מעשה תמר:
בראשית ל"ח ט"ו: "ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה, ויט אליה אל הדרך ויאמר, הבא נא אבא אליך…" ואומר על כך מדרש רבה פ"ה ח': "א'ר יוחנן, בקש לעבור וזמן לו הקב"ה מלאך שהוא ממונה על התאוה, אמר לו יהודה, היכן אתה הולך, מהיכן מלכים עומדים, מהיכן גדולים עומדים, ויט אליה אל הדרך, בע"כ שלא בטובתו."
אם כן, אנו רואים שההשגחה היא זאת שמכניסה את יהודה למעשה תמר. אנו נראה שכל המהלך הזה במעשה זה, נועד ע"מ להוציא לפועל את "הודעת" יהודה בחשיבות המישור הטבעי החיצוני, אולם תוך כדי הופעת עוצמת יהודה במישור הזה, ולא מתוך התבטלות עצמית. (כפי שעשה יהודה בבת שוע.)
פסוק ט"ו: "ויראה יהודה ויחשיבה לזונה כי כסתה פניה." רש"י: "ולא יכול לראותה ולהכירה. ומדרש רבותינו, כי כסתה פניה, כשהייתה בבית חמיה הייתה צנועה, לפיכך לא חשדה. (סוטה י' ע"א)
פסוק י"ח: "ויאמר מה מערבון אשר אתן לך, ותאמר: חותמך ופתילך ומטך אשר בידיך."
פסוק כ"ה: "…ותאמר הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה. ויכר יהודה ויאמר, צדקה ממני…"
הגמרא בהתיחסותה להתנהגותו זו של יהודה, נותנת לה חשיבות וההערכה רבה, וכך היא אומרת בסוטה ז' ע"ב (בהקשר לעניין הסוטה.): "…יהודה הודה ולא בוש, מה היה סופו, נחל חיי עולם הבא. ראובן הודה ולא בוש, מה היה סופו, נחל חיי עולם הבא. ומה היה שכרן בעולם הזה, להם לבדם נתנה הארץ, ולא עבר זר בתוכם." רש"י ד"ה להם לבדם נתנה הארץ: "יהודה זכה למלכות…"
לכאורה לא מובן מה הגדולה הרבה שיש בכך שיהודה מודה על מה שעשה, שהרי אף שיש בהודעה זאת בושה, הרי האלטרנטיבה שהייתה לו, לא הייתה פחות גרועה, שבגללו תהרג תמר, ואם כן לא מובן, מדוע התנהגות זאת, היא שמביאה לו את המלכות?
אלא אם נתבונן על מעשה תמר בצורה מפורטת יותר, נראה שהייתה ליהודה סיבה טובה לא להודות במעשה שעשה, וזאת ניתן לראות כבר מתחילת המעשה: אנו רואים שתמר מטעה את יהודה בכך שהיא מכסה את פניה ולא היה ניתן להכירה. רש"י יחד עם הפשט הזה מביא גם את המדרש, שכיון שהייתה צנועה בבית חמיה, לפיכך לא חשדה.
נראה שהמדרש הזה, למעשה אומר שתמר מצליחה להטעות את יהודה בכך ששינתה את התנהגותה ואופיה מכפי שהייתה בבית חמיה.
על פי ההבנה הזאת, השוני שהיטעה את יהודה היה דווקא השוני הפנימי ההתנהגותי שאותו היא ביטאה, ולא ההסתרה החיצונית של מראיה. הבאת שני הפרושים של רש"י על אותו פסוק מלמדת על כך, שישנה הקבלה בין עניין הסתרת הפנים, והסתרת האופי הפנימי ההתנהגותי, כיון שפנים הוא מלשון פנים, שהפנים מבטאים את את האופי הפנימי של האדם. אם כן, תמר בכך שהסתירה את אופיה הפנימי האמיתי והתנהגה בצורה אחרת, היא גם הסתירה את פניה שהם הביטוי של פנימיותה. הסתרת הפנים נעשתה אמנם גם בצורה פיזית, אולם היא מבטאת את ההסתרה ההתנהגותית.
