דגון (בעימותו כנגד ארון ה'):


שמואל א' ה' ב': "ויקחו פלישתים את ארון האלוהים ויביאו אותו בית דגון ויציגו אותו אצל דגון…וישכימו בבוקר ממחרת והנה דגון נופל לפניו ארצה לפני ארון ה' וראש דגון ושתי כפות ידיו כרותות אל המיפתן, רק דגון נשאר עליו…ויראו אנשי אשדוד כי כן, ואמרו לא ישב ארון אלוהי ישראל עמנו, כי קשתה ידו עלינו ועל דגון אלוהינו".


רד"ק על פסוק ד' ד"ה רק דגון נשאר עליו: "אמרו כי דגון מטבורו ולמטה היה צורת דג, לפיכך נקרא דגון, ומטבורו ולמעלה צורת אדם, כמו שאמר ושתי כפות ידיו כרותות אל המפתן, וזהו פרוש רק דגון נשאר עליו, צורת דג נשאר עליו, וי"ת לחוד גופיה דדגון אשתאר עלוהי".


נראה שהתבוננות על צורת האליל דגון יכולה ללמד אותנו רבות על דרך אמונתם של פלישתים. אנו רואים שהחלק התחתון מן הטבור ולמטה של פלישתים, הוא בצורת דג, כשרק החלק העליון הוא בצורת אדם. אם ננסה להגדיר את משמעות אותו החלק התחתון


מן הטבור ולמטה נראה שחלק זה באדם, מבטא את המציאות החומרית הטבעית הבסיסית שבו. בחלק זה ישנם את אברי המין של האדם וכן האברים שדרכם יוצאים הפרשות האדם, אברים שאופי תיפקודם יכול ללמד על אופי החלק הזה שבגוף.


לעומת זאת החלק העליון שבאדם מן הטבור ולמעלה, נראה שהוא מהוה את החלק הרוחני העליון שבאדם. בחלק הזה נמצא הראש החושב של האדם.


אם כן, אם אנו רואים שאצל דגון הצד התחתון הוא בצורת דג, יש להבין שאצל הפלישתים, הצד החומרי והטבעי, קיים ברמת חיים של הדג. כפי שאנו יודעים, הדג הוא מציאות חיים שאינה מפותחת, וכוחותיו הם מצומצמים, דבר שמתבטא גם בכך שאין לו דם חם, אין בו שחיטה, אין בו מציאות אברים מפותחת, והוא חי רק בתוך המים, המים שכוחם הוא ביכולתם להחזיר את כל המציאות לראשיתיותה (כפי שהיה בדור המבול, וכפי שקורה בטבילתינו במקווה).


אם כן יוצא מתוך דברינו, שאצל הפלישתים, הצד החומרי והטבעי קיים רק ברמה מינימאלית ובלתי מפותחת, זאת לעומת הצד העליון שבהם, המופיע בצורת אדם – כמציאות מפותחת שבה הם רואים את המוטו של האדם. שילוב זה של צורת הדג מלמטה, כשעליה בנוי החלק העליון ה"אדמי", מבטא למעשה הכרה של הפלישתים בקימות המישור החומרי, אולם רק בתור הכרח, כבסיס לבנית המישור הרוחני שעליו, ולא בתור מישור שיש לפתחו ולקדמו. התכלית היא המשור הרוחני המחשבתי, הבנוי על המישור הטבעי גשמי, כשרק בו יש את היכולת להתפתח ולהתקדם.


לעומת זאת, ביהדות שבה מופיע שילוב בין שתי המערכות, האלוקות עוברת ומופיעה לא רק בצד העליון הרוחני שבנו, אלא גם בצד הטבעי והחומרי שבנו. על כן יש צורך גם בפיתוח הגופני החומרי, שגם הוא מהוה תכלית בהופעת ה' במציאות. בלא השילוב הזה, לא רק שישנו חסרון בגילוי האלוקות בצד החומרי הטבעי, אלא אף ה"קומה העליונה" לא תוכל להתקיים, כיון שקיומנו החומרי הטבעי הוא חלק בלתי נפרד מהויתינו הרוחנית.


הביטוי לדרך זאת, מתבטא בצורה מוחשית בפגישת דגון וארון ה'. בפגישה זאת נופל דגון כשדווקא חלקו העליון נכרת, סימן לכך שבלא מעבר האלוקות גם ברובד המציאות החומרית טבעית, אין קיום גם לצד הרוחני המחשבתי הגבוה יותר.


על פי דרך הבנה זאת, ברור שבעימות בין כוח ארון ה' וכוח פלישתים, יפגעו פלישתים דווקא במישור שבו הם לוקיים בחסר. כך אנו באמת רואים בספר שמואל, שפלישתים נפגעים מארון ה' דווקא בעברים התחתוניים שלהם, בעברים שמוציאים את ההפרשות וכו' פגיעה שמבליטה את השגחת ה' העוברת גם בתחומי החיים האלו.


שמואל א' ה' ו': "ותכבד יד ה' אל האשדודים וישמם ויך אותם בעפולים (טחורים קרי), את אשדוד ואת גבוליה." רש"י ד"ה טחורים: "חלחולת כרכשא, מכת הנקב, עכברים נכנסים בנקביהם ושומטין בני מעיהם ויוצאים."


