל, יש בה צד אחד חיובי, שאותו כוח טבעי הנמוך יותר של המציאות, בלא הזיקה הגבוהה לכוח הרוחני העליון, נכנס גם הוא למערכת שדרכו גם תעבור הופעת ה' מכוח רחל (שהרי היא זאת שנותנת את בלהה להיות אשת יעקב), עובדה שתביא לכך שאותו יתרון המתבטא בכך שאצל בלהה אין את בעית העקרות, יתיחס גם הוא כלפי רחל (כפי שאנו רואים שהתולדה שיוצאת מהכנסת בלהה – דן, גם היא מתיחסת כלפי רחל כשהיא זאת שנותנת לו את שמו), כשיחוס זה יש בו את הכוח להוציא את רחל עצמה מעקרותה, כיון שבמעשה הזה של הכנסת בלהה לביתה, היא מחזקת את צד הטבעיות הגשמית הנמוכה במציאותה, ובכך גם צד הפריון שבה מתחזק. אם כן מובן שצד הזכות של: דנני אלוקים וזיכני בבן, קיים בהולדת דן. אולם מצד שני, הצד השני שקיים ב"הכנסה" זו הוא, שבלהה כצרת רחל, מבטאת בצורה בולטת את החסרון שישנו ברחל שגורם לעקרותה מצד ההשפעה הגדולה שיש ברחל מכוח רוחניותו של לבן.

מציאות בלהה למעשה מבליטה את העדיפות שיש במעבר ההשגחה דרך הכוח הטבעי הנמוך יותר, בהיותו שיך יותר למציאות הטבעית בלא שום ניגוד אליה. צד זה הוא הבחינה של דנני וחייבני – שאני עקרה. כלומר שדן בעצם מציאותו, מבטא לא רק את החיוב שבצרוף בלהה לבית רחל, אלא הוא גם מבליט את עקרותה.

 

הנקודה הנוספת המודגשת במציאות דן היא, שבלהה מיועדת הייתה להיות שפחת לאה ולא שפחת רחל. מעובדה זאת אנו יכולים ללמוד, שאותה השפעה שכבר יש בה מכוח לבן ברמה הטבעית כפי שאמרנו, תהיה בדן בן בלהה כפי אפיונו שמתבטא בלאה, ולא כפי איפיונו ברחל. כפי שכבר אמרנו, ההבדל בהופעת כוח לבן ברחל ובלאה הוא בכך, שאצל הבת הבכירה לאה, השפעת כוח לבן היא עד כדי כך שכל התיחסותה למציאות הוא בראיה פנימית רוחנית, כשצד הגשמיות הטבעית החיצונית אפילו נפגע מכך. לעומת זאת אצל רחל ראינו, שהשפעת לבן היא רק מצד היות המציאות הטבעית הגשמית מותאמת למציאות הרוחנית הפנימית. אם כן, אצל בלהה בהיותה מקבילה ללאה, אנו נמצא באופיה את השפעת האופי הרוחני הפנימי אצלה באופן אקטיבי ולא רק מצד ההתאמה הפסיבית. כלומר, אנו נראה שוני בולט בעצם המציאות הטבעית הרגילה שמבטא דן, שמקורו הוא בכוח לבן הקיים בו בעצם טבעיותו. כפי שכבר אמרנו, השפעה זאת תופיע ברובד הטבעיות הנמוכה עצמה ולא כפי שזה אצל לאה ורחל, בגלל היותה "שפחה".

 

עניין נוסף שיהיה חייב למצא את ביטויו באופיו של דן, הוא עצם מעורבות רחל, כגורמת העיקרית שמכוחה יוצא לפועל הקישור בין בלהה ויעקב. ברור שמעורבות זאת תגרום לכך שגם הולדת דן תתיחס באופן מסוים כלפי רחל, וממילא אנו גם נמצא באופיו של דן משהו שקשור לתכונותיה של רחל ומשתלשל ממנה.

 

העניין האחרון שממנו מושפע דן הוא, מעצם הסיבה הראשיתית שגורמת לכך שרחל נותנת את בלהה להיות אשת יעקב – הולדת יהודה, המהוה "תוספת" ללאה (כפי שאומרת לאה בעצמה בבראשית כ"ט ל"ה: "הפעם הודה את ה'" רש"י: "שנטלתי יותר מחלקי". הולדה זאת היא שגורמת לרחל לקנא באחותה ולנסות להבנות בעזרת בלהה. אם כן נראה שמציאות דן תושפע גם היא ממציאות יהודה, שגורמת בעקיפין להולדתו.

