נידוי של חכם אפילו על תנאי הוא בא:
עד עתה בארנו את היחסיות שישנה בין יהודה ובנימין וחשיבות כוח בנימין כ"שלדו" של יהודה. אולם בכל אופן לא מובן, מדוע אותו ניתוק יהודה מבנימין המתבטא בעניין הנידוי, באמת מתגלה בפועל כל הארבעים שנה במדבר, הרי יהודה כן עומד בתנאו ומחזיר את בנימין לאביו, אם כן לכאורה בפועל, לא מאבד יהודה את קישור בנימין כלפיו?
על כך מביא רש"י את מסקנת הגמרא (ממכות י"א ע"ב) בסוטה ז' ע"ב ד"ה עצמותיו של יהודה: "ומהכא נפקא לן, נידוי של חכם, אפילו על תנאי הוא בא." (כשלשון הגמרא עצמה היא: "נידוי על תנאי צריך הפרה.")
ביאור: נראה שכאשר אדם אומר מציאות מסוימת על תנאי, יש פה למעשה כבר את קביעת המציאות על ידו, כשהתנאי הוא משמעות חיצונית, שגורמת או מונעת את חלות אותה מציאות, אולם אין היא חלק מעצם העניין. כלומר שבעצם אמירת אותה מציאות, אותה מציאות כבר באה לעולם, אלא שחסר בה את הישומיות הגמורה, שהתנאי הוא המונע אותה. על כן, אצל רוב בני האדם שהצד המעשי הגשמי הוא הדומננטי אצלם, כל עוד התנאי לא התקיים, אין לקביעה שקבע המתנה שום משמעות, כיון שהתנאי חוסם את אותה מציאות מלחול. אולם "חכם" הנמצא ברמה רוחנית גבוהה, לגביו רובד המציאות הרוחנית הוא רובד ריאלי ומשפיע בעולמו. על כן עצם קביעת המציאות ע"י החכם, משפיעה עליו ופועלת את פעולתה גם ללא קיום התנאי, לחיוב או לשלילה.
היכולת להבין כך את עניין התנאים, מתבסס על כך שאדם הקובע ביחס לעצמו מציאות, אף על פי שהיא על תנאי, יש כאן ביטוי לשיכות שלו לאותה מציאות, על כן ברובד היותר רוחני, קביעתו כבר קימת.
זאת הסיבה שנידויו ופרוק שילדו של יהודה התקיימו אע"פ שקיים את נדרו, כיון שבעצם התחייבותו ליעקב, הוא יצר מציאות שאכן מתאימה להופיע בו, מתוך הודעתו במישור החיצוני הגשמי (הודעה שיש בה סכנה ליחוס כוח בנימין ליוסף, המביאה ממילא ל"פרוק שלדו" של יהודה).
תו"ס במסכת מכות י"א ע"ב ד"ה אפילו על תנאי: מסביר בניגוד לרש"י, שסיבת קיום תנאו של יהודה הוא כיון: "שהרי הכא התנא בדבר שלא היה בידו לקיים, דשמא היה מעכבו יוסף או יקראנו אסון בדרך, ולכך חל מעיקרו גם הנידוי על התנאי."
נראה שתו"ס מנסה להבין את חלות הנדר, לא מתוך הבנת קימותו במישור היותר רוחני, אלא מצד מישור המציאות הארצי הרגיל. על כן הוא מבאר שכאשר מצד הנודר אין הוא יכול לשלוט על קיום התנאי, אותה אמירה שאמר נחשבת לגביו כמציאות קימת והיא תחול למרות שבסופו של דבר תנאו יתקיים. משום כך גם הנידוי שנידה את עצמו יהודה חל, כיון שמבחינת יהודה עצמו, לא היה בכוחו להחזיר את בנימין.
גם בהסבר זה של תו"ס, בולטת שיכות יהודה להורדת בנימין למצרים, אם כל המשתמע ממנה (הופעת הנידוי), כבר בעצם התחייבותו ליעקב, כיון שבהורדה זאת לא היה טמון כוח העליה לאחריה (כיון שלא בכוחו היה הדבר.)
חסרון זה, גם הוא מבאר אם כן, את היות עצמות יהודה מגולגלות בארון עד שהתפלל עליו משה.