מכה דומה אנו מוצאים גם בפגישה קדומה יותר של ה' עם פלישתים בתקופת אברהם ואבימלך. כשאבימלך לוקח את שרה אליו, מכה ה' אותם בעצירת הנקבים, כפי שמובא בבראשית כ' ט': "ויקרא אבימלך לאברהם ויאמר לו, מה עשית לנו…כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה, מעשים אשר לא יעשו עשית עמדי". רש"י: "מכה אשר לא הורגלה לבא על בריה באה לנו על ידך. עצירת כל נקבים, של זרע ושל קטנים ושל רעי ואוזניים וחוטם" (כך גם מובא בסוף המעשה בפסוק י"ז: "ויתפלל אברהם אל האלוהים וירפא אלוהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וילדו, כי עצר עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך על דבר שרה אשת אברהם." רש"י ד"ה וילדו: "כתרגומו והתרוחו, נפתחו נקביהם והוציאו, והיא לידה שלהם." ד"ה בעד כל רחם: "כנגד כל פתח."


אם כן אנו רואים שמישור העימות בין פלישתים וישראל הוא דווקא במישור החומריות והטבעיות, כשנקודת ה"מחלוקת" היא, האם האלוקות עוברת ומתגלת גם דרך מישור זה שבמציאות. נפילת פלישתים מול ארון ה', מבטאת אם כן את חסרונה של ראית העולם הפלישתית, ואת חשיבות מישור הגופניות כמופיע השגחה אלוהים דרכו, עד כדי אי יכולת הופעה אלוהית בריאה בלעדיו.


מתוך כך ניתן לחזור ולהבין את כוח שמשון וכוח ההשגחה שעובר בשבט דן ואת החשיבות הרבה שיש לדרך ההשגחה הזאת. כמו כן מובן מדוע דווקא שמשון הוא זה שנלחם בפלישתים והורג בהם, כיון שדווקא הוא, מהוה את האנטי טזה של פלישתים בכך שכל כולו הוא ביטוי לאלוקות שהופיעה דרך המערכת הנמוכה הזאת של המציאות, הופעה שפלישתים כופרים בה.


נצחון שמשון הוא אם כן ביטוי לשיחרור ישראל מעול פלישתים – שלטון דרכם הרוחנית של פלישתים על ישראל.


הבדל זה שראינו בין דרכם של פלישתים ודרכם של ישראל, מברר גם מדוע גולית גיבור פלישתים, מסתמך על חוסן גופני מושלם ועל עזרים טבעיים וחומריים שיגנו עליו בשלמות ואינו סומך במישור הפיזי על עזרה רוחנית מכוח אמונתו וכו', סיבת הדבר היא, שבתור בן העם הפלישתי שלא רואה את האלוקות "עוברת" במישור הטבעי החומרי, אין המישור הזה מתקיים אלא מצד מה שיש בו. על כן, כדי להצליח במישור הפיזי והחומרי, יש צורך לדאוג למלא התנאים החומריים הניצרכים.


כמו כן ברור מדוע גולית המאפין את דמות הפלישתי, יוצא מעורפה שזונת עם כולם, כיון שאם אין ההשגחה האלוקית עוברת וחלה במישור הטבעי החומרי, ממילא אין חשיבות לשמור על מוסריות וגבולות במישור זה. על כן זנות אינה מהוה בעיה עקרונית אצל פלישתים. כך גם אומרים הוריו של שמשון לשמשון כשהוא רוצה לקחת מבנות פלישתים, כפי שמובא בילקוט שמעוני על פרק י"ד ה': "ויבואו עד כרמי תמנתה: א"ר שמואל בר רב יצחק: מלמד שהיו אביו ואמו מראים לו כרמי תמנתה זרועים כלאים ואומרים לו, בני, כשם שכרמיהם זרועות כלאים כך גם בנותיהם זרועות כלאים."


את חוסר החשיבות שנותנים פלישתים לרובד החומריות הטבעית ואי הכרתם בכך שגם בחומריות והטבעיות עצמה עוברת האלוקות, וההבדל הגדול שיש בינם ובין היהדות בעניין זה, ניתן לראות במילה, המהוה את הביטוי החזק ביותר לכך שגם את הצד החומרי והטבעי יש להכין לחלות האלוקות. כך אנו באמת רואים שההתיחסות הבולטת כלפי פלישתים בכתובים הוא כערלים. כך אנו מוצאים בשמשון בשופטים ט"ו י"ח: "ויצמא מאוד ויקרא אל ה' ויאמר, אתה נתת ביד עבדך את התשועה הגדולה הזאת, ועתה אמות בצמא ונפלתי ביד הערלים". ומפרט על כך מדרש רבה צ"ח י"ג: "אמר לפניו ריבון העולמים, אם אינו ביני לבינם אלא המילה הזאת, כדאי הוא שלא אפל בידן. מיד: ויבקע אלוהים את המכתש אשר בלחי…"


כך גם אומר דוד בעומדו לפני גולית בשמואל י"ז: "…כי מי הפלישתי הערל הזה, כי חרף מערכות אלוהים חיים."


אם כן ברור שפלישתים מול שבט דן (המיצגים את ישראל באופן ההשגחה הזה.), מבטאים כיוונים הפוכים בדרך עולמם. כשדווקא שמשון מדן הוא זה שמתאים להוציא לפועל את התנגדות ישראל אליהם. [על כן כשהוא נופל, רואים פלישתים בכך את נצחון אלוהיהם על שמשון (כשלמעשה שמשוןעצמו הוא זה שמפיל את עצמו מכוח העוצמה שקימת בו, הפונה לכיוונים שליליים.)]


מסקנה זו ביחס לדרכנו הרואה את נחלת השבטים כמקבילה לאופים הרוחני, תחייב אותנו לבאר גם לגבי שבט דן ופלישתים, איך אופיים ניגודיים כל כך לא מוצאים את ביטויים באזורי התישבות שונים לחלוטין, אלא הם שניהם יושבים במשור החוף צמודים אחד לשני בנחלתם (כפי שמובא במפה באטלס דעת מקרא בע' 163). עניין זה אנו נבאר בהמשך.


 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.