הערה: כמובן שיש להדגיש שיכולה להיות חפיפה בין הגורמים והנתונים המעורבים בהולדת דן והמשפעים עליו את אופיו. לדוגמא, אותם מניעים שגורמים לרחל לפעול את פעולתה (מתוך הולדת יהודה), נראה שהם גם שיובילו אותה לראות את בלהה כמתאימה לעזור לה לבנינה שלה, כיון שבלהה מהוה "מקבילה" ללאה (כפי שכבר בארנו), שממנה יוצא יהודה. (זאת בנוסף ליתרון שיש לבלהה בהיותה מולדת רק מפלגש של לבן, ולכן אין בה את בעית העקרות שישנה ברחל.)

אם כן יוצא שרחל בהכניסה את בלהה לביתה, היא מכניסה שני כוחות שבשניהם יש את היכולת להולדת תולדות, או מצד כוח לאה שקיים בבלהה, או מצד הכוח הטבעי הנמוך, שגם הוא אין בו את בעית העקרות שיש באופיו של לבן.

אנו נראה בהמשך, שעניין נסיון התדמות רחל ללאה, מתבטא בעיקר בבנה השני של בלהה נפתלי, שם אומרת רחל: "נפתולי אלוהים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי."

 

אם כן לסיכום נראה שאופיו של דן כפי שנובע מהנתונים הראשיתיים שמביאים להולדתו יהיה מורכב: א) הוא יהיה קיים במישור הטבעי הרגיל, ולא במישור המציאות הגבוהה יותר, כפי שזה אצל רחל ולאה, כיון שמעורבות לבן באימו, היא לא במישור הרוחני, אלא רק במישור הטבעי.

ב) אותו אופי טבעי רגיל, יהיה בו בכל אופן חיזוק ועוצמה מתוגברת מן הרגיל, שנובעת מהשפעת כוח לבן הרוחני שעובר בתוך המישור הטבעי הארצי, שמבטא דן, כשההדגשה היא שהשפעת הכוח הרוחני של לבן לא מגיעה למישור המציאות הטבעית להשפיע כפי ערך מציאותו, לא כפי הרך המציאות הטבעית, ועל כן יתבטא הדבר בכך שהכוחות הגשמיים והטבעיים הם שיהיו בעלי עוצמה מוגברת. (לעומת זאת, אם הערך הרוחני היה חודר להשפיע על המציאות הטבעית כפי הערך העצמי שלו, היה מתבטא הדבר במציאות הטבעית בכך, שהמציאות הטבעית הייתה מקבלת תכונות שמתאימות לאופי הרוחני. השפעה כזאת תתבטא בתליות פחותה יותר במימד הזמן והפחתת ה"כבדות" שישנה במציאות הגשמית וקבלת ה"קלות" של המציאות הרוחנית, כפי שנראה בהמשך אצל נפתלי.) סיבת הדבר היא, שדן אע"פ שגם הוא נולד מתוך קנאת רחל במעשיה הטובים של לאה, (דבר שמלמד בהכרח על השפעת כוח לאה במעשה החיתון הזה שעושה רחל בין בלהה ויעקב) לא מדגישה רחל בדן את הצד הזה, אלא את צד כוח בלהה, בהיותה תולדה מפלגש ולא מאשת לבן, דבר המקשר אותה יותר למציאות הטבעית הרגילה, ופחות כלפי רוחניותו העליונה של לבן עם כל בעית העקרות שבה.

על כן, אצל דן תהיה דומננטיות גדולה יותר לצד הרובד הטבעי, כשגם ההשפעות הרוחניות מכוח לבן ומכוח לאה (שבעקבות מעשיה הטובים פועלת רחל), יהיו על פי הערך הטבעי.

לעומת זאת בנפתלי, כיוון שבו רחל כבר מבטאת יותר את צד השפעתה מלאה, אע"פ שגם בנפתלי יתבטא מישור החיים הטבעי הרגיל (שהרי בלהה נשארת אותה בלהה שיוצאת מפלגש לבן), בכל אופן צד ההשפעה מכוחו הרוחני של לבן, יהיה יותר דומננטי, והביטוי לכך במישור הטבעיות יהיה כפי ערך הרוחניות.

ג) אופי רחל עצמה גם הוא ישפיע על אופיו של דן, בכך שתכונות רחל (כפי שמבוטאים לאחר הולדת בניה בבנימין ויוסף), יהוו בסיס שעל פיו יופיע כוחו של דן. כפי שנראה בהמשך, אופיו של דן, יושפע מצד אחד בכוח רחל כפי שמתגלה ביוסף, ומצד שני מכוח רחל כפי שמתבטא בבנימין, דבר שגורם אצל דן, ביטוי אופי כפול, שיתבטא גם בנחלה המפורדת שהוא מקבל.