דן ופסל מיכה:
נראה שהישום ההפוך של בני דן בהתנחלותם, הוא גם זה שגורם בסופו של דבר לקלקולם, כפי שמובא בספר שופטים פרק י"ח פסוק ל': "ויקימו להם בני דן את הפסל ויהונתן בן גרשון בן משה הוא ובניו היו כוהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ. וישימו להם את פסל מיכה אשר עשה, כל ימי היות בית האלוהים בשילה."
נראה שלקיחתם את האפוד והטרפים ויהונתן בן גרשון ככוהן לליש, מלמדת אותנו שבני דן לא הולכים לכבישת ליש בכוח ההשגחה האלוקית שקימת בהם, אלא מכוח הטרפים. הוכחה לכך ניתן לראות מן העובדה שהם גם שואלים בטרפים האם יצליחו בדרכם, כפי שמובא בפרק י"ח פסוק ה': "ויאמרו לו שאל נא באלוהים ונדעה התצלח דרכינו אשר אנחנו הולכים עליה."
יש אם כן להבין איך הגיע שבט דן כולו למצב של ע"ז, בלא שיהיה לכך אף מתנגד ומוחה? כדי להבין זאת, נבאר את אופים של מיכה שממנו נלקחו הטרפים, ויהונתן "כוהן הטרפים", מדוע מתאימים שניהם להזדוג לשבט דן בדרכם צפונה.
סנהדרין ק"א ע"ב: "מיכה שנתמכמך בבנין." רש"י: "נתמכמך בבנין של מצרים שנתנוהו בבנין במקום לבנה כדמפרש באגדה, שאמר משה להקב"ה, אתה הרעות לעם הזה שעכשו אם אין להם לבנים, משימים בניהם של ישראל בבנין. אמר לו הקב"ה קוצים הם מכלים שגלוי לפני אילו הם חיים היו רשעים גמורים, ואם תרצה תנסה והוצא אחד מהם, הלך והוציא את מיכה. ל"א נתמכמך, עסק בבנין עד שנעשה מך כדאמרינן (סוטה י"א ע"א): כל העוסק בבנין מתמסכן."
סנהדרין ק"ג ע"ב: "ועבר בים צרה והכה בים גלים (זכריה י'). א"ר יוחנן זה פסלו של מיכה." רש"י ד"ה זה פסלו של מיכה: "כשכתב משה את השם והשליכו על נילוס להעלות ארונו של יוסף, בא מיכה ונטלו בהחבא והיינו דכתיב ועבר בים צרה כשהעביר הקב"ה לישראל, עבר מיכה עמהם שבידו השם לעשות העגל. ל"א מיכה עשה פסל והביאו עימו כשעברו ישראל הים."
אנו רואים שמיכה שהיה צריך להיות לבנה בבנין מצרים, הוא הגורם בסופו של דבר להוציא את העגל המחטיא את ישראל לאחר מעמד הר סיני.
נראה שהיותו לבנה בבנין מצרים הוא אינו מקרי, אלא הוא מלמד על כך שבטבעו מתאים היה שבסופו של דבר, שם הוא ימצא את מקומו, שהרי הדרך שבה מכלה ה' את הרשעים יש לה התאמה לאופן רשעותם המתגלה בהם.
כשאנו מתבוננים על בנין הלבנים והחומר אותם בנו ישראל בעבודת הפרך במצרים, נראה שמשמעותם היא ההתעסקות העמוקה בחומריות והגשמיות המהוים את כל עולמם של המצרים, התעסקות שלגבי אופי ישראל מהוה שיעבוד גמור, כיון שבטבעם הם שיכים למערכת חיים עליונה יותר. אם כן מיכה שכבר הפך להיות חלק מלבנת מצרים, מבטא בכך את שקיעתו הגדולה במציאות החומרית והגשמית עד כדי הפיכתו לחלק מן ה"בנין" שבנו ישראל. הכנסתו במקום הלבנים, הוא הביטוי הפיזי לטמיעתו הערכית הגמורה בתרבות המיצרית.
יוצא מכך, שמשה המוציא את מיכה מן הבנין ומחיה אותו, גורם לכך שבתוך עם ישראל ישאר אלמנט כוחי שהיצמדתו לעולם החומריות והגשמיות היא חזקה במיוחד. אופי זה יצא אל הפועל וישפיע את השפעתו לאחר מכן במעמד הר סיני.
על פי הבנה הזאת ברור מדוע דווקא מיכה הוא הנוטל בהחבא את השם שגורם להעלות ארון יוסף מעל פני המים. יש להבין שהשם הגורם להעלת ארון יוסף מן הנילוס, מבטא את הכוח האלוהי וההשגחה האלוקית שעוברת ומתגלת דרך יוסף. כוח זה הוא כוח האלוקות שעוברת ומנהיגה את המערכת הטבעית הארצית (כפי שנבאר יותר בהמשך בעניין כוח יוסף), כשהשם שמוציא את ארון יוסף מעל פני המים הוא ביטוי לגילוי דרך ההשגחה הזאת והופעתה המחודשת (שתבא לבסוף לידי ביטוי בכניסתם של ישראל לארץ), והוצאתה מ"השיעבוד המצרי". אם כן מתאים היה שמיכה המבטא את הקישור העמוק למציאות החומרית והטבעית המיצרית (עד כדי הזדהות כמעט מוחלטת עם החומר והלבנים), יתקשר לכוח ההשגחה הזה ש"מחיה" את יוסף, אולם במקום ליחס אותו למקור האלוהי העליון כוחלק מן המערכת ההשגחתית הכוללת של שניים עשר השבטים, הוא מנסה להגשים הת הכוח הזה כפי אופיו, וממילא הוא גורם בכך לעיוות המערכת ההשגחתית כולה וסדר הופעתה בישראל.