נקודה נוספת שאנו רואים היא, שהודעת יהודה מתחילה ב"ויכר יהודה" את אותם ערבונות שנתן לתמר, כשעל בסיס ההכרה הזאת מגיעה גם ההודעה שלו ש"ממני היא הרה".
אם נתבונן על אותם הערבונות שנתן יהודה לתמר, נראה שיש בהם מכנה משותף והוא, שאלו הם ביטויים של האדם שבעלים אליהם, אולם ביטויים חיצוניים. כך זה בחותמת (הטבעת שהאדם חותם איתה.) ובפתילים (הלבוש החיצוני.) ובמטה, כשאת אותם ביטויים חיצוניים ביקשה תמר שיכיר, ומתוך כך יודה.
אם כן, נראה מדברים אלו להבין, שהמישור שאותו מתבקש יהודה להכיר ולהודות בו, הוא המישור החיצוני של המציאות, שבו ניתן להכיר בכך שיהודה הוא זה שבעל את בעילת הזנות, וזהו גם המישור שבו תמר הייתה זאת שיהודה שכב עימה. אולם מבחינת המישור הפנימי הרוחני, לא הייתה זאת תמר שישבה בפתח עיניים, כיון שבהיותה שם היא שינתה את התנהגותה ופנימיותה והסתירה את מציאותה הפנימית האמיתית, וכיון שיהודה הוא בנה של לאה שרואה את המציאות בעיקר מצד הרובד הפנימי הרוחני שבה, (כך אנו רואים שיהודה רצה לדון את תמר בשרפה אע"פ שהייתה רק "שומרת יבם", ולא נשוואה, וממילא לא חייבת מיתת בית דין. אלא שסיבתו לכך הייתה, שכיון שמבחינה רוחנית "שומרת יבם", קשורה כבר ליבם בקשר מלא המקביל לקשר הנישוואין, כשהחיסרון הוא רק הישום במציאות שנעשת לאחר מכן בביאה. על כן כיון שבראיה הפנימית היא נחשבת לנשוואה, רצה לדון אותה יהודה למיתה.)
יכול היה יהודה, להכוחיש שהוא בא על תמר מבחינת המעשה שעשה, ורק מבחינתה שלה ניתן להאשים אותה באותה ביאה.
מין הסיבה הזאת לוקחת תמר דווקא את אותם ערבונות שמזהים את יהודה מן הבחינה החיצונית שלו, והיא אומרת "הכר נא למי הם" – כלומר הכר גם בחשיבות העצמית של המישור הגשמי החיצוני של המציאות, וברובד הזה אין אתה יכול להתכוחש לחלקך באותה ביאה.
אם כן, יהודה שמודה על אותה ביאה לא רק מודה על המעשה שעשה, אלא הוא מודה בכך על חשיבותו העצמית של המישור הטבעי החיצוני. על כן, יש בהודעה הזאת גדולה שאין כדוגמתה, ועל כך משבחת אותו הגמרא ומצינת שבזכות זאת, ניתנה לו המלכות.
הודעה זאת, היא למעשה סוף התהליך שהתחיל אצל יהודה מעניין מכירת יוסף, דרך ההתבטלות המוטעת בבת שוע, עד ההכרה המלאה בקימות המישור הטבעי החיצוני מצד אחד, אולם בלא ביטול היחודיות של אופיו בדרך חיו הפנימית הרוחנית.
את השילוב הזה מצליח לעשות יהודה בנשיאת תמר, כפי שמובא בפסוק כ"ו: "ולא יסף עוד לדעתה" כשעל הפסוק הזה מביא רש"י את המחלוקת בגמרא בסוטה י': "יש אומרים שלא הוסיף ויש אומרים לא פסק. לכאורה יש במחלוקת הזאת סתירה במציאות? אלא יש להבין שמבחינת אופי הקשר ההתחלתי שהיה להם, לא הוסיף יהודה לדעתה, אולם הוא המשיך לדעתה בדרך הישרה והטהורה, ואע"פ שקשר המתחיל בזנות, לא ניתן לכאורה למחוק את הרושם השלילי ממנו הוא התחיל, (ואם כן, איך ניתן לומר שישנה בחינה חיובית שבה יהודה "הוסיף לדעתה?) בכל אופן יש להבין שפה נכנסת בחינת יהודה, שמצד אחד מודה על קימות המישור החיצוני גשמי, ומצד שני הוא מופיע במציאות הזאת עצמה את הרובד הרוחני הפנימי של אותו מעשה. בכך הוא מצליח לבטא מציאות שמבחינת המישור החיצוני הוא שלילי, כמעשה חיובי, במישור המציאות החיצונית עצמה, בלא לפגוע בה.
על כך ישנו השיבוח המיוחד על יהודה, שהודה במעשה תמר. יכולת זאת, היא הבחינה של: "עברות נהפכות לו לזכויות." יש להדגיש, שמציאות זאת של העברות הנהפכות לו כזכויות, המהווה באופן פשוט, סטירה לאופן ראית המציאות הפיזית הארצית, נעשת פה ע"י יהודה, לא מתוך ביטול משמעותה העצמית של רובד הארציות, (בניגוד למה שראינו אצל ראובן.) אלא מתוך הכרה בחשיבותו העצמית של מישור זה, הגורם
לכך שתעשה עבודת שינוי החוקיות של המישור הארצי, כך שבמישור הזה עצמו, יתאים אופן הראיה האחדותית העליונה. בכך עושה יהודה איחוד בין שני העולמות, בלא בטול חשיבותו של אף אחד מהם.
את עניין ההודעה שהודה יהודה על חשיבות המישור הגשמי החיצוני, שבו הוא עבר עברה מצד אחד, ומצד שני מעורבות ההשגחה האלוקית בעניין תמר ברובד הפנימי של המציאות, כשעל פי הרובד הזה כל עניין מעשה יהודה הוא מעשה שמים, ניתן לראות גם מן הפסוק: "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני." ומסביר רש"י במקום: "ממני היא מעוברת. ורבותינו ז"ל דרשו, שיצאה בת קול ואמרה, ממני ומאיתי יצאו הדברים…" ובבראשית רבה פרשה פ"ה סעיף י"ב מוסיף המדרש: "…מהו ממני, רבי ירמיה בשם רבי יצחק, אמר הקב"ה, אתם תהיו מעידים מה שבגלוי, ואני מעיד עליו מה שבסתר." כלומר אנו רואים במדרש את החלוקה שיש בין בית דין של הארץ שבו הרובד הגלוי הוא הקובע, ובין בית דין של מעלה, שבו מתקיים המהלך על פי ה"סתר". כוחו של יהודה אם כן היה בכך שהצליח להודות בחשיבות המישור הגלוי, ומצד שני להופיע ולגלות בו, את הבחינה העליונה שבסתר.
על פי ההבנה הזאת, מובן הקשר בין הודעת לאה להודעת יהודה כפי שהזכרנו, כיון שגם לאה, נתינתה את החשיבות הקובעת והדומננטית למישור הטבעיות הארצית, היא המביאה אותה להודות על יהודה כמציאות שניתנה לה כתוספת, (אע"פ שמצד פן הראיה השמימי, ניתן היה לראותו כוחלק מן המציאות המחוייבת להופיע בה) , כפי שביהודה נתינתו את החשיבות הקובעת למישור הארציות החיצוני, היא הנותנת לו את היכולת להודות: "ממני היא מעוברת".
על מיוחדות זאת, אומר ר"י בשם ר' שמעון בר יוחאי: שמיום שברא הקב"ה את עולמו, לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאת לאה…