בכוח זה של ה"שם", הוא יוצר "מקשר" מוגשם תחליף למשה, שיהוה את מעביר השפע מן העולם העליון לעולם התחתון. בכך הוא מצמצם ומעות את סדר ההופעה האלוקית, כשכל "עבודתו" הזאת, נובעת הכוח אותה גשמיות היתר שבו, שאינה מתאימה לאופי ה"דק" של מהערכת הרוחנית שבישראל.
אם כן יוצא שמיכה אמנם בכוח שיש לו אינו עובד ע"ז, אולם הוא מקיים בישראל קישור אלטרנטיבי מוגשם מידי, היוצר קשר פסול ביחס לאלוקות.
כך מובא בעניין עגל הזהב, שם אומרים ישראל לאהרון בשמות ל"ב א': "…ויקהל העם על אהרון ויאמרו אליו, קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו." רש"י ד"ה אשר העלנו מארץ מצרים: "והיה מורה לנו הדרך אשר נעלה בה, עתה אנו צריכים לאלוהות אשר ילכו לפנינו."
כך באופן דומה יש להבין את מעשיו של מיכה בימי היות המשכן בשילה, כפי שמובא בסנהדרין ק"ג ע"ב: "רבי נתן אומר מגרב לשלה ג' מילין, והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה…"
אם כן מובן על פי הבנת אופיו וכוחו של מיכה, וכוח הפסל שאותו עבד, מדוע בני דן הולכים לכבישת לשם עם אותו פסל, ומכוח הפסל הזה הם שואלים את נצחונם.
כפי שהסברנו, כוח דן במקורות הירדן, נובע ומשתלשל מכוח החרמון – כוח שבט מנשה צאצא יוסף. כשאל כוח ההשגחה הזה מתקשרים אנשי דן בהליכתם לכבישת נחלתם שם. אולם במקום להתקשר לכוח ההשגחה הזה בדרך הנכונה, הם מגשימים את האלוקות ויוצרים את הקשר דרך כוח פיסלו של מיכה.
סיבת סטיתם זו של שבט דן, נראה שטמונה בתכונתם המקשרת אותם כלפי הרובד הטבעי הנמוך, כשגם כוח האלוקות השמימית שבהם, מתבטא כפי ההרכיות הטבעית הגשמית. על כן קל לבני דן לנטות יתר על המידה כלפי ההגשמה.
באופן חריף יותר אף ניתן לומר שדרכם זו של בני דן היא שגורמת להם להכשל בקביעת נחלתם באזור מישור החוף כפי שנאמר בשופטים א' ל"ד: "וילחצו האמורי את בני דן ההרה, כי לא נתנו לרדת לעמק." יש להבין שאי שיוך כוחם הטבעי הגשמי להשגחה האלוקית (כפי דברי משה: "יזנק מן הבשן"), יוצר מצב בעיתי בהופעת כוחם ודרך ההשגחה שעוברת דרכם דווקא במישור החוף, שהרי כפי שכבר אמרנו, מצד אחד אופי ההשגחה במישור החוף אצל דן, והקישור לאלוקות בהופעת ההשגחה הזאת היא יותר קשה (כפי שראינו בשמשון שנוטה אחר עיניו ותאותו). אולם מצד שני הצריכות לקישור האלוקי בהופעה הזאת והתליות בה, היא יותר מחויבת ובסיסית מאשר בהופעת כוח דן בצפון, שהרי הכוח הרוחני הפנימי באזור מישור החוף, מעורה בעצם החוקיות הטבעית (כפי שכבר הסברנו). אם כן, במקרה של חוסר קישור נכון לאלוקות, בדרך הופעת דן, יתבטא הדבר באיבוד יכולת ההתנחלות שלו דווקא באזור משור החוף, אי יכולת התנחלות המהוה ביטוי לאי יכולת הופעה של דרך ההשגחה הזאת בפועל. כשלון זה שלהם בהופעת כוחם באזור זה, יגיע בצורה מידית יותר וברורה יותר מאשר בדרך הופעת כוח דן בצפון, כפי שאצל שמשון כוחו הנובע מנזירותו נעלם ממנו מיד כשנזירותו פגה.
אם כן ברור מדוע נאלץ שבט דן לפנות צפונה, כשהוא פונה לשם עם קלקולו, כשפסל מיכה וה"כוהן" שאיתו, הם ביטוי לכך. שם במקורות הירדן יכולים דן לנחול את נחלתם למרות הגשמת האלוה שהם עושים בפסל מיכה, כיון ששם השגחת ה' שמ"הררי ציון" אליה הם היו צריכים להיות קשורים, היא אינה מופיעה כוחלק מן החוקיות הטבעית עצמה, אלא כהשגחה המשפיעה את כוחה באופן חיצוני יותר, כשאותו כוח טבעיות המופיעה באזור מקורות הירדן, משתלשל מכוח ההופעה הטבעית הטרום-מבולית (המגיע מהר החרמון) שהוא באופיו כוח עצמאי יותר בהופעתו (כפי שבארנו בעניין אנשי דור המבול). על כן גם ניתוק של כוח הטבעיות שהם מופיעים שם, מכוח ההשגחה המחיה אותו, לא יביא באופן ישיר לנפלתו, על כן יכולים בני דן לבטא שם את אופים הטבעי בקלקולם.